מלאכת שלמה על דמאי ג
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
מאכילין את העניים דמאי: איכא דמוקי לה בירושלמי בעניים ואכסניא חברים אלא שצריך להודיעם שהוא דמאי והרוצה לתקן יתקן. ודוקא באכסניא עוברת אבל אם לנו שם חייבין לעשר. ואיכא דמוקי לה בעניים ע"ה ובאכסניא עובד כוכבים. אבל בעניים חברים ואכסניא ישראל לא אמרי' והרוצה לתקן יתקן אלא חייבים לתקן. הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' מאכילין וכו' כדי להקל עלינו הצדקה ואכסניא הם האורחים ונעשה זה לחזוק מצות אכסניא בדתינו כדי להקל על בעלי האכסניא ע"כ. וכ"כ ג"כ בפ"ה דה' שמטה דמאכילין את האכסניא פירות שביעית ואין כאן משום משלם חובו מפירות שביעית. וכתב בתוי"ט דהא דקתני מאכילין ולא קתני אוכלין כו' ואני נלע"ד לומר עוד ע"פ דרכו בדקדוק אחר שיש לדקדק במתני' דאמאי לא ערבינהו ותנא מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. אלא מאכילין היינו לתת ממש לתוך פיו של עני אם הוא חולה דאיכא תרתי לטיבותא. דאין העני דומיא דאכסניא דסתמו הוא בריא. ומלת עני תסבול פי' חולה כמו אשרי משכיל אל דל. מדוע אתה ככה דל בן המלך. ולרמוז לנו דין זה תני מאכילין ופלגינהו לתרי בבי. דו"ק. וגם הוא נראה כתב זה בקיצור ע"ש. וכתבו התוס' ז"ל בספ"ק דעירובין די"ז ואת האכסניא דמאי פי' הקונטרס וישראלים הן ומיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בעובדי כוכבים ואפ"ה אצטריך לאשמעי' דמאכילין אותן דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקלו ע"כ:
רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי: בתוספתא דדמאי פ"ב קתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ומודיע. ובירושלמי רמי דלק' בפ"ז תנן פועל שאינו מאמין לבעה"ב נוטל גרוגרת אחת וכו' וחושך גרוגרת א' כדי שלא יהיה גזל שאין מוטל על בעה"ב ליתן לו הדמאי מתוקן. וכאן מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דחייב בעה"ב לתקן הדמאי קודם שיתננו לפועל. וקשיא מרבנן דהכא ארבנן דהתם. ותי' ר' יונה דהתם דקתני שעל הפועל מוטל לתקן הדמאי בשהשכירו במעות ואין מאכילו אלא מפני התנאי שהתנה עמו שיהיו מזונותיו עליו הלכך על הפועל מוטל לתקן. אבל מתני' דהכא מיירי שלא השכירו במעות אלא השכר יהיה אכילתו בלבד הלכך צריך שיתן לו הדמאי מתוקן שאסור לפרוע חובו בדמאי ע"כ:
ואת שאינו מעושר למעשר: בירושל' מ"ט דב"ש אפי' תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו לאח"ז אין אתה יכול לגודרו. פי' ומש"ה עכשיו שהוא תחת ידך גדרהו. מ"ט דרבנן אם מדקדק אתה אחריו אף הוא ממעט בצדקה ע"כ:
וחכ"א גובין סתם: קשיא לי חכמים היינו ת"ק. ונלע"ד דאפשר דחכמים באו להוסיף דלא מיבעיא בעה"ב הנותן דא"צ לעשר כדי שלא ימנע מלתת אלא אפי' הגבאין עצמן אינם צריכין לעשר דמאי מה שגבו אלא גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן. ותמהני שלא ראיתי מי שדבר בזה. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעניים עצמן והאורח אם רצו לתקן יתקן גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע"כ ואין שם רמז כלל למ"ש בשמו ר"ע ז"ל אלא בפירושו יש רמז קצת. ומשמע דברישא דמיירי בבעלי הבית עצמן צריך להודיען אבל בגבאין מחלקין סתם ובזה מתורץ ג"כ רבותא דאיכא בסיפא במילתא דחכמים מברישא. ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ אלא תרווייהו ת"ק וחכמים פליגי אב"ש:
משנה ב עריכה
לחזום: פי' בערוך לחזום פי' לשלף העשבים הרעים וי"א לעשותן אגודות בל' ישמעאל קורין לאגודות אלחוזם ע"כ. והרש"ש ז"ל כ' נראה בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלים כמו שעושין לכרישין ולשומין ולבצלים ולצנונות דכולהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקרם והשליכם. ומנלן דחסימה ל' כריתה כדתנן בפט"ז מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב דהיינו כשכורת אותן קצות השבטים של עץ או הגומא בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל כשקוצץ או כורת. ולא ממנעי רבנן מלהחליף זיי"ן בסמ"ך כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו. ועלז בה. ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום בחילוף חי"ת בעי"ן ותרגום ירוש' ומלק את ראשו ויעזים ית רישיה. וכמו שאינו מעושר דתנן במתני' גופה דמפרש בגמ' ירוש' שהוא כמו מחוסר עכ"ל ז"ל:
לא ישליך עד שיעשר: ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר ל"ד למודד בגסה דאמרן בפירקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה. הר"ש ז"ל. והקשה ע"ז הרא"ש ז"ל וז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמרי' לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים את המוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה. בכ"ע חייב לעשר והכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאם דאילו חבר המוצאם יעשרם דמאי דירא שהושלכו אחר שנגמ"ל למעשר ותנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל אחר שמרח דהיינו גמ"ל אפי' הפקיר חייב לעשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל הטעם זה עצמו בפי"א דה' מעשר ע"כ. ומצאתי שהרש"ש ז"ל רצה לדחוק לתרץ בעד הירושלמי דבעלי הירושלמי לאו קטלי קני באגמא נינהו ולאהבת הקיצור לא העתקתי דבריו ז"ל הנה:
לשון ר"ע ז"ל. האי מעושר הוי פירושו מחוסר. אמר המלקט כן פי' הר"ש ז"ל ומפי' הרמב"ם ז"ל משמע דלא גריס רק מחוסר. גם במשנת הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה מעושר וכתב ס"א מחוסר. וז"ל הרא"ש ז"ל שאינו מעושר אלא מנין בירושלמי מפרש שאינו מחוסר אלא מנין ועי"ן וחי"ת מתחלפין וכן שי"ן וסמ"ך. מנין הקצוב שהיה להם כמה אגודות ירק במעה. א"נ עשה עמו קצבה. הלכך כיון שהגביהן לקנות קנאם בהגבהה וא"א לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר. ובירו' פריך היאך הוא מעשר משל מוכר שלא מדעתו וכי אינו אסור משום גזל. איכא מ"ד דמפריש מן העלין ואין בעל הירק מקפיד על דבר מועט כזה. ואיכא מ"ד שנותן לו דמי המעשר. והדר תו פריך ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו שיפרישו מזה המתוקן על אחר שאינו מתוקן ומשני שעושה מהן צבור ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרנו לאחר לבדם. היה עומד ולוקח כגון שהיה בורר איזה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות כי ההיא דתניא בפ' המוכר את הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו אינו חייב במעשר עכ"ל ז"ל:
משנה ג עריכה
שלא יאבדו: בירוש' פריך מהא דאמרי' פ' המניח ההופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקיו ואפי' לא נתכוין לזכות וכו' והכא פטור ממעשר. ומשני א"ר בון תמן כתיב בעל הבור ישלם פי' כל מי שהוא בעל התקלה ואפי' אינו שלו דבור ברה"ר לאו דידיה הוא ואפ"ה חייבתו תורה והכא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך משלך אתה מעשר ולא משל אחר:
כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי: כגון מדה דקה כדתנן בפרקין דלעיל גם לא ישלחנו לחבירו אע"ג דהני תרי טעמי דמפרש בירושלמי במוכר משום התינוקות או משום דמוכר משתכר במדה דקה לא שייכי בשולח לחבירו מ"מ ל"פ חכמים ואין (הגה"ה. צ"ע אם חסר פה לשון וכך היה צ"ל אבל מותר לשלוח לו בגסה ואין וכו' אלא שאני כך מצאתיו) כאן חשש עבירה דמיירי בשולח לחבר והוא יודע כמה יש לו לעשר אבל השולח לע"ה צריך לעשר בכל ענין. ור' יוסי מתיר בודאי בין דקה בין גסה ובלבד שיודיענו דכיון דמתנה הוא נותן לו אינו זקוק לעשר רק שיודיענו. ובירושל' קאמר ר' יוסי אוסר בדמאי בדקה ובגסה שרי ור"י לטעמיה דפטר לעיל במוכר אכסרה הרא"ש ז"ל. והטעם שהחמיר ר' יוסי בדמאי טפי מבודאי מפני שהוא קל כי היכי דלא יזלזלו בו או שמא לא יודיענו. ועוד גרסי' בירושלמי עלה דמתני' תני אין מעבירין על האוכלין פי' המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם ר' יעקב ב"ר זבדי בש"ר אבהו הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו מותר מפני הכשפים:
משנה ד עריכה
המוליך חטים לטחון כו': בפ' הניזקין פי' רש"י ז"ל לטחון זה שם האומן בלשון המשנה. ובלשון המקרא טוחן. וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור ע"כ. וכן פי' ג"כ בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ט) אההיא ברייתא דמייתי התם דקתני המוליך חטים לטחון כו' פי' אדם הממונה על כך וכו'. ואיתא נמי ההיא ברייתא בב"ב פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד:)
בחזקתן למעשרות ולשביעית אבל לא לטומאה: כך נראה שצ"ל וכך הוא שם בגיטין דנראה דאין אותה דמייתי התם ברייתא [אלא מתני'] היא. וכ"כ הח' הרש"ש ז"ל. שכך מצא במשניות דוקניות. וז"ל עוד. אבל לא לטומאה. דחיישינן שמא נגע בה ובפרק הניזקין מפרש לה וכגון דהוכשרו ומשום הכי גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין אבל בלא הוכשרו טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם. לטחון עובד כוכבים דמאי. ה"ה ספק אם החליפן אם לאו ונוהג בהן דין דמאי והאי תנא ר"מ הוא דסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר עכ"ל ז"ל: וכתבו התוס' בס"פ עד כמה שדקדק ר"ת ז"ל דבכ"מ שמזכיר במשנה או בברייתא מעשר אצל שביעית כגון מתני' דקתני בחזקתן למעשרות ולשביעית דמיירי בנותן מע"ש לשם חולין. ודייק לה ממתני' דבסוף אותו פרק דקתני החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ומפ' בגמרא משום דמעשר כיון דבעי חומה חמיר עליה. ולשון מעשר מוכיח כן. דהיכא דאיירי בחששא דאינו מתוקן נקיט טבל או דמאי:
אצל העובד כוכבים כפירותיו: ופי' ר"ע ז"ל ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר ע"כ. {הגה"ה אחר זמן רב ראיתי שכ' ג"כ הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פי' שהביא ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה דא"כ מה אמר כפירותיו יאמר הרי אלו בחזקתן או הרי אלו פטורין. כי א"ל שבעבור זה אמר כפירותיו ללמד שאם פירות הישראל היו טבל או דמאי מתחלה עתה נפטרו בעבור שמסרן ביד העובד כוכבים כי ודאי החליפן דמי יימר שודאי החליפן להקל עליהן ותו דבמס' בכורות פ"ק אמרי' בפירוש שפירות העובד כוכבים חייבין וע"כ אמר כפירותיו כלו' שהן טבל גמור דודאי החליפן. ור"ש אומר אין אנו צריכין להחמיר עליהם כ"כ כי שמא לא החליפן וי"ל דין דמאי. ומה שפי' ר"ע ז"ל דר"ש סבר דחיישי' שמא נתחלפו בפירות של ישראל אחר וכו' כמה רחוקים דבריו וכ"ש אחרי שגמ' ערוכה היא במס' בכורות שלא כדבריו עכ"ל ז"ל:} אמר המלקט נראה לפי זה דהאי תנא ס"ל יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מן המעשר אבל ראיתי שכ' ע"ז החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל וצ"ע בבכורות ד' י"א ע"ב וז"ל הגמ' לשם על זו המשנה המפקיד פירותיו וכו' א"ר אלעזר להפריש כ"ע ל"פ. כי פליגי ליתן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ור"ש סבר דמאי דספק הוא אם החליפם וכו' ע"ש כי לשם ברש"י כתיבת יד הגהה דמיירי שיש לעובד כוכבים זה אריס ישראל וכו' וא"כ נ"ל מה שפי' כאן הרמב"ם ור"ע ז"ל לפיטור משום דקשה להם למה קתני מתני' כפירותיו ולא קתני בלשון פיטור או חיוב אלא ודאי מש"ה אמר בלשון כפירותיו לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם ולחיוב כשהישראל טוחן אותם ועל מתני' פי' מה שהוא מובן יותר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובסמוך תמצא פירש"י ז"ל. ואיני מבין מה שכתב ז"ל לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם דוכי הטחינה היא גמר מלאכה והלא המירוח הוא הקובע למעשר: ופי' הרש"ש ז"ל וז"ל אצל העובד כוכבים כפירותיו. ה"ה כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו בפירותיו וצריך להפריש מהן מעשר ור"מ היא דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בא"י ואין מירוח העובד כוכבים פוטר. ובירושלמי פריך רישא לסיפא דברישא קתני דמאי ובסיפא תני ודאי ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל אצל העובד כוכבים כפירותיו. לכאורה היה נ"ל לפרש דהן כפירות העובד כוכבים ומעשרן ודאי שברור לנו שמחליפן אבל ברישא אינו ודאי שהחליפן לפי שהוא מתפרנס מאומנותו וירא לעשות שקר שמא יקפח פרנסתו. ובהכי נמי הוי ניחא למאי אצטריך להני תרי באבי לאשמעינן דכותי וע"ה לא חשידי לאחלופי אלא זו אף זו קאמר ל"מ אומן אלא אפי' בפקדון לא חשידי לאחלופי. ואי אפשי לפרש כן דמפקיד אצל עובד כוכבים יעשר ודאי דשמא לא החליפן העובד כוכבים והמע"ה. ונ"ל לפ' ע"פ הירושלמי דפריך מרישא לסיפא הכא את אמר לטוחן העובד כוכבים דמאי והכא את אמר אצל העובד כוכבים כפירותיו. ומשני כאן בקופה בקופות כאן פירות בפירות. פלוגתא דר"ש ורבנן בקופה בקופות דהכי איתא בירושלמי לא אמרו אלא כדי קופתו הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי וה"פ אצל העובד כוכבים כפירותיו כפי הפירות שיש לו לעובד כוכבים אם הפקיד אצלו שתי קופות ולעובד כוכבים שתי קופות שתיהן דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה אחת א' דמאי וא' ודאי מתוקנת דלא חיישי' שמא הביא העובד כוכבים פירות מן החוץ והחליפן אבל אם הפקיד אצלו פירות בלא קופה אע"פ שאין לעובד כוכבים פירות כ"כ כיון שהם מעורבין הכל תורת דמאי יש להם דאין יכול לשער כמה פירות של עובד כוכבים ובטחון עובד כוכבים אפי' קופות הוי כמו פירות בפירות ואפי' לא היו חטים בביתו של עובד כוכבים הוי דמאי לפי שהכל מוליכין שם חטים לטחון אף אם אין לו רע משלו מחליף רע של אחר בטוב של זה ואח"כ כשיזדמן לו רע יתנהו לבעל הרע הלכך הכל דמאי ור"ש מחמיר דאפי' במפקיד בקופה הכל דמאי. ואע"ג דשמעינן ליה לר"ש במנחות פ' ר' ישמעאל דמירוח העובד כוכבים פוטר מ"מ חייב משום גזרה דבעלי כיסין. ובפ"ק דבכורות גרסי' א"ר אלעזר להפריש כ"ע ל"פ דבעי לאפרושי כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי. עכ"ל ז"ל. והוא ג"כ כפי' הר"ש ז"ל. אבל ר"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל. ופי' רש"י ז"ל שם בבכורות שלהי פ"ק ד' י"א אצל העובד כוכבים כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר וכגון דאמרחינהו לפירות דעובד כוכבים ישראל. או האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות פרק ר' ישמעאל. ר"ש אומר דמאי. ספק חלפן ספק לא חלפן. להפריש כ"ע ל"פ. דאפי' לר"ש דאמר ספק מספיקא לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמי לדמאי דע"ה דמפריש: דמאי. והמע"ה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו. והאי דמאי לא דמי לשאר דמאים שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה. משום דסבר ע"ה ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תמ"ע ולא לדידי. אבל הכא ההיא ספקא גופה דאיכא בתמ"ע איכא בת"ג ע"כ. וכ"כ בתוס' חצוניות אומר ר"י דהך דמאי אינו כשאר דמאי דעלמא דלא בעי להפריש תרומה והכא צריך להפריש תרומה גדולה ולא קאמר אלא די"ל תורת דמאי דא"צ ליתן לכהן כמו בתרומת דמאי דהמע"ה ע"כ. ודייקי' התם בגמ' טעמא דפליג ר"ש דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי למיתבינהו לכהן. ודוקא בת"ג. והא דקאמר התם הלוקח טבלים מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו מיירי בתמ"ע וכדיליף התם מקרא:
משנה ה עריכה
הנותן לפונדקית שלו: ופי' רש"י ז"ל הנותן לפונדקית שלו תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל ע"ה והפונדקית אופה לו את הלחם. וצריך לומר שהטבילה לכך להפריש חלה בטהרה ע"כ. וכתב הרש"ש ז"ל והא דלא תנא הכא המתקלקל משום דאפי' אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם מחלפת והיינו דתני תנא לפונדקית שלו. אבל גבי תמותו קתני את המתקלקל שאינה מתכוונת לשם מצוה רק מפני בושת חתנה ע"כ:
אמר ר' יוסי כו': בירושלמי אמרי' דר"י ורשב"ג אמרו ד"א כו' עד ורשב"ג לא יודה לר' יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. פי' דשאני הכא שמוסר לה בידים הדמאי:
משנה ו עריכה
אמר ר' יהודה רוצה היא כו': הרא"ש ז"ל מפרש דאף קמייתא דקאמר בירושל' דהיא נמי על דעתיה קאי אמתני' דלעיל הנותן לפונדקית וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל דמפ' בירושלמי דר"י אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית כלומ' דמוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ורבנן אמרי נותן לחמותו כנותן לשכנתו דאינו חושש לו משום שביעית ולא משום מעשר כדאיתא בפרק קמא דחולין ע"כ. ובירושלמי בעי מה חמותו מן האירוסין או מן הנשואין ופשיט מהאי סיפא דקתני מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה וכו' דיראה פן יקרא לבתה או לחתנה אסון מעון חומר שביעית שמע מינה דבין באירוסין בין בנשואין מיירי כולה מתני' וכן פסק הרמב"ם דאפי' מן האירוסין: