משנה דמאי ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ב · משנה ב | >>
המקבל עליו להיות נאמן, מעשר את שהוא ג אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ.
רבי יהודה אומר, אף המתארח אצל עם הארץ נאמן.
אמרו לו, על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?
הַמְּקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן,
- מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל,
- וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר,
- וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,
- וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
- אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן.
- אָמְרוּ לוֹ:
- עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?
המקבל עליו להיות נאמן -
- מעשר את שהוא אוכל,
- ואת שהוא מוכר,
- ואת שהוא לוקח,
- ואינו מתארח אצל עם הארץ.
- מעשר את שהוא אוכל,
- רבי יהודה אומר:
- המתארח אצל עם הארץ - נאמן.
- אמרו לו:
- על עצמו אינו נאמן,
- כיצד יהא נאמן על של אחרים?.
- על עצמו אינו נאמן,
רוצה לומר, מי שירצה להיות נאמן על המעשרות, ושנאמין בו כשיאמר: "זה מעושר, וזה אינו מעושר"; ולא יהיו פירותיו דמאי - ירגיל עצמו במעשים אלו, עד שיהיה נודע בהם, ויצא לו שם, ואז יהיה נאמן.
ועניין אינו מתארח — שלא יאכל וישתה אצלו.
ומה שאמר: על עצמו אינו נאמן - שאחר שאכל אצל עם הארץ, ופירות עם הארץ דמאי, ואינו נאמן שיאמר "כי מה שאכלתי עמו היה מעושר", מפני שהוא נוגע בעדותו. ומאחר שאינו נאמן על מה שיאכל, היאך יהיה נאמן על מה שאנו אוכלין, ונסמוך על דבריו כשיאמר: זה מעושר?
ואין הלכה כרבי יהודה:
שהיא לוקח. בירושלמי (הל' ב) דייק אי בלוקח על מנת לאכול התנן את שהוא אוכל ואי בלוקח על מנת למכור התנן את שהוא מוכר ומשני את שהוא לוקח על מנת למכור ואת שהוא מוכר פירות מנכסיו:
על עצמו אינו נאמן. דאוכל דבר שאינו מתוקן כשמתארח אצל ע"ה והיאך יהא נאמן על אחרים ור' יהודה סבר דאין מפסיד נאמנותו בכך:
ירושלמי (שם) תני אמר רבי יודן מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות מתארחין אצל חבריהן אע"פ שהיו פירותיהן מתוקנין בבתיהן אמר רבי [יונה חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל ר' יוסי אומר] חבירין חשודין לאכול ולא חשודין להאכיל מתני' פליגא על רבי יוסי אמרו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים מיליהון דרבנן מסייע ליה לר' יוסי דאמר ר' חנינא ר' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר רבי יודא אלא בסוף אבל בתחילה אפילו ר' יהודה מודה אין תימר חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל מה בין בתחלה מה בין בסוף פי' ר' יודן הוא ר' יהודה דמתניתין בעלי בתים הם שקבלו עליהן להיות נאמנין ואע"פ שמתארחין אצל חביריהן עמי הארץ אין נמ נעין מלתקן פירותיהן שבבתיהם אלמא אין מפסידין נאמנותן בכך חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמיד חכם אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ר' יונה בא לפרש דמתארח אצל עם הארץ לא נחשד לאכול בביתו דבר שאינו מתוקן ולא להאכיל לאחרים ור' יוסי סבר דכל זמן שהוא בבית החשוד נחשד לאכול אבל לא להאכיל מפירות ביתו וקאמר דמתני' ופליגא דמשמע דבשאין נאמן על עצמו אין נאמן על אחרים [ולא] משמע דלפלוג ר' יהודה בהך סברא אלא דקסבר דאף על עצמו לא נחשד והדר קאמר דמיליהון דרבנן מסייע לר' יוסי דאמרי דלא א"ר יהודה שלא נחשד אלא בסוף כלומר כשחוזר לביתו דלא נחשד על פירות ביתו אבל בתחלה כשהלך ונתארח נחשד כל זמן שהוא שם ומפרש בירושל' (הל' ב) דקבלה לא הויא אלא ברבים כלומר בפני שלשה כדאי' בסוף עד כמה (דף ל :):
להיות נאמן - על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:
את שהוא לוקח - ע"מ למכור, דאילו על מנת לאכול הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל:
ואת שהוא מוכר - מפירות קרקעותיו:
על עצמו אינו נאמן - שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן ד כשהוא מתארח אצל עם הארץ. ור"י סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כר, יהודה:
מעשר את שהוא אוכל וכו'. לשון הרמב"ם פ"י מהלכות מעשר וצריך שיקבל עליו דברים אלו [ברבים] וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן:
את שהוא לוקח. ל' הר"ב על מנת למכור. דאילו ע"מ לאכול הא תנא ליה רישא וכו' עד קרקעותיו. ירושלמי. והא דמפרש את שהוא מוכר לבסוף משום דמדיוקא דשהוא לוקח שמעינן לפירושא דשהוא מוכר. ואין להקשות לוקים לאכול דרישא בפירות קרקעותיו ושהוא לוקח מאחרים לאכול ושהוא מוכר בין משלו בין משל אחרים. דיש לומר דאת שהוא אוכל בפירות קרקעותיו לא הוה ליה לתנא למתני דזיל קרי בי רב הוא (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופשיטא שאם יהיה נאמן. שיהא מחזיק בדבר המפורש בתורה:
ואינו מתארח. עי' מ"ב פ"ד ובריש פ"ז:
על עצמו אינו נאמן. לשון הר"ב שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן. ופי' הרמב"ם שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו [ע"כ. ועיין במ"ד פ"ה דבכורות]:
(ג) (על המשנה) שהוא כו'. וצריך שיקבל עליו דברים אלו וכשיבואו עדים שקיבל דברים אלה ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן. הר"מ:
(ד) (על הברטנורא) שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו הי' מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו. הר"מ:
המקבל עליו כו': מפרש בירושלמי דקבלה לא הויא אלא ברבים כלומר בפני שלשה כדאיתא בסוף עד כמה. הר"ש ז"ל:
את שהוא אוכל כו': לא זו אף זו קתני. אבל הרא"ש ז"ל נראה שהיה גורס את שהוא אוכל ואת שהוא לוקח ואת שהוא מוכר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל והוי זו ואצ"ל זו. ובירושלמי משמע דפליגי ר' יונה ור' יוסי בטעמא דר' יהודה אלא דלא משמע כן מפי' הר"ש ז"ל לירושלמי. ואית דלא גרסי אף במילתיה דר' יהודה:
יכין
המקבל עליו להיות נאמן: ולא יהיו פירותיו דמאי:
מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר: משדהו:
ואת שהוא לוקח: אפילו ע"מ למכור:
ואינו מתארח אצל עם הארץ: שיתעכב כאורח בביתו דחשדינן ליה שיבא לאכול אצלו. ובבאו עדים שקבל בפני ג'. ושהתנהג בכל אלו ל' יום סגי:
ר' יהודה אומר אף המתארח אצל עם הארץ: ואומר שלא אכל אצלו. או שאכל ועישר מה שאכל:
אמרו לו על עצמו אינו נאמן: נ"ל דה"ק הרי גם על עצמו. ר"ל מה שאוכל או מוכר בביתו. אמרי' דאינו נאמן עדיין עד שיביא עדים שעישר הכל. והיאך נאמינו על של אחרים. ר"ל על הע"ה שהתארח אצלו. שהוא ודאי אינו מעשר. והיאך נאמין לזה כשיאמר שעישר מה שאכל. והרי רגלים לדבר שאכל מה שאינו מעושר:
כיצד יהא נאמן על של אחרים: דבכל דוכתא אשכחן דנאמן טפי על של עצמו מעל של אחרים [כחגיגה פ"ג מ"ה ומכשירין פ"ו מ"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת