משנה אבות א י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה י | >>
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם.
- שְׁמַעְיָה אוֹמֵר:
- אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה,
- וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת,
- וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת
שמעיה, ואבטליון - קיבלו מהם.
- שמעיה אומר:
- אהוב את המלאכה.
- ושנא את הרבנות.
- ואל תתוודע לרשות.
רשות - זה הוא השלטונות.
ואלו שלש מידות יש בהן תיקון האמונה והעולם. כי בהעדר המלאכה, יצר לו ויגזול ויונה. ובבקשת השררה והרבנות, יארעו לו נסיונות בעולם ורעות, כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו, כמו שאמרו "כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה, נעשה רשע מלמעלה". וכן ידיעת השלטון בימים הקדמונים וקרבתו, רחוק היה מאד להנצל ממנה בעולם הזה והיא מפסדת אמונתו, כי לא ישגיח בדבר רק במה שיקרבהו אליו. ואתה יודע עניין דואג, ואף על פי שהמלך אשר קרב אליו היה משיח השם, ונביא ובחור מהשם יתברך:
שמעיה ואבטליון - גרי צדק היו כא, ומבני בניו של סנחריב הם. ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי, קטן, כמו [מגילה ה'. ע"ב] א"ר יוחנן כד הוינא טליא, כשהייתי קטן. לייתו טליא וטלייתא [יבמות קי"ד ע"א] יביאו קטן וקטנה. אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים:
אהוב את המלאכה - אפילו יש לו במה להתפרנס כב, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום [כתובות נ"ט ע"ב]:
ושנא את הרבנות - ולא תאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה. דאמר ליה רב לרב כהנא [פסחים קי"ג ע"א], פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מלתא. פירוש אחר, ושנא את הרבנות, התרחק מלנהוג שררה על צבור, שהרבנות מקברת את בעליה:
ואל תתודע לרשות - כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי, אל תתודע לרשות, שלא יעבירוך על דעת קונך, כמו שאירע לדואג האדומי. לרשות. השררה קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה:
שמעיה ואבטליון. פירש הר"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב] ויומא [דף ע"א ע"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע"כ:
אהוב את המלאכה. כתב הר"ב אפילו יש לו במה להתפרנס וכו' דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. והיינו אהוב. דקאמר. ולא אמר עשה מלאכה. וכתב הר"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום. הכי אמר רשב"ג במשנה ה' דפרק ה' דכתובות [דף נט.] ואני תמיה דהתם [ס"א ע"ב] אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה. ואיכא בינייהו משחק. דמשום שעמום ליכא ומשום זימה איכא כדפי' הר"ב שם. ואפשר לומר דדוקא באשה שייכא זימה. שהנשים דעתן קלות להתפתות. וכן אתה מוצא בפרק דלקמן משנה ז' מרבה שפחות מרבה זמה. ואילו ברבוי עבדים תנן מרבה גזל:
ושנא את הרבנות. פירש הר"ב בפי' אחר שהרבנות מקברת את בעליה. כדאמר מר [בפ"ק דסוטה] [דף י"ג וברכות נ"ה ע"א] מפני מה מת יוסף [קודם אחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. רש"י. [וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי"ט. נ"ל].
ואל תתודע לרשות. פירש הר"ב כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. וא"כ היא מתני' ג' דפרק דלקמן. וע"ש:
(כא) (על הברטנורא) אין לפרש שהם עצמם היו גרים, שא"כ איך היה אפשר למנותן נשיא ואב ב"ד. אלא שבאו מן גרים. ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב"ד. ר"ח:
(כב) (על הברטנורא) דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. ועתוי"ט:
אהוב את המלאכה: ביד בהלכות ת"ת פרק ג' סי' יו"ד:
ושנא את הרבנות: ונקדו הר"ר יהוסף ז"ל והר"ר מנחם דילונזאנו ז"ל וּשֹנָא הנון בקמ"ץ:
יכין
שמעיה אומר אהוב את המלאכה: נ"ל, משום דע"י ג"ד יתפרנס אדם א"ע. או ע"י גופו במלאכה. או ע"י ממונו במו"מ. או ע"י שכלו בלימוד חכמתו לאחרים. ויעצו התנא שיאהב ללמוד מלאכה להתפרנס ממנה שכל עוד שיאהב מלאכתו יעשה אותה בשלימות ובנקלות יותר, וכמ"ש ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. וכ"כ בחוקותיך אשתעשעה לא אשכח דבריך. וכן מצינו ראינו כל יום בעלי מלאכה כבידה כספנים וכדומה שמזמרים בעת מלאכתן להקל עבודתן. ולא להתפרנס מחכמתו, שהרבה מחלת לב עמה, ובפרט אם ירצה להתפרנס מחכמת התורה, איך ישתמש בכתר הקודש לתמוך בה קערת עדשים שלו. וגם להתפרנס במו"מ תמאס מדהיא אומנת לסטין [כקידושין פ"ב א']:
ושנא את הרבנות: ר"ל ואם נדחקת להתפרנס מחכמתך, ומינו אותך לרב, עכ"פ תשנא מלהתרברב על צאן מרעיתך, תנהלם ברחמים כאב לבנו ולא כאדון הרודה בעבדיו, דלא לכך המנוך עליהם. וכמו שאמר ר"ג [הוריות ד"י ע"א] כלום שררות אני נותן לכם,עבדות אני נותן לכם.וכל המתגאה הוא כעע"ז [כסוטה ד"ד], ופרנס המתגאה על הצבור עונו חמור מאד נגד הקב"ה [כר"ה די"ז א']. וגם כל חלי וכעס שמור לו מהנדחקים ממנו. וזהו שאחז"ל [יומא פ"ו ב'] רבנות מקברת בעליה, ר"ל ההתרברבות של הרב, תקברנו עם בריאת גופו, וכבודו, ושכלו, וצדקתו, כולן ימסו כמסוס נוסס עמו:
לרשות: דכשהוצרכת להתפרנס במו"מ, עכ"פ לא יהיה לך שום הכרה ועסק בהלואה, וכמ"ש חז"ל [עירובין דמ"א ב'] שאינו רואה פני גיהנם [עי' רש"י שם]. והיינו בין ללות או להלות, דבין כך וכך ?צטער תמיד מהפסד הכבוד. וכן אחז"ל [פסחים קי"ג א'], כל אשראי ספק אתא, ספק לא אתא ודאתא מעות הרעות נינהו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש שמעיה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של סנחריב וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם. ויש תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק אין דורשין ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואע"פי שאמרו באחרון מקדושין ובפ' החולץ שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה זהו לענין שאר שררות אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במס' הוריות בפ' כהן משיח היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפי' אמו מישראל ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה פרק אלו נאמרין כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל ואפילו להיות דיינין בחליצה צריך שיהיה אביו ואמו מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה ועוד שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו"ם ונתגיירו וכן מוכיח בראשון משבת שאמר הלל מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו והנסחא המדוקדקת היא מלא אי"ן באל"ף וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו כי לא היה יכול לומר הין לפי שהיה גר והעכו"ם אינם יכולין לומר ה"א ולא חי"ת ולא עי"ן ולא כ"ף רפה כמו שהוא מפורס' מהעכו"ם ובמקו' הי"ן היה אומר אי"ן והלל היה אומר בלשון רבו ומזה היה נראה כי הוא היה עכו"ם ונתגייר וכן נראה ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה כלומר גיורת כיוצא בהן. על כן יש לתמוה איך מנוהו נשיא ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבל' הוא היה ראוי יותר מכולן כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמין וכן בפסחים בפ' אלו דברים אמר להם הלל לבני בתירא מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכ' עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שאעפ"י שהם היו נשיאי' כשמצאו יותר גדול מהם נסתלקו מהנשיאות ומנוהו עליהם. ובראשון מע"ז וכן בסנהדרין פ' ארבע מיתות ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים. ויש לתמוה למה קראוהו אבטליון לשון ביטול ואעפ"י שיש שמות שאין אנחנו מבינים מאי זה מוצא הם כגון אנטיגנוס ונתאי וכיוצא בהם אפשר שהיו מלשון יון אבל אבטליון הוא לשון ביטול והוא גנאי לכנות כן גר צדק שהיה אב בית דין של ישראל. ונראה שפירוש זה השם הוא אב קטנים כי הקטנים נקראים טליי בלשון תלמוד כד הוו מטליין טליי וטליית' בפ' הספינה ליתו טליי וטלייתא בפרק חרש ובראשון ממגילה כד הוינא טלייא. וכן במדרש קהלת טליי ילדים טליי שטיי קטנים שוטים וכן במדרש חזית ובראשון מסנהדרין נצחו טלייא וכן בפרק ואלו נאמרין וירושלמי דיבמות היא טלייא והוא סיב ר"ל קטנים כמו הטלאים שהם קטני הכבשים ותרגום ירושלמי הילדים רכים טליין חטין. ולפי שהוא אב בית דין קראוהו אבטליון כלומר אבי קטנים שכן אמרו בפרק השולח ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים הוא. וכן אפוטרופוס בלשון רומי הוא אבי קטנים פוס בלשונם הוא קטנים פאטיר הוא אב וכן אמרו וישמני לאב פטרון אם כן אפוטרופוס ר"ל אבי קטנים וכן הוא פירוש אבטליון אבי קטנים לפי שהיה אב"ד:
אהוב את המלאכה. בזה יתקיים העולם ותתקיים תורתו שאם אין לו מלאכה יצטרך לבריות ויצא לידי ליסטות. וכן אמרו בירושלמי פרק ראשון מקדושין ובמס' פאה ובחרת בחיים זו אומנות וכן אמרו במדרש קהלת ראה חיים עם אשה אשר אהבת קנה לך אומנות עם תורה אשר אהבת וכן אמרו בראשון מקדושין ושם אמרו כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות ואמרו בפרק אלו מציאות ובפרק הגוזל עצים והודעת להם את הדרך ילכו בה זה בית חייהם כלומר ללמדם אומנות להתפרנס ממנה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן בפרק אלו הן הגולין אמרו שזו מצוה מן התורה הוא ואמרו בפסחים בפ' אחרון אמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מילתא. פירוש כהנא אנא שמי שהוא כהנא הוא מפורסם בגדולה כי רב כהנא לא היה כהן כמו שאמרו בחולין פרק הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו פירוש מתנות כהונה שהוא לא היה כהן וכן אמרו בפרק אלו עוברין. ואמרו בפרק יש נוחלין לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ואמרו במדרש ר' יהודה בן בתירא אומר הרי שאין לו מלאכה שיעשה מנין שאם יש לו חצר חרבה שילך ויתעסק בה תלמוד לומר ששת ימים תעשה מעשיך וזה הוא ענין יותר חזק שאפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביאה לידי שעמום כמו שנזכר בכתובות בפר' אע"פי. ואמרו חכמים ז"ל כל מי שאין לו מלאכה הכל מרננין עליו מנין הוא אוכל מנין הוא שותה והרבה הזהיר שלמה המלך ע"ה על הזריזות ואמר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים חסר לב. ואמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ר"ל כי הוא מבקש מנוחה ואותה מנוחה תביאנו לידי יגיעה לבקש מזונותיו. וכן דוד הע"ה אמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמרו בא' מברכות גדול מה שנא' בנהנה מיגיעו ממה שנא' בירא שמים דאלו בירא שמים לא נאמר אלא אשרי כל ירא ה' ואלו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעולם הבא ולכן נסמכו שני הפסוקים האלה זה לזה לומר אינו דומה מי שהוא ירא שמים מתוך עושר כמו שהוא ירא אותו מתוך עוני כמו שאמר השטן החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וכו'. ובהרבה מקומות מהתלמוד שבחו חכמים ז"ל הנהנה מיגיעו בפ' היה קורא על ענין תנחומי עבדים אם היה כשר אומרים עליו אדם נאמן הוא כשר הוא ונהנה מיגיעו דברי רבי יוסי אמרו לו מה הנחת לכשרים. ואמרו חכמים בפ' מי שאחזו גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכן אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ואמרו בסנהדרין פרק זה בורר שב שנין הוה כפנא ואבב אומנא לא חליף וחכמי ישראל הגדולים היו חופרי שדות וחוטבי עצים ומתפרנסים מיגיעם והיו בוחרים המלאכות הנכבדות כדי להכניע יצרם ולא יבואו לידי הרהור וגם שהם מלאכות שאינן צריכין למוד כדי שלא יתבטלו מתלמוד תורה בלימוד האומנות. ובאבות דרבי נתן אמרו גדולה מלאכה שהרי הכל מתפארין בה שהרי הלבלר יוצא וקולמוסו באזנו והחייט במחטו תקועה כנגד לבו וכן שאר אומניות. עוד שנו שם גדולה מלאכה שהרי הקב"ה הכתיב עליו מלאכה שנא' מכל מלאכתו אשר עשה. ובגמ' פ' כיצד מברכין אמרו את הכל עשה יפה בעתו מלמד שכל א' יפה לו אומנותו בפניו וזה מרחמי שמי' הם שימצאו בני אדם צורכיהם כאלו הדבר מסודר מהנהגתם כמו הנהגת המדינ' החשובה שכתבו חכמי יון. ובגמ' אמרו בפ' הרואה דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה כגון מחטא דתלמיותא וכן הוא בשילהי דקדושין כדי שלא יתן עיניו ללמוד אומנות מנוולת ולא אומנות שעסקו עם הנשים כדי שירויח לאסוף ממון. וכבר אמרו כי העשירות והעניות הם ביד מי שאמר והיה העולם לא מן האומנות ובחירת האומנות ביד האדם ויותר טוב לו שיהיה בשם עני ולא בורסי עשיר והרבה האריכו בזה באחרון מקדושין וחפצי שמים הן לשדך על התינוק ללמדו אומנות כמו ללמדו ספר ונעשין בשבח כמו שנזכר בראשון משבת בפ' שואל ובראשון מכתובות:
ושנא את הרבנות. בזה תתקיים המצוה הראשונה לאהוב את המלאכה שהאוהב את הרבנות אינו מתעסק במלאכה וענין רבנות שולטנות וחלילה מלמנוע לאדם שלא ישתדל לבוא לידי רבנות של תורה וכבר אמרו בסוף קדושין רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה שכל אומניות שבעולם הם בטלות בעת הזקנה והוא מוטל ברעב והתורה עומדת לאדם בילדותו וזקנותו ונותנ' לו אחרית ותקוה שנאמר וקויי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ונאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אבל רבנות זו ששנינו כאן היא לנהוג שררה על הצבור במילי דעלמא וכן אמרו באחרון מברכות ובאחרון מיומא ובאבות דרבי נתן על זאת המשנה אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה ומפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שנהג עצמו ברבנות וכן אין לך נביא ונביא שלא קפח כמה מלכי' כמו שנזכר בפסחים פרק האשה וכן מצינו ששאול היה בורח מהשררה והיה נחבא אל הכלים ואמרו בסנהדרין פרק ראשון הוי קבל זקים ואמרו בפרק חלק אף אנן נמי תנינא בית אפל' אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וזהו שאמרו אין אדם מתמנה פרנס מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וזהו צוויו של רב לרב כהנא שכתבתי למעלה שלא ימנע עצמו מהמלאכה בשביל גדולה והתנשאות ושלמה המלך ע"ה הזהיר לנהוג בשפלות ולהתרחק מן הרבנות כדי שיעסוק במלאכה וזהו שאמר טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם וזה הנקלה אינו נקלה מעצמו שלא תהיה לו שום מעלת כבוד אלא שהוא נוהג עצמו בשפלות. והיה מפרש אבא מארי ז"ל ועבד לו שהוא יהיה עבד לעצמו לעסוק במלאכתו וזהו יותר טוב מהמתכבד מעצמו ונוהג בשררה ואינו נכבד אצל אחרים וזה יביא שיהיה מוטל ברעב בחוסר לחם:
ואל תתודע לרשות. הוא השולטנות והמלכות מענין ראש. ויש מפרשים מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה והזהיר שלא יתודע למלכות כדי ליטול רבנות על ידיה כי המתודע לרשות סופו לאבדון כי לא יקרבוהו אלא להנאתן ויעבירוהו על דעת קונו כמו שאירע לדואג וכן פירשו באבות דר' נתן:
שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. הזוג הזה שהם שמעיה ואבטליון ג"כ בא להזהיר בדבר שהוא עיקר גדול מאד צריך אליו האדם, ובפרט ההנהגה שיש לאדם עם הבריות כמו שתקנו הזוגות הראשונים ג"כ כמו שהתבאר. וכבר ביארנו לפני זה, כי יש לאדם חבור אל בני אדם שהוא דיין ושופט אליהם ודבר זה תקנו הזוג שלפני זה, ועתה באו הזוג הרביעי לתקן ההנהגה עם הבריות שאין האדם כל כך חבור אליהם כמו הזוג שלפני זה. כי בעל השררה בודאי ג"כ יש לו חיבור אל העם אשר הוא משתורר עליהם, ומכל מקום אין דומה אל החבור שיש אל הדיין עם הצבור שהדיין הוא לטובת הצבור לשפוט אותם, אבל בעל השררה אדרבה הוא מבקש טובת עצמו כמו שאמרו אין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן, ועוד מחמת גדול האימה והיראה של בעל השררה על אותם אשר הם תחתיו אין כל כך הקירוב והחיבור אליהם, ודבר זה מבואר מאד. וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבת עולם:
והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. הלא תראה כי היו אומרים שקר למצוא דברים לגנאי בשקר, אמרו בירושלמי במסכת שקלים (פ"ה ה"ב) והביטו אחרי משה עד בואו האהלה תרי אמוראי פליגי חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי חמי שקיה וחמי כרעיה וחמי פרקיה אכל מיהודאי ושתה מיהודאי ומדלי מיהודאי ומאן דאמר לשבח מחמי צדיקא מי זכי עד כאן, ודברים אלו בשקר היו אומרים כי משה העשיר מפסילותן של לוחות ועם כל זה היו אומרים בשקר, ואיך כאשר הוא האמת. ודבר זה גורם בעונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם כל רב קנה אדון לעצמו. ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות שהוא המרחיק את המלאכה. ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו, אדרבא המלאכה נותנת לאדם כבוד אמרו בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף מט:) רבי יהודא כד הוי אזיל לבי מדרשא שקל גולפא על כתיפו ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, ור"ל כי אל יחשוב אדם כאשר עושה מלאכה שדבר זה אינו כבודו כמו לשאת גולפא על כתיפא, שזה אינו כי גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה שלא יגיע לאדם בזיון עד שיהיה צריך לבריות ויתבזה ולפיכך אם הוא נושא גולפא על כתיפו כדי שישב עליו בבית המדרש בכבוד אין זה גנאי והעושה מלאכה הוא מתעסק בכבודו, ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, כי אם יאמר שהמלאכה בזיון אליו, זה אינו, כי אדרבא המלאכה יותר על כל שמצלת אותו מן חטאים הרבה על כל זה נותנת לו כבוד ג"כ, וישנא את הרבנות המרחיק המלאכה בשביל השררה, כי כמה חטאים ומכשולות יש בשררה, ועוד כי כל חטא וכל פשע בצבור תלוי בבעלי שררה שיש בידם למחות. ואמר ואל תתודע לרשות כלל, ר"ל שאל יהא נודע לשררה לגמרי כ"כ יהיה האדם מרחיק עצמו מן הרשות, שדבר זה יותר גרוע מהכל שאין מגיע לו בזה טובה רק רע. וזה מפני כי אין הרשות דורש רק דבר שהוא טובת עצמו, אבל שידרוש טובתו אשר מתודע אליו זה אינו בעבור שאין לרשות קירוב לשום אדם, כי הרשות ענינו שהוא נבדל מכל הבריות ואין לו חבור אליהם. וזה שאמרו שאין מקרבין את האדם, רק להנאתן, ר"ל שאי אפשר כי הרשות יהיה מקרב את האדם לטובתו, שאם היה מקרב את האדם לטובתו א"כ לא היה הרשות נבדל מזולתו, ודבר זה אינו כי כל רשות הוא מיוחד בעצמו ונבדל מזולתו ואין לו שום התחברות אל זולתו, לכך אין הרשות מקרב את האדם לטובתו של אדם שאין לו קירוב אל האדם רק בדבר שהוא טובת עצמו, ועל זה אמר אל תתודע אל רשות כלל שאי אפשר שיגיע לך מזה שום תועלת כלל:
והבן איך הפליגו חכמים באהבת המלאכה, בפרט כאשר אוהב לעשות מלאכה כמו שאמר אהוב את המלאכה, ור"ל שעיקר המעלה כאשר אוהב את המלאכה ולא אמר בחור לך המלאכה. ובפרק קמא דברכות (דף ח.) אמר גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דאלו בנהנה מיגיע כפו כתיב אצלו אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה' ע"כ. ומאיזה טעם נאמר במי שנהנה מיגיע כפו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ופי' דבר זה, כי הנהנה מיגיע כפו אשר הם מעשה ידיו, והוא אשר מסתפק במה שנותן הש"י אליו ודי לו במה שיש לו, כי אם לא היה מסתפק במה שיש לו לא היה נהנה מיגיע כפו, אבל כאשר הוא נהנה מיגיע כפו מסתפק בודאי בשלו ואינו חסר ולכך הוא נהנה מיגיע כפו, ומפני זה נאמר עליו אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. כי לאדם כמו זה, מאחר שהוא בריאה שלימה בעצמו כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות שהוא בלא חסרון, לכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלימות, ובעולם הזה גם כן כיון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו הש"י מסייע לו שיהיה שלם לגמרי מבלי חסרון, וידוע כי המציאות הוא עולם הזה ועולם הבא, ומי שנחשב מציאות ראוי לו עולם הזה ועולם הבא שהם המציאות, והמציאות שאינו חסר, כי החסר הוא קרוב אל ההעדר שהרי הוא חסר שהוא התחלת ההעדר. ולפיכך מי שהוא מסתפק בעצמו אינו חסר, כי זהו גדר ההסתפקות שאינו חסר, וא"כ הוא נחשב מציאות וראוי שיהיה נוחל המציאות שהוא עולם הזה ועולם הבא. ולפיכך כתיב אשריך בעולם הזה, כי אשריך היינו שיהיה מאושר שהוא לשון חוזק שלא יהיה לו נפילה במה שהוא אדם משמח בחלקו והוא שלם בלי חסרון, ודבר זה מורה על חוזק וקיום וזהו שיש לו מצד חוזק המציאות שיש לו עה"ז, ולעה"ב יהיה לו הטוב לגמרי, שהטוב הוא מציאות יותר כמו שבארנו בכמה מקומות, כי במעשה בראשית בכל אחד נאמר כי טוב כי המציאות ראוי להם מצד הטוב. ולכך כתיב וטוב לך כמו שראוי לעולם הבא, ויהיה לו בעולם הזה כפי מה שראוי לעולם הזה ויהיה לו לעולם הבא כפי מה שראוי לו לעולם הבא. אבל ירא ה' לא כתיב רק לשון אחד אשרי איש ירא ה', מפני שאין לירא שמים עולם הזה בשלימות כפי מה שהוא, ועולם הבא בשלימות כפי מה שהוא, שאין הדבר הזה רק למסתפק בעצמו והוא מציאות שלם ראוי שיהיה לו מציאות עולם הזה בשלימות מה שהוא ומציאות עוה"ב בשלימות:
כלל הדבר כאשר האדם שלם בעצמו, ואז יש לו מציאות גמור שאינו חסר כמו זה שהוא מסתפק בעצמו שהוא שלם בלי חסרון, ראוי שיהיה לו המציאות שהוא עולם הזה ועולם הבא לגמרי. ולכך עושה חלוק ביניהם לומר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כי הם מחולקים מצד עצמם, ולא כן ירא שמים ואף כי הוא זוכה למדריגה עליונה אין לו עולם הזה, דהיינו עולם הזה כפי מה שהוא, ועצם עולם הבא כפי מה שהוא, מפני שאין מעלת ירא שמים שהוא שלם לעצמו, ולפיכך לא נתן לו עוה"ז בפני עצמו בשלימות ועוה"ב בפני עצמו בשלימות, רק אמר אשרי איש ירא ה' ולא אמר אשריך וטוב לך כי אם היה לו שלימות עוה"ז כפי מה שהוא ועולם הבא כפי מה שהוא, היה מחלק ביניהם כי מחולקים הם בעצמם ולכך אין לו עיקר עוה"ז. ועוד כי עצם עוה"ב שיהיו נהנין מזיו השכינה, וזה מדת הנהנה מיגיע כפו שהוא שמח ונהנה, ולכך אין לירא שמים עצם עוה"ב, ולפיכך נכללו עוה"ז ועוה"ב בשם אחד כי אין מיוחד לו אחד מהם, שאם היה מיוחד לו עוה"ז וגם עוה"ב מפני שעוה"ז ועוה"ב מחולקים אין לכלול שניהם כאחד והבן דברים אלו מאוד, ובפרק בן זומא עוד יתבאר זה. ויש לך לדעת, כי הנהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יהיה לו ג"כ מדת האהבה על ידי מדה זאת, כי מאחר שהוא שמח ואוהב יגיע כפו, אי אפשר גם כן שלא יאהב מי שחנן לו דבר זה, כי מי שנותן מתנה לאחר ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאוד מי שנותן המתנה אליו. וכבר אמרנו שהאהבה יותר מהיראה, שהרי אצל האהבה כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו ואצל היראה כתיב ועושה חסד לשומרי מצותיו לאלף דור, הרי כי האהבה גדולה מן היראה, מי שאוהב הש"י ונהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יהא לו ג"כ מדת האהבה, ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם נהנה מיגיע כפו וירא אלקים יחד שהם כנגד היראה והאהבה, ואהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו שכל ענינו השמחה והרצון והיא מדת האהבה מה שאינו ביראה, ולפיכך יש בו מדת האהבה גם כן, וזה אמרם גדול הנהנה מן יגיע כפו וכו'. על כן אמר אהוב את המלאכה, כי אהבת המלאכה על דרך שאמרנו כאשר נהנה מיגיע כפו נאמר עליו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. ואלו בשררה הפך זה שאמרו (פסחים דף פז:) אוי לרבנות שקוברת את בעליה שאין לך נביא שלא קפח ד' מלכים בימיו, ויותר מזה אמרו בפ"ק דסוטה (דף יג:) אמר ר' יוחנן למה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, והרי לך כי השררה הפך זה שהוא מקצר מציאותו בעוה"ז. ומה שבעל השררה הוא מקצר ימיו בארנו זה במקומו, כי בעל השררה הוא מיוחד לעצמו כאשר מנהיג עצמו ברבנות ובשררה ובזה נבדל מן הכלל עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו, כמו שהתבאר כי בעל השררה מיוחד לעצמו שמפני זה אמרו אל תתודע לרשות שאין מקרבין את האדם רק בשביל הנאתן, ודבר זה ידוע כי היחידי והפרטי אין כחו כמו מי שהוא הכלל, שאין ספק כי המים אשר הם תוך הנהר יש להם קיום יותר מן המים המיוחדים ובעל השררה הוא מיוחד בעצמו שאינו תוך הכלל של שאר הבריות, ולפיכך אמרו אוי לרבנות שקוברת את בעליה. והוא דבר מבואר, כי כח הכללי בודאי יותר מקוים, כמו שתראה שהכללים הם מקוימים וכל אשר הוא יש לו כח הכללי יש לו קיום ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. ואמר אל תתודע לרשות, כי המלאכה שלימות האדם כמו שביארנו והרבנות אף שיש בה מצד מה שלימות שנא אותה כי יצא שכרו בהפסדו וכמו שבארנו, אבל התחברות לרשות הוא דבר שאין ראוי להעלות על לב כלל, כי אין בזה שום תועלת שאין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן כך פירוש דברי שמעיה. וכבר אמרנו כי כל אחד מן הזוגות היה בא להזהיר במוסר שהוא דבר גדול, כפי מעלת האיש כך הוא מוסר שלו, לפיכך בא להזהיר כאן שיאהב את המלאכה כי הוא דבר גדול שתולה בו עיקר גדול בפרט אצל החכמים, לא בלבד השלימות אשר הוא מגיע מן המלאכה, יותר על זה כבוד שמו יתברך שראוי שיהיה שמו יתברך אהוב בעולם ע"י חכמים בפרט:
והנה אבטליון השלים דבריו כמו בכ"מ שהראשון מן הזוג מוסרו במה שיעשה, שדבר זה הוא שייך אל אהבת הש"י, ומכ"ש כי הענין הזה בעצמו הוא אהבת הש"י שגורם לאהבה את ה', כאשר יראה תלמידי חכמים הנהגותם כראוי שהם אוהבים את המלאכה ואינם חפצים להנות מן אחרים, שדבר זה הוא גורם לאהבה את ה'. גם כי אהבת המלאכה הוא שנהנה מיגיע כפו שהיא המביא לאהבה הש"י כמו שהתבאר למעלה, ומכ"ש שישנא את הרבנות, כי כאשר ישנא הרבנות אינו אלא שהוא אוהב עבודת הש"י ואינו מבקש רק עבדות לא השררה, כי בעל השררה ובעל הרשות מבקש כבודו וגדולתו ואינו מבקש כבודו וגדולתו של מקום כמו שנמצא בכמה מלכים ואי אפשר שיהיה בעל השררה נצול מזה כלל. ולכך אי אפשר שיהיה שלם באהבת הש"י, רק ע"י אלו הדברים שיאהב את המלאכה וישנא את הרבנות ואל יתודע לרשות, שכל אלו מביאים אל ההכנעה להכניע עצמו תחת הש"י. ולפיכך בא אבטליון שהוא אב"ד, להזהיר על ההפך מה שלא יעשה פן יגרום חס ושלום חלול שמו, ולכך אמר חכמים הזהרו בדבריכם שלא תהיו נתפסים בדבריכם, וילמדו התלמידים שאינם מהוגנים ויתלו עצמם באילן גדול בחבלי השוא, ויהיה ח"ו שם שמים מתחלל על ידיהם. ומה שאמר פן תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ותולה הדבר בגלות דוקא, כי בלא זה אין ראוי להושיב לפניו כלל תלמיד שאינו כשר והגון, ולכך אמר שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, כי בגלות אינו מכיר בבני אדם, גם אין כח לאדם בגלות שיבחר בתלמידים טובים, לכך אמר באולי תגלו למקום אשר שם תלמידים שאינם מהוגני' וראוי שתהיו נזהרים בדבריכם בשביל ת"ח שאינם מהוגנים. כי מה שאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם אין הכונה התלמידים שהם רעים, רק פי' תלמידים אחרים יקבלו מן התלמידים שאינם מהוגנים כמו שנפרש בסמוך. ואם לא יגלו בודאי יש ג"כ תלמידים מהוגנים והם בודאי יבטלו תלמידים שאינם מהוגנים שהם מים הרעים, אבל כאשר תחובו חובת גלות למקום אחר ושם יהיו המים הרעים, ואין שם תלמידים מהוגנים ואם לא יהיו נזהרים בדבריהם ישתו התלמידים הבאים אחריהם. ופירוש ישתו התלמידים הבאים אחריכם הם תלמידים מהוגנים שישתו למים הרעים דברי התלמידים שאינם מהוגנים שנקראו מים רעים ואין מים רעים שותים אבל בני אדם שותים מהם, אבל על התלמידים שהם רעים בעצמם אינו מקפיד כיון שבלא זה אינם מהוגנים אין שם שמים מתחלל על ידיהם יותר. ועוד יש לפרש כי אמר שמא תחובו חובת גלות לגלות למקום אחר, וכאשר תחובו חובת גלות בעצמיכם מתחייב מזה ג"כ שתורתכם תהא גולה לתלמידים זרים גם כן והם מים רעים, כי כאשר האדם גולה למקום זר כך תורתו גם כן גולה למקום זר, וזה שאמר שמא תחובו חובת גלות וישתו וכו':
והתבאר לך כי שמעיה ואבטליון שניהם למדו מוסר שיהיה שמו יתברך מקודש ע"י חכמים ולא יתחלל, שמעיה הוא שלמד מוסר שע"י החכמים יאהב שמו יתברך כאשר יראה אוהבים את המלאכה ואינם רודפים אחר הממון ואינם מבקשים השררה, וכל הנהגה הזאת קדוש שמו יתברך שאין לך הנהגה יותר הגונה כמו זאת, ובא אבטליון להזהיר שיהיו נזהרין שלא יהי' ח"ו שם שמים מתחלל על ידיהם וזה מורא שמים. ומה שאמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם בא להשלים דברי שמעיה עד שיהיה מוסר אחד לגמרי, כי שמעיה אמר ושנא את הרבנות מפני שאשמת הצבור תלוי בם שיש בידם למחות, ואמרו (שבת דף נד:) דהנהו דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא שיש בידם למחות, ובא אבטליון להשלים את מוסר זה כי אף אם אינם בעלי שררה רק שהיא רב וילמד לתלמידיו ובזה הוא דומה לבעל שררה, ראוי לו ג"כ שלא יהא אשמת רבים תלוי בו כאשר לא יהיו נזהרים בדבריהם יהי' שם שמים ח"ו מתחלל על ידיהם, ולפיכך אלו שנים ג"כ משלימים מוסר אחד שלא יבקש האדם להיות בעל שררה כי תלוי בו כמה תקלות ומכשולות הרבה רק יאהב את המלאכה. וכבר אמרנו כי הזוג הרביעי בא לתקן ההנהגה עם אותן שהם תחתיו, והנשיא הוא מלמד מה שיעשה כמו שאמר אהוב את המלאכה וכל מצות עשה הוא אהבת הש"י, והאב ב"ד מזהיר על לא תעשה הוא יראת שמים כמו שאמרנו ופי' זה נכון. והזוג הזה אמרו עליהם שהיו מקהל גרים, וכך מוכח בגיטין (דף נז:) דאמר מבני בניו של סנחירב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון וכן מוכח ביומא (דף עא:) דאמר כד חזיוהו שמעיה ואבטליון דקא אתו שבקוהו ואזלו בתר שמעיה ואבטליון לבסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכה"ג אמר ייתון בני עממיא לשלם פרש"י ל' גנאי לפי שבאו מבני בניו של סנחירב, וכ"כ הרשב"א לפי שהם גרים. אבל בודאי אין הפי' שהם עצמם היו גרים, שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב"ד שהרי כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, (יבמות דף מה:), אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב"ד. אבל יש שפי' כי הם עצמם גרים היו, בודאי זה טעות גמור, כי הי' הא' נשיא והב' אב"ד כדמוכח בחגיגה. וכבר התבאר למעלה כי כל מוסרי האבות האלו מקושרים ומסודרי' כפי הראוי לסדר את האדם עם כל הבריות אשר האדם שייך עליהם ודבר זה נחשב תקון האדם, ואחר שהזוג שלפני זה נתן מוסר איך האדם יהיה נוהג עם אותם שהוא דן עליהם ויש לו שייכות אל הצבור ג"כ כמו שאמרנו, והרי יש אל הדיין חבור ושייכות אל הנדונין וזה תקון השלישי, ובאו הזוג הרביעי ותקנו ההנהגה עוד באותם שנחשבים יותר רחוקים והוא ההנהגה של בעל השררה, כי כבר אמרנו כי בעל השררה נבדל מן אשר הוא משתורר עליהם, ומ"מ גם בעל השררה יש לו חבור אל בני אדם שהוא בעל השררה עליהם ודבר זה הוא מבואר כי כל בעל השררה מנהיג את העם, ובדבר זה יש לו שייכות וחבור אליהם, ואף הרב נחשב בעל השררה על התלמידים שהם תחתיו, ולפיכך אף מה שאמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ענין אחד הוא ההנהגה עם אותם שהם תחתיו ואין להאריך:
כוונת השלם הזה לומר שלא יהיה אוהב שכר המלאכה שנוטל על עשיתה ושונא המלאכה עצמה וקץ בה בעת שהוא טורח ויגע בה אלא יהיה שמח עם המלאכה עצמה ויהנה וישמח בעת עשיתה כאילו אינה עליו לטורח ועל כזה אמרו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים ר"ל לא שיהנה משכר היגיעה וממה שנותנין לו בשכרו על מלאכתו אלא יהי' נהנה ושמח מן היגיעה עצמה ושמח במה שחלקו לו מן השמים להיות בעל מלאכה. ולפי שיש אומנות בזויה כמו סנדלר ופחמי וכיוצא ועל כזה אמר ושנא את הרבנות אף שתהיה אדם גדול ורבן שנא את הרבנות ואהוב מלאכתך שכן היו עושים גדולי החכמים שיש מהם שהיה סנדלר או פחמי או כורת עצים מן היער. ואמר כי בהיותך אוהב את המלאכה אל תתודע לרשות לא תהיה נתפס למלכות כי דרך שלטון העיר לתפוס האיש שאין לו שום מלאכה כי אומר עליו שהוא גנב או קוביוסטוס כיון שאין לו מלאכה לפרנס את עצמו ובהיותך אוהב את המלאכה אתה ניצול מן השלטון ואל תתודע אליו:
ואפשר עוד שדבריו מיוסדים על דברי רבותיו אשר דברו עם הדיין והזהירו אותו על ענין הדיינות עתה גם הוא לא יחשיך את פיו מדבר עם הדיין ואמר לו אהוב את מלאכת הדיינות וההוראה ועסוק בתורה יומם ולילה כדי שתהיה בקי להבין ולהורות כי הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה אבל שנא את הרבנות והשררה הנמשכת לך מן הדיינות ולא תתגאה ותשתרר על העם וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה דיין על כל ישראל ועליו נאמר והאיש משה עניו מאד וכן אמר דוד המלך ע"ה אל תבואני רגל גאוה שהכוונה שלא אשתדל להכנס בפני מי שגדול ממני ואותה הגאוה היא ברגל. או תהיה הכוונה שאפי' מעט מזער מן הגאוה אפי' הרגל והעקב של הגאוה לא יבוא בי. ואחר שדבר דבריו עם הדיין חזר לדבר עם הבעל דין ואמר לו ואתה אל תתודע לרשות לא תלך לדון בערכאות של כותים שאתה מייקר בזה שם של עבודת כוכבים כענין ואויבינו פלילים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כי הלא טוב לך לילך לפני דייני ישראל ולקבל עליך את דין התורה בסבר פנים יפות:
והרב רבינו עובדיה ז"ל פי' ושנא את הרבנות והתרחק מלנהוג שררה על הצבור שהרבנות מקברת את בעליה. לרשות המלכות קרויה רשות מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ואל תתודע לרשות כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי אל תתודע לרשות שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי עכ"ל:
ואפשר לי לומר עוד בשנפרש מלת רשות על היצה"ר דהא המלכות לא נקרא רשות אלא מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה וכן דרכו של יצה"ר שמורה לאדם שהרשות בידו לעשות כל תאוותיו כי מועצותיו לאדם הם כל אשר תמצא ידך לעשות עשה. ואמר כי שני דברים גורמים לאדם שיתגבר יצרו עליו. הא' הבטלה כי הבטלה מביאה לידי זמה ולידי הרהורים רעים וכן נאמר ברשעים בעמל אנוש אינימו. והב' הגאוה והשררה והרבנות כי שם ביתו של יצה"ר ולכן אמר התנא אם תעשה שני דברים הללו שתהיה אוהב את המלאכה ולא תהיה יושב ובטל וגם תהיה שונא את הרבנות והגאוה בזה לא יתגבר יצרך עליך כי הרשעים עליהם נאמר לכן ענקתמו גאוה וגו' וזהו אל תתודע לרשות:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב שמעיה אומר וגו' לפי שרבותיו דברו במלאכת הדיינות אמר כמה הוא נאה לאדם שיתרחק ממלאכת הדיינות ואע"פ שכבר עשו לו תיקון במה שינצל מן החטא הנסיון סכנה וע"כ אמר יותר טוב שתלמוד מלאכה ואע"פ שתתבזה משתעשה מלאכת הדיינות ואע"פ שתהיה לך בה שררה וע"כ אמר ושנא את הרבנות ומכלל זה הדברים שהם דומות למלאכת הדיינות והוא ההתודעות לרשות לפי שלפעמים מוסר ממון אחרים לרשות שלא כדין. ואמר אהוב את המלאכה כלומר הרגל עצמך בה עד שתחזור לך המלאכה טבע. וכמה שבחו רבותינו ז"ל המלאכה אמנם עם כל זה יתן חלק ללמוד החכמה. והנה כשתהיה המלאכה עם התורה אחד באחד יגשו ויהיה לאדם שכר טוב בעמל שניהם ויותר יקבל האדם שכר על מלאכתו כשתהיה באמונה יותר מעל הלמוד. ומזה יתבאר לך מאמר רז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו'. והנה הקושיא מבוארת אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים או לא אם הוא ירא שמים פשיטא כי טובים השנים מן האחד ואם אינו ירא שמים רק גונב ומלסטם את הבריות ונהנה מיגיעו אין סברא שיש לו שכר טוב בעמלו. ויש מי שפירש שמדבר בענין איסור והיתר שאם יש שני בני אדם שבכל דבר שיש בו קצת ספק. הא' אוסרו עליו מספק שלא יחטא והב' הוא מפולפל ומתוך פלפולו אפי' דבר שבתחלת העיון יראה שהוא אסור מתיר אותו שמא תאמר יותר מעלה יש לאותו שלא רצה לעיין ולבקש היתר מן המעיין שיתיר אותו מתוך פלפולו ע"כ אמר גדול הנהנה מיגיעו ועיונו ומתיר אותו יותר מאותו הירא שמים שאוסר אותו על הספק והביאו ראיה לזה איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו כלומר דבר שיראה לאנשים שהוא דבר איסור וטריפה ומתיר אותו לעצמו מתוך חידודו זהו ת"ח. וזהו פירוש טוב אבל אינו מן הענין וכפי הענין ראוי להעמיד המאמר או באדם אחד שלומד קצת היום וקצתו במלאכה או ידבר בשני בני אדם אחד קורא כל היום ואחד חצי היום ואמר לא תחשוב שאין שכר גדול רק למי שלומד כל היום והאחר שלומד חצי היום אין שכרו כל כך או ג"כ לא תחשוב שבאדם אחד שלומד חצי היום וחצי במלאכה שאין שכר חצי היום של המלאכה כשכר חצי היום של הלימוד ע"כ בא לומר שהקורא שעה אחת ביום ונהנה מיגיעו הוא יותר ממי שקורא היום כולו ואינו עושה מלאכה כדי לקיים התורה כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו', וצריך ליתן חלק לגוף ולנפש והביא ראיה יגיע כפיך כי תאכל כלו' שתביא לך הנאה לעצמך ביגיעתך ולא תניחהו לאחרים ואמר ושנא את הרבנות שאפי' במלאכתו לא ינהיג רבנות ואם תרצה לשנוא את הרבנות אל תתודע לרשות שבהיותו קרוב אל המלך יפיק רצונו ויפסיד תורתו עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב אהוב את המלאכה שאם תרגיל עצמך להיות יושב ובטל כשתרצה לעשות מלאכה לפרנס את עצמך לא תוכל שכבר הורגלת להיות יושב ובטל וכן אמר שלמה ע"ה תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ר"ל כאשר הוא מרגיל ידיו ואבריו שלא לעשות מלאכה כשהוא מתאוה לעשות אבריו ימאנו כי ההרגל שולט עליהן והנה תאותו לעשות מלאכה תמיתנו ועם כל זה לא יוכל כי ימאנו ידיו לעשות עכ"ל:
וה"ר אפרים ז"ל כתב ואל תתודע לרשות בברייתא שנינו מלמד שלא יניח אדם עטרה לעצמו אלא אחרים יניחו לו העטרה כענין יהללך זר ולא פיך וכן שאול נחבא אל הכלים עכ"ל:
והרמ"ה ז"ל כתב ואל תתודע לרשות המלכות שהנותן עליו עול מלכות פורק עול שמים מעל צוארו עכ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב אהוב את המלאכה לפי שיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח דברו בענין הדיינים על דבר המשפט ורוב הדיינים הם מדיני הלוואות לפיכך סמך אצל דבריהם ענין אהבת המלאכה ואמר אם אתה רוצה להנצל מן הדינים ומן הדיינים אהוב את המלאכה כי כל אדם שיש לו מלאכה אינו צריך ללוות מזולתו:
ושנא את הרבנות אם המלך שהוא רב ושלטון על גופך והוא מפתה אותך להעדן היצה"ר.
ואל תתודע לרשות אם תאהוב את המלאכה ותשנא את הרבנות לא תירא ממדת הדין שהיא מזקת לך שהרשות נתון לה להזיק לראויים להזיק עכ"ל:
וההסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב אהוב את המלאכה ולא אמר עסוק במלאכה או למוד מלאכה וכיוצא כי הטעם שיהיה האדם שפל רוח בינו לבין עצמו ושיהיה אוהב את המלאכה לא שיעסוק בה ולבו נוהג בגאוה והוא עושה כמוכרח ואנוס כי אם בשמחה ובטוב לבב ושלא יבקש שררה על חביריו רק שישנאנה וזהו ושנא את הרבנות ואפילו שהוא יכול להתעשר מן השררה שימאס באותו העושר הרב לפי שהוא מטרידו מן העולם הואיל והוא בא מחמת שררה וע"כ אמר אהוב ושנא. ואל תתודע לרשות הזהיר שלא יתקרב האדם למי שהכל ברשותו ונפשו אותה ויעש ומי יאמר לו מה תעשה ואין לך מלך שקרבתו טובה כי אם ממ"ה הקב"ה וכן אמר משיח אלהי יעקב ואני קרבת אלהים לי טוב עכ"ל: