משנה ברורה על אורח חיים תקפט
(א) שאינו מחויב בדבר – היינו שאינו מחוייב בעצם, וכדלקמיה. אבל אם הוא מחויב, אלא שיצא בהמצוה, יכול להוציא ואפילו לברך בשביל חבירו.
סעיף ב
עריכה(ב) וקטן – אפילו אם הוא בן שלוש עשרה שנה, כל זמן שלא ידעינן שהביא שתי שערות, אינו יכול לתקוע להוציא אחרים.
(ג) דכיוון דאינו שומע וכו' – שהרי אנו מברכין "וציוונו לשמוע קול שופר".
(ד) אבל שומע ואינו מדבר וכו' – ואפילו לכתחילה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים].
- חרש ששומע על ידי כלי כמין חצוצרות, חייב בשופר.
אין על סעיף ג
סעיף ד
עריכה(ה) מוציא את מינו – דכל אנדרוגינוס שווין, שיש להם זכרות ונקבות, ואם הוא בכלל זכר, גם חבירו הוא בכלל זכר. אבל אינו יכול להוציא את שאינו מינו, דשמא הוא בכלל נקבה.
(ו) אפילו את מינו וכו' – דשמא אם ייקרע יימצא שטומטום זה נקבה וחבירו זכר. ואף ביום ב' שהוא דרבנן, נקטינן ככל חומרת יום א'. ומיהו אף ביום א', אם שמע זכר מטומטום, חוזר ותוקע בלא ברכה [פרי מגדים].
טומטום ואנדרוגינוס, אף דחייבין לתקוע, מכל מקום לא יברכו, דברכה הוא דרבנן וספיקא לקולא (וכדלעיל בסימן י"ז סעיף ב').[1]
סעיף ה
עריכה(ז) אפילו עצמו – דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו.
סעיף ו
עריכה(ח) יכולות לתקוע – ולא אמרינן דכיוון דפטורות, יש חילול יום טוב בתקיעתן; דקיימא לן, גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצוּוֶה ועושה, אלמא דמי שאינו מצוּוֶה ועושה נמי שכר יש לו.
- והוא הדין קטן יכול לתקוע אף לכתחילה, כדי שיתחנך, וכדאיתא לקמן בסימן תקצ"ו בהג"ה.
(ט) וכן אחר שיצא כבר – רוצה לומר, אף שיצא. ולא אמרינן דכיוון שהוא עצמו אינו צריך עתה לתקוע, תו עובר משום שבות כשתוקע בשבילן, דמכל מקום קצת מצווה יש להן בתקיעתן כנזכר לעיל.
(י) אבל אין מברכות וכו' – דמהו "וציוונו" בדבר שאינה מחוייבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים? דאשה במצוות עשה שהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן.
(יא) אם כבר יצאו – ועל כן יש אומרים דיתקע להם קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת. אבל במגן אברהם מסיק בשם מהרי"ל שלא יתקע בשלוש שעות ראשונות, משום דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות. אלא יתקע להן אחר תקיעות בית הכנסת, והן יברכו לעצמן; או שיכוין בלבו שלא לצאת בתקיעות בית הכנסת, ואז יוכל אחר כך גם כן לברך בשבילן.
סעיף ז
עריכה(יב) המודר הנאה וכו' – כגון ראובן שהדיר על עצמו שלא יהנה משמעון, אפילו הכי מותר לשמעון לתקוע לו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין תקיעות מצווה בכלל איסור הנאה שאסר על עצמו. מה שאין כן כשאסר תקיעותיו, אסר אפילו בזה שאינו הנאה.
(יג) מאליו – אפילו כשאומר: "מי שרוצה להוציאני ידי חובתי – יתקע" – שרי, דבכהאי גוונא לאו שליחותיה קעביד.
(יד) והוציאני אסור – דכיוון דבשליחותיה עביד, יש לו הנאה במאי דעביד שליחותיה. ובדיעבד יצא [פרי מגדים בשם הפרי חדש].
סעיף ח
עריכה(טו) להתלמד וכו' – ואם מתכוין בזה גם לצאת ידי מצווה, כתב האליהו רבא דיצא. והיינו בעשה התקיעות כדין.
(טז) ולא נתכוון השומע לצאת – זה מיירי כשבא לבית הכנסת בסתמא. אבל אם בא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הציבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיוון ליבו אלא בסתמא, יצא.
סעיף ט
עריכה(יז) שישמענו – אבל אם היו תוקעין בבית לחולה וליולדת, והיה ביתו סמוך לו ושמע, לא יצא; דמסתמא לא נתכוין זה להוציא אלא החולה [חיי אדם].
(יח) מי שהיה מהלך בדרך וכו' אם נתכוון לצאת וכו' – איתא בירושלמי: לא שנו אלא בעובר; אבל בעומד, חזקה כיוֵן. ועיין באליהו רבא שכתב, דכוונת הירושלמי בעובר ועומד לשמוע קול תקיעות, דאז אמרינן אף דאינו זוכר אם כיוֵן אז לצאת, מכל מקום חזקה שכיוֵן. אבל בשהיה עומד בביתו, לא אמרינן חזקה כיוֵן.
סומא חייב בתקיעות. ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסילקוהו, אם לא ימצאו בקי כמוהו, יחזירוהו למינויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא, אף על פי שנמצא בקי כמוהו [מגן אברהם בשם הרדב"ז].
(יט) ושמע תקיעות משליח ציבור וכו' – ובלבד שלא עמד רחוק מבית הכנסת כל כך שאפשר שלא ישמע קול שופר, רק קול הברה.
- ^ ולפי המבואר בסעיף ו' בהגה, דגם נשים מברכות, פשוט שאנדרוגינוס וטומטום המשתייכים לקהילה הנוהגת כפסקי הרמ"א, מברכים.