מפרשי רש"י על בראשית ב ז


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק ב' • פסוק ז' | >>
ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יד • טו • יח • יט • כא • כב • כג • כד • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ב', ז':

וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃


רש"י במהדורה המבוארת

רש"י

"וַיִּיצֶר" - שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן

"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ד"א נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" - עשאו מן התחתונים ומן העליונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ בשני ברא רקיע לעליונים בשלישי תראה היבשה לתחתונים ברביעי ברא מאורות לעליונים בחמישי ישרצו המים לתחתונים הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד (ב"ר פי"ד וע"ש יח)

"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. אֲבָל בַּבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוּדִי"ן.
עָפָר מִן הָאֲדָמָה – צָבַר עֲפָרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת – שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּבָר אַחֵר: נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ,כא): "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי" – הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמוֹד.
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו – עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים: גּוף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים. לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי "תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" לַתַּחְתּוֹנִים – הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לַאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד.
לְנֶפֶשׁ חַיָּה – אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ "נֶפֶשׁ חַיָּה", אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכוּלָּן, שֶׁנִּתּוֹסַף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר.

מפרשי רש"י

[יח] שני יצירות. אף על גב שלא היה עדיין אותה היצירה, שהיא לעתיד, כיון שנברא האדם בכח על אותה יצירה שלעתיד - יש בו ב' יצירות עתה, לכך יצירה אחת כתיב בפירוש, ויצירה השניה נתרבה באות יו"ד, לפי שלא היתה יצירה לגמרי, והיה כמו נקודה קטנה. אבל בפרק הרואה (ברכות דף סא.) אמרו שם דלכך כתב "וייצר" בשני יודי"ן, למדרש דו פרצופין, כדאיתא התם. מכל מקום תפס דברי ב"ר (יד, ה), דסבירא ליה לרש"י דהכל נשמע מיניה כל שתי יצירות שהיו באדם, דהי מינייהו מפקת (עפ"י ב"ק ג.), והביא דברי ב"ר, משום דילפינן מזה דבר גדול, שיש לאדם חלק לעולם הבא:

[יט] שם תהא קולטתו וכו'. אבל בהמה אף על גב דלא נבראה מכל העולם - האדמה קולט אותה, דאין קבורה שייך בבהמה, אבל באדם שייך קבורה, דכתיב (דברים כ"א, כ"ג) "כי קבור תקברנו", ובסנהדרין ילפינן מזה דקבורת עפר מצוה, שנאמר (להלן ג, יט) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ואם לא שנברא מן כל עולם - לא היה שב האדם אל אותה העפר להיות עמה דבר אחד, והוא דבר נפלא למבין סוד הקבורה לאדם. ואין הכוונה שתולה בקבורה דוקא, שהרי כמה שלא נקברו רק נטבעו, אבל הכונה ראוי לקבורה אמרינן, כי האדם ראוי לקבורה, כי ענין הקבורה - הטמנה לדבר שיהיה בעתיד, ומפני שהאדם הוא בכח להיות חי לעתיד - יש לו קבורה בעפר, כי הקבורה, שהוא הטמנה, מורה שהוא בכח לדבר העתיד כשיחיו המתים, כי הדבר הנגלה הוא בפעל, והדבר הנטמן הוא בכח:

וכדי שתבין דברי חכמים (תנחומא פקודי, ג) עוד, יש לדעת עוד כי מה שאמרו שבכל מקום האדמה קולטתו, שאין האדם כמו שאר הנמצאים, לפי ששאר הנמצאים הם פרטים, לכך יש להם הפסד, כי יש להם דבר מה שיפסדו אליו, כי האש שהוא חלק דבר - יכול להיות נפסד אל יסוד אחר מן היסודות, ואילו היה האש הכל אין לו דבר שיהיה נפסד אליו. ולפיכך אמרו שהאדם נברא מכל האדמה, שכל מקום תהא קולטתו. כי מפני שהאדם נברא מכל האדמה, אם כן הוא הכל, ואין לו דבר שיפסד אליו, ולפיכך אין לו הפסד. וענין זה שנברא מכל האדמה - רוצה לומר שאין האדם כמו שאר נמצאים, שהם נוטים ביצירתם אל דבר מה מיוחד שנתיחד כל נמצא ונמצא לפי טבעו, ויש לו טבע מיוחד, ולפיכך הוא נברא בחלק, ומאחר שהוא חלק מיוחד נפסד אל חלק אחר, אבל האדם אין לו טבע מיוחד, ויש בו כח כללי, ומפני שנברא מכל האדמה, [פירוש שהבעל חי במה שהם ממינים רבים מחולקים, ואין אחד הכל. אבל האדם שהוא יחיד, שהרי לא תמצא שני מינים ממנו, אין לומר שהוא חלק, ולכך הוא הכל. ונברא מכל האדמה רוצה לומר כי האדמה יש לה ב' בחינות; האחת - מצד החלק, והשני - מצד הכל זולת בחינת חלקיו, והאדם נברא בבחינת הכל מן האדמה, והבעל חי בבחינת החלק מן האדמה. ] אין לו דבר מיוחד, לפיכך אין לו דבר יפסיד אליו, כי אל מה יהיה נפסד כאשר הוא כמו הכל. וזה שאמר שנברא מכל האדמה שתהא האדמה קולטתו, רוצה לומר כיון שנברא מכל האדמה - הוא הכל, ואינו דבר חלקי, ולכך כל מקום שמת האדמה קולטתו, ואין לו הפסד שהרי אינו חלקי, ואינו חוץ ממנו. וראוי הוא שיהיה נברא מכל האדמה בעבור השכל שבו, שאינו דבר פרטי, לכך האדם דבר כללי. והרי הוא נברא יחידי (סנהדרין דף לז.), שדבר זה מורה שהאדם אינו חלק, והוא הכל. לכך נברא מכל האדמה, ואין לו דבר שיפסד אליו, לפי שהוא הכל. והתבאר לך כי האדם שהיה בכח האדמה קודם בריאתו - ושוב נמצא בפעל כשנברא, ובעת מותו חוזר אל האדמה, לפי שהיה שם בתחלה קודם בריאתו בכח - שב להיות שם בכח עד זמן התחיה. וכח זה אין לו הפסד, כאשר אין כאן דבר יפסיד אליו, שהרי האדם נברא מכל האדמה. וכל כח בעולם הוא צריך אל נושא, לכך קולט אותו האדמה, שהוא היה בכח האדמה בבריאתו, ואחר מותו שם להיות שם בכח, עד זמן התחיה, ואז שב להיות בפועל. וזהו שאמרו שנברא מכל האדמה שתקלוט אותו בכל מקום, כי האדם הוא כללי - נברא מכל האדמה, מפני זה בכל מקום שמת אין לו העדר, כי אין הפסד לדבר שהוא כללי, וכל האדמה נושא שלו, והבן דברים אלו מאוד:

[כ] מן מזבח אדמה. ואם תאמר אחר שנברא ממקום המזבח דוקא, אם כן לא תקלוט אותו בכל מקום שהוא מת, יש לומר שמקום המזבח הוא יסוד של כל העולם, וממנו נמשך כל העולם, וכאילו מכל העפר נברא. כי מקום המזבח כמו כלל העולם, שכן דרשו (תנחומא קדושים י) "מציון מכלל יופי" (תהלים נ', ב') - מציון נשתכלל העולם. ועוד כי דבר שהוא אמצעי הוא שוה לכל, לפי שהוא אמצעי, והמזבח הוא באמצע העולם, לכך הוא שוה לכל, וכל העולם קולט אותו:

[כא] שתהא לו כפרה. וקשה, והלא אין המזבח מכפר בלא קרבן, ולמה יהיה לו כפרה בשביל שהוא נברא ממקום המזבח, ויש לך לדעת כי הוא ענין מסתרי התורה, דע כי המזבח הוא באמצע מקום ישוב הארץ, ואותה האדמה היא בין הקצוות לגמרי, וכל דבר שהוא באמצע - הוא בשיווי, ואינו נוטה אל אחד הקצוות, והוא המובחר, ולכן הובחר המזבח והמקדש לעבוד שם שהוא מקום באמצע היישוב אינו נוטה אל הקצוות, והקצוות אינם טובים, ולפיכך אומר שהאדם נברא ממקום המזבח שהוא לגמרי באמצע העולם, ורוצה לומר שחומר האדם אינו כחומר שאר הנבראים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות. וכן הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעלי חי מפני שהוא יותר ממוצע, וכל זה כדי שיהא לו כפרה, שאם יקרא לו חטא יהא נקל שיוסר החטא, כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות, ואחר שהאדם נברא מן המצוע נקל הוא לשוב אל האמצע, למקום שנברא, והוסר ממנו החטא - שהיא הנטייה אל אחד מן הקצוות. משל מי שהוא בעצמו יפה וטהור, אם קבל זוהמא ושום דבר מגונה - בקל יוכל להתכבס, אבל אם היה דבר מזוהם בעצמו ומגונה, נכנס אז הזוהמה בו. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר יד, ח) כי ברא את האדם מן המזבח כדי שיהיה לו כפרה, פירוש הסרת הזוהמא. ודבר נפלא הוא מאד מאד איך גורם זה שבראו ממקום המזבח שיהיה לו כפרה, ועיין עוד:

[כב] עשאו מן העליונים ומן התחתונים. פירוש הא דכתיב גבי אדם "ויפח באפיו נשמת חיים" יותר ממה שכתיב בבהמה ושאר נבראים, שהאדם מן העליונים ומן התחתונים, ולפיכך כתב "וייצר ה' אלקים מן האדמה ויפח בו נשמת חיים". "מן האדמה" - מן התחתונים, "ויפח נשמת חיים" - מן העליונים:

[כג] ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית. פירוש כי עליונים ותחתונים הם שקולים, כדאיתא במדרש רבות (ב"ר א, טו) פעמים מקדים שמים לארץ (לעיל א, א) ופעמים שמקדים ארץ לשמים (פסוק ד) לומר שהם שקולים זה כזה ולפיכך אמר שיהיה קנאה במעשה בראשית, פירוש קנאה - יש חילוק במעשה בראשית, שלא יהיו שקולים:

שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ע״כ —

אינו רוצה לומר כמו שיש טועים, שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היתה האדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם, אלא היתה מוחה מלקוברו שם. שאין האדמה בת דעת, וגם אינה חיה שהיתה יכולה למחות מלקוברו שם. וגם אין שייך לפרשו על כחה ומזלה ושרה; דלגבי דידיה, מה לו יקבר כאן או כאן? לגביה הכל שוה. אלא רוצה לומר, שאם לא צבר עפרו מכל האדמה, לא היה טבע האדם שבכל מקום שיקברוהו שם היה מתעכל בשרו ושב לעפרו, כי אם באותו מקום שהיה לוקח משם, והיה זה צער גדול לאדם במיתתו, שהיתה נבילתו מושלח כדומן על פני האדמה, אף על פי שהיה נקבר ונטמן בארץ, והיה בשרו עליו נכאב ולא היה מתעכל. לכך צברו מכל האדמה, שבכל מקום שיקברוהו שם יהיה טבעו שיהא נקלט שם ויתעכל בשרו וינוח על משכבו. וזהו שאמר הכתוב (איוב ג, כב): "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר":