משנה ברורה על אורח חיים תרח
(א) שצריך – ותוספת זה אין בו כרת, כי אם מצוות עשה, וילפינן בגמרא (ראש השנה ט א) מדכתיב: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ואמרינן: יכול בתשעה מתענין? תלמוד לומר "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, כדי להוסיף מחול על הקודש. וגם ביציאתו מוסיף, מדכתיב: "מערב עד ערב":
(ב) שזמנו – רוצה לומר, ששיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף וחמש מאות אמה, והוא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים. וקודם לזה צריך להוסיף מעט. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה.
והנה השולחן ערוך הזכיר שזה דעת רבינו תם וסייעתו. ואזיל לשיטתו בסימן רס"א ס"ב. וכבר כתבנו שם דהרבה מהראשונים חולקין על זה, וגם הגר"א הסכים לשיטתם, דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחילת השקיעה, דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו. וזמן התוספת שצריך להוסיף, היינו קודם שקיעת החמה. ועיין שם במ"ב סקכ"ג לעניין שיעור הוספה לפרוש ממלאכה, והוא הדן הכא לעניין אכילה:
(ג) אין ממחין בידן – ודווקא ביודע בוודאי שלא יקבלו ממנו; אבל בספק שמא יקבלו, צריך למחות, אפילו במידי דרבנן:
(ד) והוא הדין בכל דבר איסור וכו' – רוצה לומר גם כן כשברור לו שלא יקבלו ממנו, וכנזכר לעיל. ובכל זה אין חילוק בין רבים ליחיד:
(ה) אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' – רוצה לומר גם כן בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו, וכנזכר לעיל. וכל זה דווקא כשעכשיו הם שוגגין. אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד, צריך להוכיחם, אף כשברור לו שלא יקבלום. ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם, כיוון שברור לו שלא יקבלום, מכל מקום מצווה להוכיחם:
(ו) שאינו מפורש בתורה – רוצה לומר, דאז אנו יכולין לתלות ששוגגין ומוטעין הם בזה, ומה שלא ישמעו לנו מה שנאמר להם שהוא אסור, מחמת דקיל להו הדבר, ולכן אמרינן בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברין על זה, בוודאי אינם שוגגין, ולא שייך בהו לומר מוטב שיהיו שוגגין, ומחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי:
(ז) מוחין בידם – דווקא בדליכא סכנה; אבל בדאיכא חשש סכנה, אין צריך למחות. וכן כתב בחינוך מצווה רל"ט, עיין שם. ועיין בחו"מ סימן י"ב וביו"ד סימן של"ד:
(ח) ואם יודע וכו' – זה קאי גם כן על דבר המפורש בתורה [והוא הדין על שאר מזיד, דהיינו שיודע שהוא אסור ועובר על זה] עד סוף הג"ה.
והנה לשון "ואם יודע", כתבו האחרונים שאינו מדוקדק, דהא עד עכשיו גם כן מיירי בהכי וכנזכר לעיל. אלא דבא לחדש דיש חילוק בין רבים ליחיד, דברבים כשיודע שאין דבריו נשמעין להם, מחוייב להוכיח רק פעם אחת, אבל ביחיד מחוייב להוכיח כמה פעמים, עד הכאה או קללה:
(ט) רק פעם אחת – אולי ישמעו, או כדי שלא יהיה להם פתחון פה. ומכאן ואילך, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע:
(י) חייב להוכיחו – בעבירה שבסתר, יוכיחנו בסתר; ובעבירה שבגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים:
(יא) יקללנו – ויש אומרים דדי עד שינזוף בו החוטא, ומכאן ואילך אסור להוכיחו, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך":
סעיף ג
עריכה(יב) יכול לחזור ולאכול וכו' – יש שכתבו שהמנהג שלאחר שאכל אסור לאכול, דבזה שמפסיק הוי כאילו קיבל בפה. ולכן נכון שקודם ברכת המזון יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו עדיין התענית, ועל כל פנים יחשוב בלבו כזה:
(יג) כל זמן וכו' – ואם קיבל עליו, אסור גם ברחיצה וסיכה, ובפרט במלאכה:
(יד) שלא קיבל עליו התענית – והקבלה מהני רק מפלג המנחה ואילך. אבל אם קיבל עליו התענית מקודם פלג המנחה, אין בקבלתו כלום. אבל אם קיבל על עצמו סתם שלא לאכול עוד, זה מהני אפילו בשאר ימות השנה, אם קיבל עליו שלא לאכול מחצות היום ואילך, כמו שכתב בסימן תקס"ב סי"א:
(טו) ועיין לעיל וכו' – ועיין שם במשנה ברורה סק"ב מה שכתבנו בשם הב"ח והגר"א, וכן יתר הדברים שם, ושייך גם כן לעניינינו:
סעיף ד
עריכה(טז) דברים המחממין – כגון בשמים וכרכום (שקורין זאפרין) ויין טוב. וזה אינו אסור כי אם בסעודה המפסקת. אבל דברים המרבים זרע, כגון מאכלי חלב וכדלקמיה, היה ראוי להיות נזהר שלא לאכול כל היום; אכן העולם נוהגין לאכלן בשחרית, וזה שמסיים הרמ"א: אך בסעודת שחרית וכו'.
וטעם המנהג לא נתפרש, כן כתב המהרי"ל. ועיין במגן אברהם שמיישב המנהג. ועיקר טעם המנהג, משום שהם מאכלים קלים. אכן בסעודה מפסקת נהגו לאכול בשר, שהיא עיקר הסעודה. ודווקא בשר עוף [מ"א]. ומפרי מגדים משמע דבזמנינו נהגו לאכול בשר עוף בשחרית:
(יז) שלא יבוא לידי קרי – וביום הכיפורים הלא אסור לו לטבול, וכדלקמן בסוף סימן תרי"ג:
(יח) מאכלי חלב – חמה. ועיין בט"ז, דהוא הדין דיש ליזהר משום וביצים, שהם גם כן מרבים זרע.
כתב הפרי מגדים, דחלב המעורב בתבשיל, או טיי"א עם חלב, אפשר דבטל ברוב לענין זה.
לא יאכל שומשמין, מפני שמעלה גרה. ואם אכל הרבה, לא ישים אצבעו בפיו להקיא ביום כיפור, שמא יבלע קצת מן הקיאה [ס"ח].
כתב מהרי"ו, שלא ישתכר בסעודה המפסקת, ולא יאכל אכילה גסה. ובאמת אפילו בסעודת שחרית יש ליזהר מזה, כמו שכתב המחבר, וכל שכן בסעודה זו: