מפרשי רש"י על ויקרא ז כ
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ז' • פסוק כ' |
• א • ה • ח • ט • יב • יג • טו • טז • יח • יט • כ • כד • כו • ל • לג • לד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
רש"י
"וטמאתו עליו" - (זבחים מג , ת"כ פ"יד) בטומאת הגוף הכתוב מדבר אבל טהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת אלא אזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (ת"כ) ג' כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשוה רבותינו בשבועות דף ו אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו
רש"י מנוקד ומעוצב
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו – בְּטֻמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר (ספרא צו, פרק יד,ג-ו; זבחים מ"ג ע"ב); אֲבָל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא – אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת, אֶלָּא בְּאַזְהָרָה: "וְהַבָּשָֹר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" וְגוֹמֵר (פסוק יט). וְאַזְהָרַת טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַטָּהוֹר אֵינָהּ מְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא חֲכָמִים לְמָדוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה. שָׁלֹשׁ כָּרֵתוֹת אֲמוּרוֹת בְּאוֹכְלֵי קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף, וּדְרָשׁוּם רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבוּעוֹת (דף ז' ע"א): אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְלַמֵּד עַל קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
מפרשי רש"י
[יח] בטומאות הגוף כו'. פירש רש"י בפרשת אמור (להלן כב, ג) מדכתיב "וטומאתו עליו" ממשמעותו אתה לומד במי שטומאתו פורשת ממנו הכתוב מדבר, וזה האדם שיש לו טהרה במקוה, יצא מי שנטמא שאין לו טהרה במקוה, ומדכתיב "וטומאתו עליו" משמע שעדיין עליו, וסופו לפרוש הימנו:
[יט] למדוה בגזירה שוה. נאמר כאן "וטומאתו עליו", ונאמר בביאת מקדש בטומאה (במדבר י"ט, י"ג) "עוד טומאתו בו", מה להלן ענש והזהיר, אף כאן ענש והזהיר:
[כ] שלש כריתות כו'. והנך שלש כריתות; אחת, בפרשת אמור (ר' להלן כב, ג) "כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה", והאי "יקרב" אכילה (רש"י שם), והא דכתיב "יקרב", עד שיכשיר לקרב; את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו שלו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי. והב', בפרשת צו (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו". והג', "ונפש כי תגע בכל טמא" (פסוק כא), ובתרוייהו כתיב "ונכרתה":
[כא] אחת לכלל. פירוש, דכל הקדשים באיסור הזה ובעונש כרת, ואחת לפרט - להקיש לשלמים, שלא תאמר כל הקדשים, אף קדשי בדק הבית, הוא בעונש הזה, לכך כתב רחמנא (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים", והלא שלמים בכלל היו ולמה יצאו, להקיש להם, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח (יבמות דף ז.). ואין להקשות, דהוי כלל ופרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט (מנחות דף נה:), דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה, וכלל ופרט המרוחקים זה מזה נדונים במדה הזאת - 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא':
[כב] קרבן עולה ויורד. שלא נאמר אלא על טומאות מקדש וקדשיו, דסתמא כתיב (לעיל ה, ג) "או כי יגע בטומאת אדם וגו'", ולא ידעינן מה עשה בטומאה, והופנה כרת זה (פסוק כא) ללמוד שאכל קדשים בטומאה. ואף על גב דלא צריך לאכילת קדשים, דאכילת קדשים ילפינן מדרבי, דאמר רבי 'אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה', פירוש, די היה כשיכתוב (לעיל ה, ב) "בנבילת חיה טמאה", וממילא בהמה בכלל, דבהמה בכלל חיה, "בהמה" למה נאמרה, אלא נאמר כאן "בהמה", ונאמר להלן (ר' פסוק כא) "ונפש כי תגע בבהמה טמאה", מה להלן באכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה, מכל מקום אם אינו ענין לאכילת קדשים, תניהו ענין לטומאת מקדש. והיינו שפיר שבא ללמד על טומאת מקדש וקדשיו, דלשניהם אתא: