משנה אהלות ח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ח · משנה ב | >>
הזיזין, והגזריות, והשובכות, והשקיפים, והסלעים, והגהרים, והשננים, והסככות, והפרעות, שהן יכולים לקבל מעזיבה רכה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, מעזיבה בינונית.
אלו הן הסככות: אילן שהוא מיסך על הארץ.
והפרעות, היוצאות מן הגדר.
הַזִּיזִין, וְהַגִּזְרִיּוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת,
- וְהַשְּׁקִיפִים, וְהַסְּלָעִים,
- וְהַגְּהָרִים, וְהַשְּׁנָנִים,
- וְהַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת,
- שֶׁהֵן יְכוֹלִים לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה רַכָּה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- מַעֲזִיבָה בֵּינוֹנִית.
- אֵלּוּ הֵן הַסְּכָכוֹת:
- אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ;
- וְהַפְּרָעוֹת,
- הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר:
הזיזין, והגזיזריות, והשובכות,
- והשקיפין, והסלעים,
- והגחירים, והשננים, והסככות,
- והפרעות -
- שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: מעזיבה בינונית.
- אלו הן הסככות - אילן שהוא מסך על הארץ.
- והפרעות - היוצאות מן הגדר.
זיזין וגזריות - הם הבריחים או אבנים הבולטים היוצאים מן הכותל. ותרגום "יציע"(מלכים א ו, ה) "זיזא".
וגזיריות - מאמר הבניין והגזרה.
והזיז - לה תוספת ממה שימשך לארץ, כזה:
והגזרה - ממה שימשך לשמים, כזה:
ושובכות - קיני היונים היוצאים מן הכותל.
ושקיפים - תוספת ההרים, ותרגום "סעיפי הסלעים"(ישעיה נז, ה) "שקיפי (סלעיא) [כפיא]".
והסלעים - האבנים הבולטות מכתלים.
והגהרים - הוא תוספת הכותל, מן "ויגהר ארצה"(מלכים א יח, מב).
והשננים - קבוץ שן הסלע, והוא קצה ההר.
וסככות ופרעות - כבר בארנום, "וסככות" לקוח מן "סוככים בכנפיהם"(שמות כה, כ), "ופרעות" מן "גדל פרע שער ראשו"(במדבר ו, ה).
והתנה בזה כולו שיהיה לו מן הכוח והאפשרות שיוכל לסבול גג ומעזיבה כאשר ישימו עליו קצות נסרי הגג ולא תפול, ואז תחוץ בפני הטומאה ותביא את הטומאה כמו שקדם, אולם אם היה הדבר הזה הבולט חלוש עד שכאשר ישימו עליו מעזיבה לא יסבלוהו אבל תפול, הנה לא יחוץ בפני הטומאה.
והמעזיבה - תתחלף, כי יש גג שעושין אותו מנסרים עבים אפילו הכתלים לא תסבול אותם, וכבר יעשו גג מדקי הערבה או מקנים וישימו עליו טיט מעט וזה קל המשא.
ואמר רבי מאיר, כי כאשר תסבול זה המשא הקל תביא את הטומאה. וחכמים אומרים, עד שתסבול מעזיבה ממוצעת בין כבדות לקלות.
ואין הלכה כרבי מאיר:
הזיזין. כמו זיז היוצא מן הכותל: והגיזריות. בערוך גרסי' והזוטראות ופירש שם כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות: שובכות. של יונים: שקיפין. סלעים פירשתי לעיל בספ"ג: נחרים. פי' בערוך מין חורים (שבהם) שמשם בא האור וי"א מערות וחורים. והשננים שן הסלע. שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. דרך הנופות של אילן ואבנים היוצאו' מן הגדר שהם זה בצד זה ויש אויר מעט בינתיים ואם יכולים לקבל סיד או טיט רך שעשוי לסוד המעזיבה ולא יפול דרך האויר שביניהם מביאין וחוצצין (דמצוי לרוח) טפח: מעזיבה בינונית שאינה לא עבה ולא רכה. ואם תאמר ומה מועיל שיוכל לקבל מעזיבה מכל מקום כיון דאיכא אויר מפסיק אין הטומאה עוברת את האויר כדתנן לקמן פ"י (מ"ב) ארובה שהיא בתוך הבית אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ובפ"ק דסוכה (דף יח.) מייתי לה ויש לומר דהתם נמי בשאין יכול לקבל מעזיבה דאי יכול לקבל כסתום ודאי דמי ומיהו לקמן משמע דאפילו אויר משהו מפסיק בין אהל לאהל פרק י"א גבי בית שנסדק דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בטומאה בפנים וכלים בחוץ דבית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ד' טפחים ובית הלל אומרים כל שהו. ומפרש בתוספתא מלא חוט המשקולת אבל טומאה בחוץ וכלים בפנים כולהו מודו בכל שהן ממש דאין טומאה עוברת לצד פנים. וצריך לומר דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי אף על פי שיכול לקבל מעזיבה דטומאת סככות ופרעות דרבנן כמו שאפרש וצריך לדקדק אם נוכל לפרש טעמא דסככות ופרעות אפי' בסתום ממש ומשום דאין חזק ובריא כדי לקבל מעזיבה והרוח מנשבת בהן ומפרידן לא חשיב אהל דאין מצטרפין ואי לא כדמוכח בתוספ' (שם) דקתני גבי מה פרעות התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת וגבי (מוכר) מובדלות קתני אם יכולין לקבל מעזיבה.
תניא בתוספתא (שם) ר' יוסי אומר תיבה שהיא מליאה כלים וזרקה ע"ג כזית מן המת טמאים שאילו היתה נתונה על גב המת באויר טהורין. פי' בתיבה פתוחה שזרק בבית דהאהל הבית הכניסה הטומאה דרך פתחה אבל אם המת באויר כגון בחצר או בגינה דליכא אהל מצלת כדקתני מתני'.
עוד תניא בתוספתא (שם) ר"א אומר נזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. טומאה שהיא נתונה בכותל אפילו מחצה על מחצה וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן החיים שהיו מהלכין זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין נזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. (פירוש) תחת כריסו של גמל. תימה אמאי לא חשיב כאהל בית הא אפילו ר' יהודה דאמר לעיל בסוף פ"ג דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל מודה במלא אגרוף כדאמרי' פרק הישן (דף כא.) ולמאן דמפרש התם טעמא דשוורים משום דרועים מגינין תחתיהן ניחא דבגמל אין מגינין ולאידך נמי מצינן למימר דהא דמודה במלא אגרוף היינו מדרבנן ולכך אין מגלח ואתיא כר' יהודה אבל לרבנן מגלח דמדאורייתא שמיה אהל. מחצה על מחצה דתנן לעיל פ"ו (מ"ד) כותל שבין ב' בתים מחצה על מחצה שניהן טמאין.
עוד תניא בתוספתא בפ' נסר גמל שהוא עומד באויר וטומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים והיינו דתנן הכא דעדר בהמה מביאין וחוצצין.
עוד תניא בתוספתא (שם) ואלו הן סככות אילן המיסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאילו הן עולות למעלה והעליונות כאילו הן יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות ואלו הן פרעות פרע היוצא מן הגדר היו נתונות ע"ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת ואם היו מובדלות זו מזו אם יכולין לקבל המעזיבה רכה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המעזיבה הבינונית ר' יהודה אומר אם מכניס את החוט לצד זה ויוצא לצד אחר ונוגע אע"פ שאינו מכוון הרי זה מפסיק. פי' דרך נופות של אילן שיש מהן למעלה ויש מהן למטה ורואין אותן כאילו הן שוין זה בצד זה. ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח. לא נתברר לי מאי קאמר דאי בעינן למימר דאי קיימן זו בצד זו ואין ביניהם פותח טפח מביאות וחוצצות הא גבי פרע בעי שיכול לקבל טיט. לכך נראה דבאחת למעלה ואחת למטה בעינן נוגעות ממש כשרואין אותן שוות והאי פותח טפח היינו דאע"ג דכל תדא וחדא אין ברחבה טפח מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה וניחא השתא הא דמשמע מתניתין דיכולין לקבל מעזיבה רכה אסככות ואפרעות קאי. פרע היוצא מן הגדר דרך גדר שנותנין בראשו קוצים ועודפין על הגדר ובולטין לחוץ פרע מלשון (במדבר ו) גדל פרע. כאילו אבנים כבושות עליהם כובד האבנים משוה הנופות של הקוצים. וכבושות מלשון כבשום תחת האבנים דפרק לולב וערבה (דף מג:). התריפו הרקיבו. אם מכניס החוט בין ענפי הקוצים אע"פ שאינו מכוון אלא נוטה החוט מתוך שאין רחב האויר כעובי החוט הרי זה מפסיק מתוך לשון הברייתא נראה כמו שפירש אבל פרק קמא דמועד קטן (דף ה:) ובסוף דם הנדה (דף נז.) אמרי' פרעות אבנים פרועות היוצאות מן הגדר ומשמע התם בנדה דטומאתן דרבנן ולכך אין הכותים נאמנים עליהם והיינו טעמא דחשיב ליה דכיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח והכי אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סח:) גבי סככות ופרעות דאורייתא אהלא (מהניא) מעליא בעיא ורבנן הוא דגזרו ביה וא"ת אי דרבנן התינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי ואין לומר דמתני' דיכולין לקבל מעזיבה דאורייתא והתם באין יכולין לקבל מעזיבה דא"כ אפי' מדרבנן אין מביאין כדפרישית לעיל מההיא דארובה שאין בה פותח טפח ועוד דבסוף דם הנדה (דף נז.) קאמר סככות דתנן אלו הן הסככות משמע דאסככות דמתניתין קאמר שהם דרבנן ויש לומר אע"ג דמדאורייתא לאו אוהלא הוא לענין (צ"ל מביאין הטומאה) מ"מ חוצצין מידי דהוה אמסכת הפרוסה וחבילי המטה ואין טומאה עוברת אלא בפותח טפח:
הזיזין - עץ או אבן יחידי היוצא מן הכותל קרוי זיז:
גזריות - כמו גזוזטראות. בנין של אבנים או של עצים היוצא מן הכותל:
והשובכות - של יונים:
והשקיפים והסלעים - פירשנו לעיל סוף פרק ג':
גהרים - מין חורים שמשם בא האור. ויש מפרשים מין מערות וחוחים:
והשננים - שיני הסלע:
מעזיבה רכה - כגון שעושים מערבה ומקנים ומשימים עליהם טיט מועט:
מעזיבה בינונית - אבל אם אינן יכולים לסבול אלא מעזיבה רכה, אין מביאים את הטומאה ולא חוצצים. והלכה כחכמים:
אילן המיסך - לשון סוככים בכנפיהם:
והפרעות היוצאות מן הגדר - דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ז, ועודפים על הגדר ובולטים לחוץ. ופרעות, לשון גדל פרע:
והשובכים. היוצאים מן הכותל. הרמב"ם:
והגהרים. וכן העתיק הר"ב. ובנ"א והגחרים וכן העתיק הר"ש ומפרש בשם הערוך מין חורים כו'. כלשון הר"ב [*ומערות וחוחים לשון המקרא שמואל א' יג ו]. ובערוך ראיתי שכתב ובלשון ישמעאל אגחאר. והרמב"ם העתיק גהרים ומפרש שהוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה. ע"כ. כלומר שהוא *)מוטה ובולט. ובנא"י והגחרים כמוגהרים והוא תוספת כו':
והסככות והפרעות וכו'. ואלו הן הסככות אילן כו' והפרעות היוצאות מן הגדר. פי' הר"ב דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר כו'. ולפי זה צריך לומר שהקוצים והברקנים וה"ה לענפי אילן שמצטרפין לרוחב טפח כדי להאהיל שאין אהל פחות מטפח. ואין דרך קוצים וברקנים שיהא באחד לבדו רוחב טפח. אלא שהרבה מהן ביחד הן רחבין טפח כן הבין הר"ש וכתב דמש"ה מצריך שיהיו יכולים לקבל מעזיבה. שלא יפול דרך האויר שביניהם ומסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח. אלא מדרבנן הוא. וא"ת תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי [כו'] וי"ל [כו'] מידי דהוה אמסכת פרוסה. וחבילי המטה דמתני' ד. ע"כ. וקשה לי דבפ"ז דנזיר משנה ג דתנן דעל הסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהן מפרש הר"ב לפי שאין ידוע תחת איזה ענף יש הטומאה וכן פי' ג"כ בספ"ז דנדה. דתנן שאין הכותים נאמנים לא על הסככות כו'. ומפרש נמי משום האי טעמא שהוא ספק כו' והשתא אפי' הטומאה ידוע איה מקומה והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח לפי שאינו אלא מדרבנן. וכן גבי כותים דכוון שהם מדרבנן אמאי אינן נאמנים. וכן ראיתי בתוס' דנדה דף נז. דפירשו דמהאי טעמא [הך טומאת אהל] אינה אלא מדרבנן. דענפים המובדלים זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כו'. אבל רש"י פי' שם בנזיר דף נד כדפי' הר"ב. עוד ראה זה דבגמ' דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. וגרס אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. וה"נ בברייתא בפ"ק דמ"ק דף ה. ובפרק ז דנזיר דף נד מייתי לה בגמ' כמו שהיא הגירסא לפנינו. אבל אף שם העתיקו התוס' אבנים [פרועות] היוצאות כו' ופירשו אילן המיסך כו' מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. ואין בהם פותח טפח. אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן. ורבנן הוא דגזרו טומאה בהילך תחתיו. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות. ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים. וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים. אף כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובמסכת נדה [דף נז] משמע דמהלך על פני כולה. טמא בודאי. ע"כ. ואני לא יכולתי לעמוד על דבריהן. במ"ש דבמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי שלא ראיתי כן לא בספ"ז דנדה ולא בפ' בתרא דף סח. [*דהא דאמרן בספ"ז. דכותי המהלך על פני כולה נאמן. לפי שהוא טמא ודאי. היה חייש לטומאה ודאית. ההיא בשדה שאבד בה קבר היא שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו שטמאים משום אהל ואין כאן אהל דאורייתא]. ובין כך ובין כך קשיא לי דכיון דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן. היאך ערבינהו ותננהו בהדי אינך דכולהו מדאורייתא. לכך נראה פי' הרמב"ם. שמפרש דכשיכולין לקבל מעזיבה מטמאים מדאורייתא. ואם אינם ראוים לקבל מביאין מדבריהם ואינן חוצצין כ"כ בפי"ג מהט"מ [הלכה ב']. וכתב דטעמא שצריך שיהו מקבלים מעזיבה. הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ. צריך שיהיה חזק ובריא. ולכן נראה ודאי שהוא סובר דמיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח. והיינו דפי' [הר"ב] בפ"ז דנזיר [מ"ג] פרעות אבנים ועצים הבולטים ולא פי' קוצים וברקנים. וכן בספ"ז דנדה כתב אבנים פרועות כו'. [*ומיהו אפשר שיש קוצים וברקנים בפותח טפח לכל אחד וכן חזקי' לקבל כי גדולי כל הארצות אינן שוים. ומש"ה נמי אף הר"ב שפי' במשנתינו דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים. בכשיש בכל א' פותח טפח. ולא קשיין דברי הר"ב דהכא על דבריו שבנזיר ובנדה. ובכולן מפרש שמדאורייתא היא הטומאה. וכן ז"ש אבל אם אינן יכולין לסבול לא כמ"ש לעיל. שדעתו כפירוש הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן אלא כהרמב"ם שאינו חזק ובריא. ואתי נמי שפיר דקא מפרש דבשאינו יכול לסבול בינונית אין מביאין כו' משום דא"כ אינו אהל חזק ובריא. ואילו כוונת הר"ב כפי' הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן הוי איפכא שאם בשיכולה לקבל בינונית מביאין. כ"ש כשיכולה לקבל הרבה. אלא דברי הר"ב כהרמב"ם וטומאה דאורייתא היא. ועולין כל דבריו כהוגן] ומה שהקשה עליו הראב"ד שם מדתנן לעיל. העוף ששכן מביא וחוצץ. עוף מי מקבל שום מעזיבה. כבר תירץ הכ"מ שיש עופות גדולים שהם ראוים לקבלה. ועי"ל שרבינו כתב בפי' המשנה דמיירי בעוף קשור בכותל. דהשתא מקבל הוא מעזיבה. ע"כ. ועיין לקמן ריש פ' טז:
(ז) (על הברטנורא) ולפי זה צריך לומר שמצטרפין לטפח, שאין אוהל פחות מטפח. ומשום הכי צריך שיהיו יכולין לקבל מעזיבה שלא יפול דרך אויר שביניהם. וכל זה מדרבנן היא, דמדאורייתא אין מצטרפין כו'. הר"ש. וקשה, למה ערבינהו בהדי אינך דמדאורייתא. לכן נראה כפירוש הר"מ, דטעמא דמעזיבה הוא מפני שאוהל המביא וחוצץ צריך שיהא חזק ובריא, ואז מביא וחוצץ מדאורייתא. ונראה דסבירא ליה דמיירי שיש בכל ענף פותח טפח. וכן הוא נמי דעת הר"ב, שכן בפרק ז' דנזיר משנה ג' פירש, אבנים ועצים הבולטים. וכן בסוף פרק ב' דנדה כתב, אבנים פרועות. ואפשר שיש נמי קוצים וברקנים רחבים טפח, כי גידולי כל הארצות אינם שוים. ואתי שפיר נמי מה שכתב אבל אם אינם יכולים לסבול היינו מפני שאינו חזק ובריא, ולא כמו שכתבתי לעיל להר"ש כדי שלא יפול דרך אויר, שאם ביכולה לקבל בינונית מביאין, כל שכן כשיכולה לקבל הרבה [צ"ל הרכה. ב"ד]. ועתוי"ט:
והגזריות. מלשון הגזרה וקירותיה ויש גורסין כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות. הר"ש בשם הערוך ז"ל:
והגחרים. פי' הרמב"ם ז"ל שהוא יציאת הכוחל והטייתו מלשון ויגהר ארצה וגחרים כמו גהרים ע"כ וכן הוא בערוך גחר בחי"ת אלא שפי' כמו שהעתיק כבר רעז"ל:
שהן יכולין לקבל. ענפי האילן ואבנים היוצאין מן הגדר יש אויר ביניהם ואם יכולין לקבל. טיט רך שלא יפול באויר שביניהם מצטרפים לרוחב טפח וחוצצים הרא"ש ז"ל וכן מצאתי ג"כ בפי' כתיבת יד לה"ר שמשון ז"ל ועי' בפי' הר"ש ז"ל:
שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. בנמקי יוסף לפירוש הלכות טומאה להרי"ף ז"ל כתוב וז"ל שיכולין לקבל מעזיבה רבה כלומר עפר רב יביאו את הטומאה לראש השני ואם [לאו] לא יביאו וחכמים אומרים מעזיבה בינונית פי' שאינה כ"כ רבה ויש גורסים רכה בכ"ף כלומר אע"פ שהם חזקים אם לא יהיו מדובקים זה בזה שיהיו יכולין לקבל מעזיבה של טיט רכה לא יביאו את הטומאה אע"פ שהיו מקבלין מעזיבה בינונית עכ"ל ז"ל וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה רבה בבי"ת שכן משמע ג"כ מפי' הרמב"ם ז"ל. ומתוך פי' מהרי"ק ז"ל שם בפי"ג מוכח דהרמב"ם ז"ל מפ' דשהן יכולין לקבל מעזיבה קאי אכולהו דתנן לעיל ואפילו אעוף ששכן דמש"ה פי' רבינו דמיירי בעוף קשור וכתב שם הרמב"ם ז"ל דאם הם יכולין לקבל מעזיבה בינונית מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית אלא הרי הם נופלים מביאין את הטומאה מדבריהם ואינם חוצצין וכן כל כיוצא בהן ע"כ:
יכין
הזיזין: אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים:
והגזריות: מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח:
והשובכות: שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']:
והשקיפים: מפורשים לעיל ספ"ג:
והגהרים: לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל:
והשננים: שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל:
והסככות: מפורש לקמן במשנתינו:
שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה: ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל:
וחכמים אומרים מעזיבה בינונית: דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]:
אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ: שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל:
והפרעות היוצאות מן הגדר: פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת