מפרשי רש"י על במדבר לא ב
רש"י
"מאת המדינים" - ולא מאת המואבים שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם שלא נאמר אלא (דברים ב) אל תתגר בם מלחמה אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם ד"א מפני ב' פרידות טובות שיש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית
רש"י מנוקד ומעוצב
מֵאֵת הַמִּדְיָנִים – וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים. שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב,ט); אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם, רוּת הַמּוֹאָבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית (ב"ק ל"ח ע"ב).
מפרשי רש"י
[א] ולא מאת המואבים לפי שלא עשו אלא מחמת יראה. ואם תאמר, אם כן די שלא יצוה עליהם "צרור אותם" כמו שצוה על המדינים (לעיל כה, יז), אבל למה יצוה עליהם שלא יעשו ישראל עמהם מלחמה (דברים ב', ט'), וכי עדיפי אינהו משאר אומות, שלא עשו כלל אפילו מחמת יראה. ויש לתרץ, דודאי עדיפי, שהרי צוה הקדוש ברוך הוא שלא יקחו את ארצם (שם), כי נתן להם לירושה בשביל אברהם (רש"י שם פסוק ה), אם כן עדיפי נינהו משאר אומות. ואם תאמר, אם כן גם כן יש לומר שמשום אברהם אין לעשות עמהם מלחמה. יש לומר, מה שהוקשה לרש"י לומר 'ולא מאת המואבים', היינו שהיה להם לאבד זכותם, כיון שהתחילו הם עם ישראל, והפקירו בנותיהם להם (לעיל כה, א), היה להם לאבד זכותם, אחר שהם פרצו הברית והשלום. לכך קאמר דזה אינו, שהרי לא עשו אלא בשביל יראה, ומאחר שלא עשו אלא בשביל יראה, אם כן לא אבדו זכותם. וקאמר (רש"י) 'דבר אחר וגו. ולפי פירוש השני, אף על גב שחטאו וראוי לאבד זכותם, כיון שעתיד הקדוש ברוך הוא להוציא מהם שתי פרדות, צוה שלא יעשו עמהם מלחמה. ומפני שקשה לשון "נקום נקמת ישראל וגו'", שזה משמע כמו דרך שאר נקמות, שנותן שמחה כאשר יראה נקמה, דכתיב (תהלים נ"ח, י"א) "ישמח צדיק כי חזה נקם", וצוה הקדוש ברוך הוא שיקחו נקמתם ממדין, ובפירוש השני 'משום שתי פרידות טובות' לא יתורץ דבר זה, דסוף סוף לא ראו נקמה באויביהם ממואב, ולפיכך כתב פירוש הראשון שלא עשו רק מחמת יראה, ולפיכך לא היו חפצים ליקח נקמתן מן המואבים. אבל בפרשת פנחס אצל "צרור המדינים" (לעיל כה, יז), לא כתיב שם נקמה, רק "צרור", ובטעם זה 'בשביל שתי פרדות טובות' יתורץ:
[ב] שתי פרדות וכו'. בבבא קמא בפרק שור שנגח (לח ע"ב). אף על גב דלא בא ממואב אלא פרידה אחת, דהיא רות, דאילו נעמה העמונית מעמון היתה (שם), נקט בגמרא 'שתי פרידות' בשביל עמון ומואב, דסבירא ליה דמה שציוה על מואב ועמון הוא שייך זה אצל זה, כי ציוה עליהם שלא לעשות עמהם מלחמה (דברים ב, ט, יט), לפי שמלכות בית דוד על ידי שניהם יהיה, שהרי מדוד ורחבעם היה מלכות בית דוד. ולכך בגמרא נקט 'שתי פרדות', אבל באחד, דהיינו במואב או בעמון, אינו מעלה ומוריד, שעיקר שיהא מהם מלכות בית דוד בכלל. ולפיכך קאמר (בבא קמא דף לח:) 'שתי פרידות שעתיד אני להוציא מהם':
תדע לך שעיקר הכוונה כן היה, שלא היה רחבעם כל כך צדיק שהקב"ה החיה אומה שלימה בשבילו, אלא עיקר הטעם שרצה הקדוש ברוך הוא להוציא מלכות בית דוד בכלל על ידי עמון ומואב. לכך נקט 'שתי פרידות שעתיד הקדוש ברוך הוא להוציא', לפי שבשניהם כונה אחת, לא בשביל דוד בלבד, אלא מלכות בית דוד. והתוספות (שם) כתבו שלא הוצרך לומר 'שתי פרידות טובות', אלא 'פרידה אחת'. ולפי מה שפירשנו למעלה אתא שפיר:
וכן מוכח עוד, דקאמר התם שהחיה הקדוש ברוך הוא ב' אומות כדי שיוציא מהם ב' פרידות, ולא היה לו לומר אלא שהקדוש ברוך הוא החיה שתי אומות כדי שיוציא מכל אחת פרידה אחת מהם, דלא הוי ליה להוציא בלשון 'שתי פרידות', אם לא שנתלה אחת באחרת, שמע מינה כמו שאמרנו למעלה, כי שניהם דבר אחד וענין אחד. אבל רש"י כתב בפרשת פנחס (לעיל כה, יח) 'אבל מואב לא ציוה לצור בשביל רות כו, משמע שגם הוא פירש כמו דברי התוספות. ומיהא אין זה ראיה, דכך פירושו, בשביל רות שעתידה לצאת מהם, שממנה תצא מלכות בית דוד עם נעמה העמונית: