משנה אהלות ו ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ו · משנה ב | >>
קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה, והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח, אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו, טהור.
ואם לאו, טמא.
וכן חבית של גרוגרות או קופה של תבן שהן נתונות בחלון, אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן, טהורין.
ואם לאו, טמאין.
בית שחצצו בקנקנים וטח בטיח, אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו, טהור.
ואם לאו, טמא.
קוֹבְרֵי הַמֵּת
- שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בָּאַכְסַדְרָה,
- וְהֵגִיף אֶחָד מֵהֶן אֶת הַדֶּלֶת
- וּסְמָכוֹ בַּמַּפְתֵּחַ,
- אִם יָכוֹל הַדֶּלֶת לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
- טָהוֹר;
- וְאִם לָאו,
- טָמֵא.
- וְכֵן חָבִית שֶׁל גְּרוֹגָרוֹת
- אוֹ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן
- שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּחַלּוֹן,
- אִם יְכוֹלִין הַגְּרוֹגָרוֹת וְהַתֶּבֶן לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָן,
- טְהוֹרִין;
- וְאִם לָאו,
- טְמֵאִין.
- אוֹ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן
- בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בְּקַנְקַנִּים
- וְטָח בְּטִיחַ,
- אִם יָכוֹל הַטִּיחַ לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
- טָהוֹר;
- וְאִם לָאו,
- טָמֵא:
קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה,
- והגיף אחד מהן את הדלת, וסמכו במפתח -
- אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו - טהור,
- ואם לאו - טמא.
- והגיף אחד מהן את הדלת, וסמכו במפתח -
- וכן חבית של גרוגרות,
- או קופה של תבן, שהיא נתונה בחלון -
- אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן - טהורין,
- ואם לאו - טמאין.
- או קופה של תבן, שהיא נתונה בחלון -
- בית שחצצו בקנקנים, וטח בטיט -
- אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו - טהור,
- ואם לאו - טמא.
כבר הקדמנו שאכסדרה הוא כבית שער לבית.
ואמר כי כאשר נכנסו קוברי המת, רוצה לומר נושאי המת, תחת האכסדרה והיה שער הבית קצתו (פתוח) [נעול], והחזיק אחד מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא, אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על עניינו ולא יפתח, ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח, הנה הבית טהור, וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה ידו יפתח השער הנה הוא טמא, לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה, ואדם אינו חוצץ יהיה מי שיהיה. ואמנם אמר בכאן אחד מהם על הידוע, והוא ההיקש אפילו היה אדם מתוך הבית ומחזיק הפתח. ודע זה.
וכן אם היה חלון בין שני הבתים יהיה בו טפח על טפח ומעלה, והטומאה באחד משני הבתים, הנה הבית האחר יהיה טמא בלא ספק לפי השורש הנזכר, לפי שטפח על טפח מביא את הטומאה. ואם היה זה החלון נעול בכלים, הנה לא תחוץ בפני הטומאה.
ואם היה בזה החלון חבית מלאה מתאנים, הנה לא תהיה חוצצת להיותה כלי הנה היא תטמא, וכל מה שיטמא אינו חוצץ בפני הטומאה כמו שהתבאר. וזה אם היה פי החבית ממה שימשך לבית אשר בו הטומאה, לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו פעמים, ולזה אם היה שולי החבית ממה שימשך לבית טמא, הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדירה שבארובה. וכן ביאר התלמוד בזה בבתרא, ושם התבאר שאמרו בכאן שהתאנים חוצצים בתנאי שיהיו בלתי מוכשרים, ואף (על פי) שכבר נפסלו ואינן נאותות לאכילה אשר אין דעתו לפנותן, ולזה יחוץ בפני הטומאה.
וכן התבן גם כן שיהיה מתנאיו שתהיה נפסד אינו נאות לאכילת הבהמה, עד שלא יהיה ראוי אלא לטיט, עניינו שאלו שני התנאים מחוייבים בכל מה שיבדיל בין המקום הטהור ובין הטומאה, והוא שיהיה זה הדבר אינו מקבל טומאה ואין דעתו לפנותו. ואם היה אפשר חזרת החבית והקופה, ישארו אלו התאנים או זה התבן עומדים בעצמם סותמין כל החלון, ותשען עליו ויחוץ בפני הטומאה. ואם לא אפשר זה, הנה זה השורש והנשען על הקופה ועל החבית והם כלים יטמאו ולא יחוץ, ויהיה הבית השני טמא.
וזה הדין בעצמו בבית נחלק בחלוקה בקנקני חרש הונחו קצתן על קצתן והוטח עליו הטיח, וכבר נעשה שהקנקנים כלים ואינן חוצצין. ובתוספתא "בית שחצצו בקנקנים טהורות, ופיהן כלפי הטהרה מצילות, כלפי הטומאה אינן מצילות, טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ, אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל, ואם לאו אינו מציל":
אחד מהן. מן המלוין את המת לקוברו ולא מנושא המטה הגיף את הדלת כדי שלא תכנס הטומאה לבית בשעה שיעברו דרך אכסדרה שלפני הבית דיש תקרה על גבה. אם יכולה דלא לעמוד בפני עצמה בלא סמיכת מפתח הוה לה מפתח כמאן דליתיה. ואם לאו טמא דכל דבר הנסמך באדם וכלים אין חוצץ בפני הטומאה כדאמרן דאין נעשין אהל לטהר והיינו טעמא דגרוגרות והיינו טעמא דתבן והיינו טעמא דטיח משום דעמידתן על ידי כלים. חבית וקופה וקנקנים שהן נתונין בחלון פרק לא יחפור (דף יט:) מוקי לה בגרוגרות שהתריסן ובתיבנא סריא דמבטל להו ומשום הכי חייצי ומשמע התם דאי לא מבטל להו לא חייצי והא דאשכחן בסוף שבת (דף קנז.) שפקקו את המאור בטפיח ובשבת לא מצי מבטל משום בונה יש לחלק דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול אבל הכא אין התבן והגרוגרות סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית וכן כל הנהו דממעטין את הטפח דבפרק לא יחפור (דף יט:) וניחא השתא דפריך התם האי חבית היכי דמי אי פומא לבר היא גופה תיחוץ דאין כלי חרס מטמא מגבו דחבית סותמת כל החלון ואע"ג דלא מבטל לה חייצא ומשני דפומה לגאו אי נמי בחבית של מתכת וניחא השתא ההיא דמגילה בריש בני העיר (דף כו:) בההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי דהוה ליה פתחא לההוא אינדרונא דהוה ביה מיתא אמר להו רבא דלו תיבותא ואיתבוה אבבא דהוה ליה כלי העשוי לנחת אע"ג דמסתמא לא הוו מבטלי התם תיבה דמנח ביה ספר תורה מ"מ חייץ שפיר כיון דסותם כל הפתח.
תניא בתוספתא (שם) ר' יהודה אומר משום ר"א אף על פי שנפחתה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח. בית שחצצו בקנקנים טהורות ופיהן כלפי הטהרה מצילות כלפי הטומאה אינן מצילות ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף כלפי הטומאה מצילות עד שיהיה בפיהן פותח טפח טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל ואם לאו אינו מציל:
אחד מהן - מאותם המלוים את המת לקוברו ולא מנושאי המטה ו. והוא הדין אם הגיף את הדלת אדם אחר, אלא אורחא דמלתא נקט:
הגיף את הדלת - כדי שלא תכנס הטומאה לבית בשעה שיעברו דרך אכסדרה שלפני הבית, דיש תקרה על גבה:
אם יכולה דלת לעמוד - בלא סמיכת מפתח, הוה ליה מפתח כמאן דליתיה והדלת חוצץ בפני הטומאה:
ואם לאו טמא - דכל דבר הנסמך בכלים אינו חוצץ בפני הטומאה, כדאמרן דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר. והיינו טעמא דתבן, והיינו טעמא דגרוגרות, והיינו טעמא דטיח, משום דעמידתן על ידי כלים שהם חבית וקופה וקנקנים:
שהן נתונים בחלון - שיש בו טפח על טפח שמביא את הטומאה מבית לבית:
אם יכולים הגרוגרות והתבן לעמוד בעצמן - בלא חבית וקופה:
טהורים - שהכלים כמו שאינן, והגרוגרות והתבן מצילים. והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראויות לאכילה ז, וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה ח ומבטל להו ואין דעתו לפנותן, ומשום הכי חייצי, דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל, כגון הכא דאיכא מקום קופה וחבית, אי לא מבטל להו לא חייצי:
ואם לאו טמאין - ובלבד שתהא החבית אם היא של חרס פיה כנגד הטומאה ולפיכך אינה מצלת, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה, חוצצת בפני הטומאה ט, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו:
בית שחצצו בקנקנים - ופיהן כלפי הטומאה, דעכשיו אין מצילים:
וטח בטיח - בין מבפנים בין מבחוץ:
אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור - שהטיח חוצץ בפני הטומאה:
באכסדרה. מפורש במשנה י פ"ק דסוכה:
אחד מהן. פירש הר"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע"כ:
אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן. כתב הר"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ"ב דב"ב דף יט. וכן פי' הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהט"מ [הלכה ב]. ומ"ש הר"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס"ד:
ואם לאו טמאין. כתב הר"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ"כ הר"ש. וכ"כ התוס' דב"ב. והראב"ד בפט"ו מהט"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ"מ [שם הלכה ד] דהרמב"ם ס"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ"מ ליישב להרמב"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב"ד לומר שא"צ ביטול. כתב הרמב"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ"מ ג"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה"ל להכ"מ לכתוב שהרמב"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב"ד לא הוי הכי:
(ו) (על הברטנורא) דאי מנושאי המטה מכיון שנכנס המת תחת הקורה כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית כו'. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) וצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרים:
(ח) (על הברטנורא) ואית ביה קוצים דלא חזי לטינא לדרום ברגל, והוא לח דלא חזי להסקה. גמרא:
(ט) (על הברטנורא) ואף בלא ביטול, כיון דסותם כל החלון. ודעת הר"מ נראה דאפ"ה בעי ביטול. ועתוי"ט:
והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח. פי' הרמב"ם ז"ל אחד מן הנושאים או זולתו אם היה אפשר שהפתח יתקיים נעול ולא יפתח אפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור ואם כשיסיר ידו מן המפתח לא יעמוד הדלת הנה הוא טמא לפי שנמצא שאדם זה הוא שחצץ בפני הטומאה ואדם וכלים מביאין ואין חוצצין ע"כ וק"ק לע"ד לפי פירושו ז"ל תיפוק לי משום מפתח ואפשר לומר דהוא ז"ל ס"ל דמפתח כיון דמשמש עם הדלת המחובר לקרקע לא חשיב כלי וחוצץ אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו בלתי עזר האדם המחזיק:
אם יכול הדלת וכו'. בתוספתא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח. ומכאן יש קצת ראיה למה שתרצתי לפי' הרמב"ם ז"ל:
שהם נתונים בחלון. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
אם יכולין הגרוגרות וכו'. מיירי בגרוגרות שלא הוכשרו שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב הרא"ש ז"ל ובפ' לא יחפור בעי האי חבית ה"ד אי פומה לבר היא גופה תיחוץ דאין כלי חרס מיטמא מגבו ומשני דפומא לגאו א"נ בחבית של מתכת ותימה לי דכלי גופי' שהוא טהור חוצץ ודבר אחר העומד ע"י כלי טהור אינו חוצץ וכל אלו הלכות הן דהא אהל של פשתן ועור אע"פ שהוא טמא חוצץ ומדבך הנתון על כלי גללים אינו חוצץ אע"פ שהכלי עצמו חוצץ עכ"ל ז"ל:
בית שחצצו בקנקנים וטח בטיט אם יכול הטיח. כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי"א ז"ל:
יכין
קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה: הוא כמין תקרה שבולטת לחוץ מאמצע גובה הכותל של הבית. ונשאו המת תחתיו:
והגיף אחד מהן את הדלת: קודם שהכניסו המת תחת האכסדרה. בא אדם שבבית ואחז הדלת שתשאר נעול. עד שיצאו הנושאין המת מתחת האכסדרה. ועשה כן כדי שלא תתפשט הטומאה מהאכסדרה להבית דרך פתח הפתוח:
וסמכו במפתח: ר"ל או שסתם הדלת ע"י מפתח שתחב שם. והרי אפי' כשמפתח הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט עכ"פ כלי הוא ואינו חוצץ:
אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו: גם כשיסיר ידו או המפתח:
טהור: ר"ל מה שבבית טהור:
ואם לאו טמא: וקמ"ל הכא דאפילו מחיצה בלי אהל. כשנתמך ע"י אדם או כלי אינו חוצץ:
שהן נתונות בחלון: שרחב טע"ט והוא פתוח בין אהל המת לאהל אחר. ותחב בהחלון חבית חרס שמלאה גרוגרות. או קופה שבתוכה תבן. כדי לסתום עי"ז החלון שלא תעבור בו הטומאה מאהל לאהל:
אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן: בלי החבית והקופה שהן כלים ואין חוצצין:
טהורין: ר"ל חוצצים דאז החבית והקופה אינן תומכין את שבתוכן וכליתנהו דמי. וכתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דלהכי נקט גרוגרות בהדי תבן לגלויי דשניהן במוסרחין מיירי ולא חזו לבהמה. ולהכי חוצצין. ותבן מיירי דאית ביה נמי קוצים. דלא חזו גם לבנין. ומשו"ה מדתרווייהו לא חזו למידי מבטל להו בהחלון וחוצצין [כב"ב דיט"ב. ולבו"ת נראה דכל חד מהנך מגלי אחבריה דתני תבן לגלויי אגרוגרות לאשמעינן דכמו דתבן לא חזו לאדם כ"כ גרוגרות דנקט מיירי בכה"ג ונקט גרוגרות לגלויי אתבן דכמו דגרוגרות לא קיימו לבהמה [כביצה דו"ב] וגם לבנין לא חזו ה"נ תבן דנקט מיירי בכה"ג וכגון תבנא סריא ואית ביה קוצים]:
ואם לאו טמאין: מדנתמכין במקומן ע"י כלי. מיהו דוקא כשפה החבית שהיא כ"ח פונה נגד הטומאה. אבל כשגבה נגד הטומאה הרי גם בלי הגרוגרות הכ"ח עצמו חוצץ. מיהו בעביד מעשה רבה בחיבור החבית בשפתי החלון. אז אפי' אם פה הכ"ח לצד הטומאה. ואפי' היתה הכ"ח טמאה קודם שחיברה בהחלון. או אפי' סתם החלון עם כלי עץ או כלי מתכות טמא. כיון שעשה בה מעשה לחברה בחלון נתבטל טומאתו [ככלים סוף פכ"ה] וחוצצין ג"כ בפני הטומאה [כך כ' התוס' ב"ב די"ט ד"ה ותיפוק]. ולרמב"ם [עי' בועז ססי' ד]. קמ"ל הך בבא דאף שעל כרחך מיירי שמבטל הכלי להשאר שם. אפ"ה דוקא לשיחוץ בעצמו מהני ביטול. ולא בשכבר נטמא הכלי ויחוץ ע"י הגרוגרות שבתוכה. ולהר"ש דס"ל דמתניתין מיירי בלא ביטל להכלי בהחלון. אפ"ה קמ"ל הך בבא כשהועמדו ע"י כלי לא מהני. משום רישא שכשיכולין לעמוד בפני עצמו חוצצין אף שדרך הנך פירות להשאר תמיד בכלים:
בית שחצצו בקנקנים: כדי להיות מחיצה בפני המת שבבית:
וטח בטיח: בפנים או בחוץ:
טהור: ר"ל חוצץ. ומיירי שהיה פה הכ"ח נגד הטומאה. דאל"כ היה גב הכלים בעצמן מצילין [ולרמב"ם הנ"ל סי' כ' מיירי אפי' כשגבן נגד הטומאה ואפ"ה צריך טוח טיט מדמיירי שלא בטלן שם]:
ואם לאו טמא: מדנתמך הטיט ע"י כלים. וקמ"ל תו הך בבא דאף דהכלים רבים. וא"כ ודאי שלבסוף יסתור מחיצה זו להשתמש בכליו. וסד"א אף שבטלן שם בטלה דעתו אצל כל אדם [כשבת צ"ב א'] קמ"ל דאפ"ה ביכול הטיח לעמוד בפ"ע חוצץ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת