מצוה:לא לאכול קורבן שנעשה במחשבת פיגול
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.
(ויקרא ז, יח)
שהזהירנו מאכול פגול, והפגול הוא קרבן שהפסידתו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו, וחשב האיש שהתעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו. וכמו שבארו באור שלם בשני מזבחים (דף כ"ז). ואולם האזהרה מאכול פגול הוא אמרו לא יאכל כי קדש הוא כמו שבארנו במצוה שלפני זאת.
ואולם העונש למדנו אותו מאמרו בפגול בפ"ב (דף כ"ט) ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ובאה הקבלה בזה הפסוק שהוא ידבר בקרבן שהפסידה אותו המחשבה בעת הקרבתו, והוא יקרא פגול, ובאמרו האכל אמנם רצה כשחשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמר כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר שהוא יפסל בזאת המחשבה, ומי שאכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת מאמרו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ואמר בנותר ואוכליו עונו ישא. ובגמרא כריתות (דף ה') אמרו אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגול מגופי תורה ולא למדנו הכתוב כי אם בגזרה שוה ויליף עון עון מנותר כתיב הכא עונה תשא וכתיב התם ואוכליו עונו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת, ומי שאכל גם כן פגול בשגגה יביא חטאת קבועה.
וכבר התבארו משפטי פגול ונותר במקומות רבים מסדר קדשים.
קישורים
שלא לאכול פיגול
שלא לאכל הפגול. ופגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה.
ואולם אזהרתו כלומר הלאו המפרש על זה מלבד הענש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קדש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאכלו כמו הנותר והפגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז סו א) שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה שדרשו (חולין קיד ב) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בענש האוכלו שכן בא לנו הפרוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פגול הוא, כף אזנך לשמע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חיב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.
משרשי מצוה זו. היסוד אשר בנינו תחלה שאמרנו כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעלה שבין ידם רע החטא וטוב דרכי הישר, על כן מהיות עקר סבתו של דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן הישר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כדת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקרבן אין חיבין עליו כרת משום פגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקרבן שנתפגל אין חיב עליו כרת משום פגול שהרי הדם החלק המתיר הקרבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מתדין לקרב ולא קדם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקרבן או אפילו מן האמורין חיב כרת משום פגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחיב האוכל בכל השאר, ולפיכך חיב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו.
וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חיב משום פגול, אבל האוכל כזית מן הקמץ שלה או מן הלבונה שהן המתירין אין חיבין עליו כרת, ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחיבין עליהן משום פגול לעולם, הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כלן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חיבין משום פגול עליו. ולג שמן של מצרע גם כן אין חיבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים.
וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלש מאות ששים וחמשה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקדשים. וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפז). וגם הענין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי השם ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קרבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפגול וגם נותר הדומה לו, מבארים במקומות רבים מסדר קדשים.
ונוהג אסור אכילת הפגול בזמן הבית בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חיב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקרבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.
מצוות שלה–שלז:
הזהירה תורה שלא יאכל אדם מן הקדשים שנותרו לאחר זמן אכילתם שנ' בפרש' תצוה "ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבוקר ושדפת הנותר באש לא יאכל כי קדש הם". וגרסינן בפסחים [דף כ"ד] א"ר אלעזר כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו הלכ' כל נותרות קדשים ופסוליהם בכלל אזהרה זו ואין לוקי' על לאו זה על שאר פסולי קדש שהרי חשבו שם לאו שבכללות אמנם פירש הר"י [וכן הוא בתו' שם] דנותר לגבי דידיה לא הוי לאו שבכללות דאינו קרוי לאו שבכללות מה שמפורש' במקרא כאשר בארנו במצות שאור ודבש לא תקטירו.
וכן פיגול לוקין עליו על אכילתו דיליף עון עון מנות' בין למלקות בין לכרת כדאיתא בכריתות [דף ה].
וכן שנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופיגול לוקין עליהם, אזהרה שמענו עונש מניין דכתיב בפרשת קדושים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרת' הנפש ההיא מעמיה. ונאמר להלן ושרפת את הנותר באש כי קדש הם מה קדש האמור להלן נותר אף כאן נותר כדדרשי' בכריתות ושאר קדשים הוקשו לשלמי' כמו שמצינו בזבחים [דף צ"ז] אשכחן חטאת קדשים מנלן דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ולזבח שלמים הוקשו כל הקדשים זה לזה.
וכן כל הקדשים למדין מתודה שהיא שלמים להיות בבל תותירו אחר זמן אכילתן ונאמר בקרבן תודה לא יניח ממנו עד בקר [בפ' כיצד צולין דפ"ד בכמה דוכתי] והמותיר אינו לוקה שהרי הוא לאו הניתק לעשה שנ' והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. הנה בארנו כאן שלש לאוין: שלא להותיר קדשים אחר זמן אכילתן, שלא לאכול נותר, שלא לאכול פיגול.
ומהו הפיגול? כדתנן בזבחים [דף כ"ח] השוחט את הזבח לזרוק את דמו או מקצת דמו בחוץ או להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ, פסול ואין בו כרת, פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת חוץ למקומו ופוסלת בין באכילת מזבח כמו הדם והאימורים בין באכילת אדם כגון הבשר כאשר ביארנו [סוף מתני' דלעיל] לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למהר להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר פיגול וחייבין עליו כרת אפי' אכלו בזמנו פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת פיגול בכ"מ [שם דף כ"ט] זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דב' שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כרת ובלבד שיקריב המתיר כמצותו לפיגולו פי' אין שם עירוב מחשבה אחרת כמו שמפרש והולך כיצ' קרב המתיר כמצותו שחט בשתיקה קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו. זהו קרב המתיר כמצותו כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ למקומו קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו או הפסח והחטאת והאשם ששחטן שלא לשמן שהן פסולין כאשר יתבאר [בסוף המצוה] וקבל והלך וזרק במחשבת חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק שלא לשמן או ששח' וקבל והלך וזרק שלא לשמן זהו שלא קרב המתיר כמצותו לפיגול.
ודורש רבא דבר זה בגמ' [שם דף כ"ח] מזה המקרא האמור בפרשת צו ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכל' ממנו עונה תשא ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, מבשר זבח שלמיו, מה שלמים יש בו מפגלין ומתפגלין כלו' שיש בו שירים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם אף כל מפגלין ומתפגלין, וכן ת"ר בזבחים [דף מ"ד] מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח וחייבין עליהן משום פיגול אף כל כיוצא בהן חייבין עליהן משום פיגול [שם] העולה עבודת דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף דמה מתיר בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר בשרה לכהנים פרים הנשרפים דמם מתיר את אימוריהם ליקרב, ומוציא אני את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירין אלא הם מתירין את עצמן ואין חייבין עליהם משום פיגול.
נחזור לדרשת הפסוק שדורש רבא בפרק שני [דף כ"ט כל הסוגיא עד סוף] ביום הג' זו מחשבת חוץ לזמנו, לא ירצה לא תהא זריקה זו מרצה אם על מנת פיגול הקריבו משמע שמחשבת פיגול תלויה ועומדת עד שעת זריקה נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם בטל הפיגול וכהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאה הנזכרת בפסול עד שיקריבו כל מתיריו לפסול כמו שהמשנה מפרש, המקריב במחשבת ההקרבה הוא פסול ואינו נפסל בשלישי ממש אם נותר עד הג' ממש אין הקרבן נפסל מאחר שהוכשר בעבודת הדם לא יחזור ויפסל אותו בזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן שהכהן המחשב אינו נפסל, לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, פיגול זו מחשבת חוץ למקומו, יהיה עשה הכתוב הוויית חוץ למקומו וחוץ לזמנו אחת מלמד שמצטרפין זה עם זה לפסול אם חשב בחצי זית חוץ למקומו ובחצי זית חוץ לזמנו כמו ששונה במשנה [שם] והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמרינן עון עון מנותר דדמי ליה בפסול זמן ובפסול בבמה אבל חוץ למקומו אין פסול זמן וגם אין פסול חוץ למקומו בבמה שהרי כולו יוצא מכאן אני אומר שאין למנות בלאוין הא דאמר רב מרי בשם רבי ינאי בזבחים בפ' כל הזבחים שקיבל דמן [שם] שמחשב בקדשים עובר בל"ת שנ' לא יחשב קרי ביה לא יחשב שהרי רבא תופש עיקר כאידך שאומר [שם] בשם רבי ינאי שלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פיגול אינו לאו, ארבע עבודות יש במנחה כנגד ארבע עבודות הדם ופוסלת מחשבה בארבעתן בין באכילת מזבח כגון הקומץ ובין באכילת אדם כגון השיריים כדאיתא במסכת מנחות [דף י"ג] קמיצה כנגד שחיטה קידוש הקומץ בכלי שרת כנגד הקבלה הולכה כנגד הולכת הקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם.
שנינו בזבחים [דף ל"ו] כל הניתנין על מזבח ההיצון שנתנן במתנה אחת כפר שנ' ודם זבחיך ישפך כשפיכה אחת, וכחטאת שתי מתנות, וב"ה אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כפר לפיכך אם נתן הראשונה בתקנה ואת השנייה חוץ לזמנה כפר נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פגול וחייבין עליה כרת כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מכל המתנות כולן לא כפר לפיכך אם נתנן כולם כתקנם לפיגול ואחד שלא כתקנה פסול ואין בו כרת, שנינו בזבחים [במשנה קמייתא] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כגון עולה או אשם לשם שלמים כשרים להקטיר אימוריהן ולאכול איבריהם הנאכלים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ומפרש שם בגמרא [דף ז'] שהרי בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת וכן שאר עבודותיה לשמה ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא' וכן נפסלת בשינוי שם בעלים שנ' וכפר עליה שתהא לשם בעליה, [שם] ונאמר בפסח ועשית פסח לה' שתהא כל עשייתו לשם פסח ונאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' שתהא זביחה לשם פסח ולא הוצרך כי אם לשינוי בעלים.
וכן שנינו במנחות [במשנה קמייתא] כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כגון מחבת לשם מרחשת כשרין להקטיר קומצו ולאכול השירים חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ומפרש שם בגמרא [דף ד'] מנחת חוטא דכתיב בה חטאת היא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה, וכן במנחת קנאות כתיב היא, ומחשבת הקדשים היא דבור כמחשבה דשליחות יד [בסמ"ע מ"ע ע"ג] ואמרינן נמי במסכת זבחים [דף ל"א] גבי מחשבת קדשים אי דאפקי בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה וזה הלשון דאפקיה משמע בלשון דיבור:
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.