מפרשי רש"י על במדבר לא יז


| מפרשי רש"י על במדברפרק ל"א • פסוק י"ז |
ב • ג • ד • ו • ח • יא • יז • יט • כ • כג • כד • כו • כז • לב • מב • מג • מח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


פסוק

(יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

רש"י

"וכל אשה יודעת איש" - (יבמות ס) ראויה להבעל אף ע"פ שלא נבעלה ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות

"הרוגו" - (ספרי) למה חזר ואמר להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים או להחיות עם הטף לכך נאמר הרוגו


רש"י מנוקד ומעוצב

וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ – רְאוּיָה לְהִבָּעֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה (ספרי קנז; יבמות ס' ע"ב). וְלִפְנֵי הַצִּיץ הֶעֱבִירוּם, וְהָרְאוּיָה לְהִבָּעֵל פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת (יבמות שם).
הֲרֹגוּ – לָמָּה חָזַר וְאָמַר? לְהַפְסִיק הָעִנְיָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. שֶׁאִם אֲנִי קוֹרֵא: "הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים" וְגוֹמֵר, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַהֲרֹג [כָּל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ] עִם הַזְּכָרִים אוֹ לְהַחֲיוֹת עִם הַטַּף, לְכָךְ נֶאֱמַר "הֲרֹגוּ" (ספרי שם).

מפרשי רש"י

[טו] ראויה להבעל. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס:). דאין לומר שנבעלה ממש, דאם כן קשה קראי אהדדי; דכתיב "וכל אשה יודעת איש הרוגו", משמע אבל טף - אף על גב שנבעלה - לא תהרגו. וכתיב בתריה (ר' פסוק יח) "וכל הטף שאינה יודעת איש החיו לכם", אבל טף שהיא יודעת איש הרוגו, ואם כן קשיא קראי אהדדי. אלא הכי פירושו, וכל אשה - שהיא ראויה להיות יודעת איש - הרוגו, דהיא אינה טף. וכל טף - שאינה ראויה להיות יודעת איש - שאינה ראויה לביאה, החיו לכם. והשתא "אשה" משמע שהיא בת ג' ויום אחד, ו"טף" שאינה בת שלש ויום אחד:

[טז] [למה חזר ואמר וכו' או להחיות עם הטף]. ואם תאמר, והיאך סלקא דעתך דאי לא כתב "הרוגו" - דאשה יודעת איש "החיו", דאם כן לא לכתוב "וכל טף בנשים". ועוד, שהרי כתיב (ר' פסוק טז) "הן הנה היו למעול מעל וגו'". ויש לומר, דאי לא כתיב "והטף בנשים", הוה אמינא ד"אשה יודעת איש" - שבא עליה איש, אבל השתא דכתיב "וכל הטף וגו'", על כרחך באינה ראויה למשכב קאמר. דאם לא כן, למה קרא אותה למעלה "אשה" ובכאן "טף". דאין לומר "כל אשה יודעת איש" דהיינו שבא עליה איש, "וכל הטף" שלא בא עליה איש, דלמה יקרא אותם "טף" בשביל שלא ידעה איש, אלא "וכל טף אשר לא ידעו איש" באין ראויה לביאה, והכי נמי הא דכתיב "וכל אשה יודעת" בראויה לדעת, ואם בא עליה איש תהרג. אבל משום דכתיב (ר' פסוק טז) "הן הנה היו בדבר בלעם וגו'" ליכא למילף דאותה שבא עליה איש תהרג, דהוה אמינא דוקא אותם שהיו מכירין שנכשל בה פלוני תהרג:

ועוד יש לומר, דהוה אמינא דהכי פירושו; "החייתם כל נקבה", דודאי כשהרגתם את הזכרים - היה לכם להרוג הנקיבות עם הזכרים, שהנקיבות טפילות ובטילות אצל הזכרים. ועתה שלא עשיתם כך, אלא החייתם הנקיבות, שוב לא תהרגו הנקיבות, אלא החיו אותם עם הטף, כיון שעל כל פנים הטף יש להחיות. לכך כתב "וכל הטף בנשים החיו", כלומר שעם הטף בנשים החיו אותם, אבל הטף בזכרים הרוגו. ואין כל הנשים בטילות אצל טף בזכרים, דיותר יש להחיות הנשים עם טף של נשים, שהם מין שלהם, משיהרגו עם טף של זכרים, שאינם מינם:

ואם תאמר, דלכתוב 'כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש הרוגו', ו"הרוגו" קמא למה בעי. ויש לומר, דבא לומר שיהרוג הזכרים מיד קודם הנשים, לפי שהנשים צריכין העברה לפני הציץ (רש"י ד"ה וכל), ואשמועינן דזכרים צריכין הריגה מיד, דהיה להם להרוג במלחמה, ולפיכך מיד יש להורגם, קודם שיעברו הנקבות לפני הציץ. לפיכך כתב לך "הרגו כל זכר", לומר כי הזכרים יהרגו אותם מתחלה:

בד"ה וכל אשה כו' דהכא בקטנה קמיירי כו' ולק"מ דא"כ לא הל"נ למכתב כלל אשה דמקושיות המקראו' ידעי' דוכל יודעת איש בטף קמיירי אלא בע"כ בראויה להבעל מיירי קרא ודוק כנ"ל: