עיקר תוי"ט על כלאים ג
משנה כלאים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ערוגה. לשון עברי הוא מערוגת מטעה יחזקאל י"ז:
(ב) (על המשנה) זורעי' כו'. כדתנן בפ"ט דשבת כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועה תצמיח. ושם פירשתיו בס"ד:
(ג) (על המשנה) זרעונים. זה השם זרעונים. כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן הר"מ:[] וא"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות. וד' באמצע כל רוח. וא' באמצע דכל אחד רחוק מחבירו ג"ט. וי"ל דכולי האי הוי ערבוב. עוד יש לומר דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח, תוספ'. וכתבו עוד דאף על גב דבערוגה שהוא ה' על ה' יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה. ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע ותירץ ר"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר: [] שלא אסרה תורה אלא במפולת יד וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא: [ו] ומכל מקום צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כפרש"י בגמרא:[ז] ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעי, ם. כהר"ש והא דתנן לעיל בפרק ב' ירק בירק ששה טפחים הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל א' וא' אלא מעט לא חיישינן ודכותיא אשכחן גבי תבואה בית רובע דאמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מינין בבית רובע א' דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה:
(ח) (על המשנה) גבוה טפח. וגם ברחבו טפח כדאיתא בגמרא שבת דף פ"ה מדר'י דאמר לקמן מ"ג רותב הפרסה וכתבו התוספ' דאע"ג דר'י לקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דל"ש לגבול דה"ה נמי ששיעורו טפח:
(ט) (על המשנה) שלשה כו'. ותימא שלי, 'ב זרעים צריך י"ב מרחקין וכל מרחק שלשה טפחים הם ל"ו טפחים ואין בכל הגבולים סביב כי אם כ"ח טפחים לשתים לכל אחד ח' טפחים ולב' לכל אחד ו' טפחים. ולכן נ"ל שעל כל גבול הוא זורע ג'. וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחר ומניח שלשה טפחים וזורע. ומניח עוד ג' טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין ג' טפחים שיעור הרחקה מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהם הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדכתב הר'ב ברישא. שהרי כתבתי שרוחב הגבול טפח ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמ"ש. מה שאין כן ברישא שאם יזרע ט' הוי ערבוב כמ"ש התו' לפי שאין כאן היכר ועוד שלא יוכל לזרוע מכל מין כי אם גרעין א'. תוי"ט:
(י) (על המשנה) מפני כר. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואף על פי שאין יונקין זה מזה. אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפי' ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כנ"ל. תוי"ט:
(יא) (על המשנה) ששה. דרש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלו' דמצי למכתב זרע דמשמע חד וזרעה משמע תרי וזרעיה משמע תלת וכתיב זרועיה הרי ד' וכתיב תוציא צמחה תוציא חד וצמחה חד כמו לת"ק הרי שית. וכי רמיז קרא ו' זרעונים בערוגה בת ו' טפחים דקים ליה לר'י דשית בשית לא ינקי. כי היכי דלרבנן בה' ו' כו'. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחק לר'י. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) באמצע. ור'י פליג בין ברישא ובין בסיפא והכי איתא בירושלמי:
(יג) (על הברטנורא) כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא במ"ט לעיל כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה. תוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) נראה דגרס גובל ולא גבול:
(טו) (על המשנה) התלם. ורותב התלם ו' וכן באמת המים זורעים לרתבה של אמה שהיא כמו כן ו' וכשיבשו המים דחזי לזריעה. הר"ש:
(טז) (על הברטנורא) הר"ש ולטעמיה אזיל שפירש לעיל דההרחקה היא טפח ומחצה וכדעת הר"מ אבל הר"ב שסובר כרש"י שצריך ג' טפחים הנה ברותב הו' לא יוכל לזרוע כי אם ג' גרעינין ולכן אני אומר שלפום רהיטא העתיק לשון הר"ש. תוי"ט:
(יז) (על המשנה) עד ראשו. שתי הקצות כל אחד ראש וסוף:
(יח) (על הברטנורא) כלומר שההפסק הוא הזרע האחר שנזרע בתלם אע"פ שמקיף בג' רוחות זרע השדה כיון שהוא תלם ובצד הד'. אין בו זרע שעכשיו אינו תבוש הוי הפסק. ועתוי"ט בשם הר"ש:
(יט) (על הברטנורא) וצריך לחלק בין תלם סתם דהכא לתלם של פתיח במ"ו פ"ב:
(כ) (על הברטנורא) ומשמע דכי נסמכו מיהו שתי השורות של קשואין שרי ואם כן הא דתנן ברישא שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול לאו דוקא אלא כי הוה שתי שורות של קשואין תו שרי אפי' א' של דלועים וא' של פול דהא איכא שדה ורשאי לסמוך ירק אחר בהפסקת תלם תוי"ט:
.אין פירוש למשנה זו
(כא) (על המשנה) בצלים. ויחד בצלים מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם. הר"מ:
(כב) (על המשנה) של דלועים. ולא דמי למתניתין דלעיל שיכול ליטע שתי שורות של קשואים ושתי שורות של דלועים ושתי שורות של פול המצרי דשאני שורה מב"ש ועוד דכיון שבא לעקור חמור טפי כדאשכחן בירושלמי:
(כג) (על הברטנורא) כלומר ותנן לעיל בפרק ב' משנה ח' דבור הוי הפסק:
(כד) (על הברטנורא) וטעמא דכלאי כרם אסורים בהנאה וכלאי זרעים מותרים אפילו באכילה כדתנן ברפ"ח: