מפרשי רש"י על במדבר לא יט
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק ל"א • פסוק י"ט | >>
• ב • ג • ד • ו • ח • יא • יז • יט • כ • כג • כד • כו • כז • לב • מב • מג • מח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃
רש"י
"מחוץ למחנה" - שלא יכנסו לעזרה
"כל הורג נפש" - (ספרי) ר"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נוגע במת עצמו או יכול אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל הנוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו
"תתחטאו" - במי נדה כדין שאר טמאי מתים שאף לדברי האומרים קברי עו"ג אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עו"ג קרויין אדם מודה הוא שהעו"ג מטמאין במגע ובמשא שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים שנא' (במדבר יט) אדם כי ימות באהל
"אתם ושביכם" - לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו צריכין הזאה
רש"י מנוקד ומעוצב
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה.
כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּהוֹרֵג בְּדָבָר הַמְּקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר; וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַכְּלִי מְטַמֵּא אָדָם בְּחִבּוּרֵי הַמֵּת, כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בַּמֵּת עַצְמוֹ. אוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר, וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל: מַקִּיֹש הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ; מַה נּוֹגֵעַ עַל יְדֵי חִבּורוֹ, אַף הוֹרֵג עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ (ספרי חוקת קכז).
תִּתְחַטָּאוּ – בְּמֵי נִדָּה, כְּדִין שְׁאָר טְמֵאֵי מֵתִים. שֶׁאַף לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִ[ים] קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָם מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד,לא), אַתֶּם קְרוּיִם "אָדָם" וְאֵין גּוֹיִם קְרוּיִם "אָדָם", מוֹדֶה הוּא שֶׁהַגּוֹיִם מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא; שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "אָדָם" אֶלָּא אֵצֶל טֻמְאַת אֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט,יד; יבמות ס' ע"ב-ס"א ע"א).
אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם – לֹא שֶׁהַגּוֹיִם מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּצְרִיכִין הַזָּאָה; אֶלָּא מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית, אַף שְׁבִיכֶם, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַבְּרִית וְיִטַּמְּאוּ, צְרִיכִין הַזָּאָה (ספרי קנז).
מפרשי רש"י
[יז] רבי מאיר אומר שהרגו בדבר המקבל טומאה וכו'. הרב סובר שטומאה בחבורין דאורייתא, ולפיכך כתב שהוא טמא טומאת שבעה. ואין הכל מודים לו, שהרמב"ן חולק עליו, עיין בדבריו. ואין כאן מקום המחלוקת והראיות עליו:
[יח] ואין הגוים קרויין אדם. דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם - שיש בו נפש נבדלת - אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו (יבמות דף סא.) 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר. ומן המדה שהכתוב מגנה את ישראל, שאומר עליהם "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט', ו'), שעומדים במעשיהם, לא יקבלו שנוי, תבין זה. כי החומר הוא בעל השתנות, אבל דבר שאינו חומרי לא יקבל שנוי. ובאומות הוא להיפך זה, ששבחו אותם חכמים שהם קרובים לשוב בתשובה. אמרו ז"ל (תנחומא שמיני, ט) האומות קרובי תשובה הם, ולפיכך כאשר נשלח יונה להתנבאות על נינוה, אמר הגוים קרובי תשובה, ויחזרו בתשובה, ולא תבא הפורענות, ויאמרו כי אני משקר, ולכך לא רצה ללכת להתנבאות. וזה מפני כי הם חומריים, ובעל החומר מוכן לשינוי, לכך ישנה מעשיו, שמקבל שנוי. ומכל שכן מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה: