מעשה רוקח על המשנה/בבא בתרא

מסכת בבא בתרא עריכה

(פה מבואר טעם מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת זו יש גם כן עשרה פרקים, וכבר כתבתי בזה טעמים לעיל, ועוד נימא בה מילתא. והתחלת אותיות עולים קי"ו, וסופי האותיות עולים תש"ו -- כל זה צריך טעם ודעת.

והנה כבר כתבתי בריש בבא מציעא שבבא זו היא נגד מדת מלכות והיא שכינתא תתאה וגם אימא תתאה כידוע הכל. נמצא דיש ליתן טעם פשוט דלכך יש בה עשרה פרקים כנגד עשרה אותיות שכינתא אימא. וכשתצרף התחלת אותיות קי"ו עם סופי אותיות תש"ו עולים במכוון כמנין שכינתא אם.

ולפי מה שהבאתי בשם הזוהר והתיקונים שכתבו "על כל אבדה - דא בבא בתרא" משמע שמדבר בזמן הגלות שהיא נקראת "אבדה" כאשר כתבתי כמה פעמים בשם הזוהר בסוד (ירמיהו ז, כח) "אבדה האמונה", ולכן תמצא דהתחלת אותיות וסופי אותיות בצירוף עם ב' כוללים עולים כמנין גלות שכינה. ועל זה יהיה יסוד המסכתא.

ולכך מתחיל בדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר וכו'. "השותפין" בגימטריא שכינתא ע', היינו עם ע' סנהדרין שלה כידוע.
"שרצו לעשות מחיצה" בזמן הגלות בינם ובין ישראל. ולכן תמצא התחלת אותיות וסופי אותיות עם הכולל עולים כמנין ושדי כמגדלות, דדרשינן בגמרא בפרקין (דף ח.) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגלות", אין לנו אלא מקדש מעט.

(פה מבואר הגמרא שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה על פי נגלה)

ולכן מבואר בגמרא בפרקין כל דיני צדקה, דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה לפדות השכינה מגלותא. ונבא לבאר על פי פשוטה מאמר בגמרא (בבא בתרא י, ב) "שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה. אמר להם ראו מה פירש דוד אבא "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהלים קיב, ט)". וצריך להבין למה שאלו שאלה זו דוקא לשלמה? גם כבר דיקדק מהרש"א בח"א למה אמר להם "כבר פירש דוד אבא" - הלא הוא בעצמו אמר כן במשלי (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי". ועיין שם תירוציו. גם יש לדקדק הלשון "עד היכן", היה להם לומר "כמה גדולה כחה של צדקה".

לכן נלע"ד פשוט דהמה ראו הפסוק שאמר שלמה "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" ולא הבינו פירוש הפסוק שלו ולכך שאלו אותו דוקא בלשון "עד היכן", והשיב להם "כבר פירש דוד אבא וכו'". ומכל זה יתיישב הפסוק שלו. דאיתא שם "אמר ריב"ז לתלמידיו מאי דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. נענה ר"א וכו' נענה ר"י וכו' וכולם אמרו כך צדקה תרומם גוי אלו ישראל וכו' אבל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת הוא להם". יעו"ש עד "נענה ר' נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד נמי[1] ולאומים חטאת. אמר ריב"ז לתלמידיו נראין דברי ר' נחוניא מדברי ודבריכם שהוא נותן צדקה וחסד לישראל וכו'." וכתב מהרש"א שהוא נותן צדקה וחסד לישראל שהוא אחד מן ג' סימנים שיש לישראל אבל באומות אין בהם חסד כלל, ולכך לא קאי חסד למטה א"לאומים" כמו שדרשו כל הנך תנאי אלא כר' נחוניא דקאי חסד על ישראל.

והקשיתי הא גם לר' נחוניא קשה דהוא מפרש "וחסד נמי" -- הא איתא בגמרא דילן ובירושלמי דפאה שמידת חסד גדולה מן הצדקה שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם וצדקתו לבני בנים - הרי שזכות הצדקה הוא רק לבני בנים ולא יותר אבל זכות החסד הוא עד עולם, ואם כן היאך קאמר הפסוק צדקה תרומם גוי וחסד נמי -- מאי נמי הוא זה? כיון דצדקה תרומם גוי ומכל שכן חסד, ולא לכתוב "וחסד" כלל. בשלמא להנך תנאי -- הפסוק מדויק, דברישא דקרא קאמר לישראל אפילו צדקה תרומם גוי ואין צריך לומר חסד, ובסיפא דקרא קאמר לאומות העולם אפילו חסד לאומים חטאת. אבל לר' נחוניא דמפרש "וחסד" קאי למעלה וצריך לפרש וחסד נמי -- אם כן קשה, לא לכתוב "וחסד" כלל. ואם כן כמו שיש קושיא להנך תנאי דמפרשי "וחסד" קאי למטה דהא באומות העולם אין בהם מידת חסד -- כמו כן יש קושיא בפסוק אם נפרש כר' נחוניא וכמו שכתבתי.

ובזה מבואר "שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה", הרי אינה אלא עד בני בנים ולא יותר ואם כן מידת חסד שהוא עד עולם גדולה ממנה הרבה, ואם כן ממה נפשך קשה פירוש הפסוק שאמרת "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". אי קאי "וחסד" למטה קשה -- הא באומות העולם אין בהם מידת חסד כלל, ואי קאי למעלה קשה דלא לכתוב כלל דהא אתיא במכל שכן מצדקה.

לכן השיב להם "כבר פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" דייקא, ואם כן דבריו סותרין זה את זה שהרי במזמור אחד אמר "וצדקתו לבני בנים" ולא יותר. אלא צריכין לומר שיש כמה מעלות בצדקה וכמו שכתב הרמב"ם והביאו בשלחן ערוך שמנה מעלות יש בצדקה, ואם כן במעלה ראשונה באמת "צדקתו עומדת לעד" ועדיפא יותר מחסד, ובזו המעלה אמרתי צדקה תרומם גוי וחסד נמי כר' נחוניא. ודוק היטב.

וכשתחשוב ג' תיבות צדקה תרומם גוי עם התיבות תמצא כמנין לפדות שכינה עם התיבות. וכמו שכתבתי שזה יהיה עיקר הכונה בנתינת הצדקה שבזמן הגלות היא דלה, ולית לה מגרמה כלום, וצריך להמשיך לה אור ממידת צדיק יסוד עולם, לכך הצדקה עולה מנין צדיק, "ובאו האובדים" -- היינו צדיק וצדק בבי"א.


(פה מבואר על פי רמז וסוד כמה משניות במסכת זו)

ולזה תמצא במסכתא זו מבואר "המוכר את הבית וכו' המוכר את החצר וכו' המוכר את העיר וכו' המוכר את השדה וכו' המוכר את הספינה וכו'" -- שכל שמות אלו המה במידת מלכות דלעילא, רק כל אחת היא בחינה בפני עצמה כמבואר הכל בספר מאורות נתן, להכי קאמר התנא הכל בה' ידוע וגם תיבת "את" בכל אחד. והלא היה יכול לומר "המוכר בית" וכן בכולן -- אלא הכל מרמז על הבית הידוע וכן כולן, ולכן קתני גם כן "את" שהיא נקראת 'את' כידוע.

וגם קאי על בתי מקדש ועיר ירושלים דלמטה בסוד הפסוק (ויקרא כה, כט) "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה", וישראל נמכרו לאומות העולם כמ"ש "חנם נמכרתם" (ישעיהו נב, ג). וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ולכך קאמר התנא כל בחינות מלכות דלעילא. ולכך כשתחשוב ב' תיבות המוכר את עולה תרע"א עם הכולל. וידוע שם אדני במילוי עולה תרע"א.

הכלל -- שכל יסוד מסכתא זו מדברת בגלות השכינה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה דהיינו צדקה ותשובה. לכן צדקה תשובה עולים כמנין לפדות השכינה עם התיבות. ולכן ביארו חז"ל בפרק הספינה בנין ירושלים דלעתיד שיבנה בבי"א. וידוע צום קול היינו תשובה ממון היינו צדקה. וכשתחשוב ג' אלו צום קול ממון גם כוללים עולים כמנין שדה בעל כאשר נבאר בע"ה.


(פה מבואר סוד ורמז המשנה אין חולקין את השדה)

להבין סוד ורמז המשנה בפרק קמא (משנה, בבא בתרא א, ו) שאין חולקין השדה עד שיהא תשעה קבין לזה וכו', דלא נקרא שדה פחות מט' קבין -- ודאי ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא. בפסוק "ויקן את חלקת השדה" (בראשית לג, יט) דלכאורה ב' תיבות "את חלקת" המה מיותר, דלכתוב "ויקן השדה". וכשתחשוב את חלקת עולים כמנין תשעה קבין עם הב' תיבות, להורות שזה שיעור השדה. אמנם כן הרמז הוא לבחינת שדה שלמעלה.

ותחלה נבאר המשנה פרק ג' (משנה, בבא בתרא ג, א) "בית השלחין וכו' חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. ר' ישמעאל אומר וכו' הרי שמנה עשר חדש. רבי עקיבא אומר וכו' הרי ארבעה עשר חודש". טעם החילוק שבין שדה השלחין לשדה הבעל וטעם פלוגתת ר' ישמעאל ורבי עקיבא הכל הוא מבואר בגמרא. אמנם על פי רמז וסוד נלע"ד ליתן טעם נכון בהקדים דברי מאורי אור: "שדה נקראת המלכות, ט', וקודם הזיוג היא ד', ובבואה בפנים היא ה' והיא פרצוף כנגד נה"י, ראויה לזריעה. אך עדיין לא חזרה בפנים לבחינת בית עד אחר הזיוג בסוד קראתי לאשתי ביתי".

וכבר כתבתי בזה במסכת פאה שקודם הזיוג נקראת בחינת 'שדה' ואחר הזיוג בחינת 'בית' או 'שדה הבעל'. ולכן תמצא שדה בעל עם הכולל עולה כמנין בית. ועיקר הזיוג על ידי יסוד חי, ויסוד נקרא קב, ולכן תיבת ק"ב עם ב' אותיות עולה כמנין יסוד חי עם האותיות. וגם מילוי של "יסוד חי" כשתכתוב יו"ד סמ"ך ו"ו דל"ת ח"ת יו"ד[2] עולה המילוי עם ב' כוללים כמנין ט' פעמים ק"ב -- תתקי"ח, דוק ותשכח. שמידת יסוד היא ספירה ט' ומקבלת מכל אחת סוד קב, ומידת יסוד ממשיך הכל בשעת הזיוג למידת מלכות שהיא בחינת שדה ואז נקראת בסוד "שדה בעל", בגימטריא קב, שהוא יסוד חי כדכתבתי.

ובזה מבואר ממילא הטעם שאין נקרא שדה עד שיהא בה תשעה קבין -- הכל לרמז שדה שלמעלה, מידת מלכות שמקבלת מן היסוד חי סוד ט' פעמים ק"ב, וזהו לאחר הזיוג ואז נקראת שדה בעל ובית. אמנם קודם הזיוג כשהיא פרצוף כנגד נה"י כמבואר בספר מאורי אור שהבאתי, היא בחינת 'שדה' סתם, ראויה לזריעה ט' קבין דהיינו אות ט' היינו יסוד. ותיבת "קבין" היינו נצח הוד, שתיבת קבין עם הכולל עולה כמנין נצח הוד במכוון.

ובזה מבואר "שדה השלחין חזקתה שלש שנים מיום ליום", היינו כנגד שלש ספירות נה"י שכל ספירה בגימטריא שנה, הרי שלש שנים במכוון. אבל "שדה בעל", היינו לאחר הזיוג שנקראת "שדה בעל", "חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום", שאז אינה צריכה לב' מידות נצח הוד אך יסוד כולל הכל. ולזה קאמר ר' ישמעאל שחזקתה שמנה עשר חודש להורות שקבלה כל האורות מיסוד חי. ובזה מיושב קושית התוס' שמקשים הרי אלו שמנה עשר חדש למה לי, יעו"ש. ולדידי ניחא, להורות יסוד חי, ודוק.


(פה מבואר סוד הענין של ה' בנות צלפחד בטוב טעם)

להבין סוד הענין של בנות צלפחד ופירוש הגמרא (בבא בתרא קיט, א) "ראויה היתה פרשת נחלות לכתוב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן" ובפרש"י בפרשת פנחס בפסוק "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז) כתב כך: "כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה". וצריך להבין כל זה.

והנה בספר מאורות נתן כתוב באות כ' סימן מ"ז "בנות צלפחד הם ה' גבורות, ה' בנות צל פחד, צל בגימטריא ק"כ צרופי אלהים", עכ"ל. והנה מצאתי רמז נכון לדבריו שאתה מוצא אותן ג' פעמים בתורה; ב' פעמים בפרשת פנחס ופעם שלישית בפרשת מסעי בסוף. ותמצא בפעם ראשון נכתב כך "ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה" -- הרי נכתב ב' ווין בשמותם. ובפעם שנית ושלישית נכתב ג' ווין בשמותם. וכשתמנה חשבון שמותם כאשר כתבתי[3] עם האותיות שלהם עם ג' ווין עולה הכל תתר"פא כמנין ה' פעמים גבורה עם הכולל שלהם. דוק ותשכח. ובפעם הראשון שאין שם רק ב' ווין תחשב החמשה כוללים ותמצא מכוון תתר"פ כמנין ה' פעמים גבורה.

ואני מוסיף על דבריו שסוד יניקתם היתה מן ה' אחרונה שבשם ולכן תמצא בכל אחת מהן אות ה' בסופה. וידוע דאות ה' אחרונה שבשם היא מידת מלכות, אחת מה' גבורות, שם אדני בסוד דינא דמלכותא דינא. וכשתכתוב אדני במילוי עולה תרע"א כידוע. וכשתחשוב ב' תיבות בנות צלפחד עולה מנין תר"ע, ועם הכולל עולה תרע"א. זה פשוט.

אמנם לפי הגמרא שהבאתי וגם פר"שי וגם לדקדק בפסוק "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" שנכתב אות ן' רבתי, נלע"ד ששורש נשמתן היתה מן ה' ראשונה שבשם שהיא סוד בינה, גם כן אחת מה' גבורות דמינה מתערין דינין. ולכן ניחא שיש בכל אחת מהן אות ה'. וידוע הגמרא חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ משער הראשון שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", ובזה יבואר הכל בטוב טעם לענ"ד שדין שלהם הוא נמשך מאותו שער חמשים של בינה ולכן נתעלם ממנו הדין. ובזה מבואר "ויקרב משה את משפטן" בנו"ן רבתי, היינו לומר שמשפט שלהם היתה בסוד שער נ' שנעלם ממנו, לכן הוכרח להקריב משפטן לפני ה'. והורה ה' לדבריהם "כן בנות צלפחד דוברות - כך כתובה פרשה זו לפני במרום" דייקא, בסוד התרוממות, היינו בשער הראשון שנעלם ממך. וזהו כונת רש"י בצחות לשונו הקודש "ראתה עיניהם מה שלא ראה עינו של משה".

ובזה תמצא דבר נפלא, ד' תיבות אלו בגמרא אלא שזכו בנות צלפחד תמצא מכוון מנין שער חמשים בינה. דוק ותשכח. היינו שזכו לראות שער חמשים של בינה. ולכן כשתחשוב שמותן מחלה נעה חגלה מלכה תרצה עם ה' כוללים עולים אלף מ"ט, היינו מ"ט שערים, ואלף הוא סוד שער א' וגם שער חמשים בבינה עם האותיות עולה כך. ואין להאריך יותר.


(קושיא חזקה בענין בנות צלפחד שם בגמרא)

והואיל דאתי לידן אכתוב קושיא חזקה בזה הגמרא (בבא בתרא קיט, א) "יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, דמספקא ליה אם ארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם או לאו", וכתבו התוס' בד"ה יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אף על פי שלא נאמר עדיין פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו חשובין נירש כבן ואם לאו תתייבם אמנו, ובפירוש הרשב"ם איתא אם כבן אנו לפטור אימנו מיבום שהרי היבום קם על שם אחיו בנחלה כדדרשינן ביבמות והבן מונעו מלייבם את אמו ומלירש את אביו ופוטר הוא את אמו ויורש את אביו, אם כן אף הבת כן. וסברא בעלמא הוא. הרי מבואר בדבריהם שעיקר טענה שלהם היתה שאם לא היו הם פוטרים את אמם מלייבם היה היבם לוקח הנחלה של אביהם. ועכשיו שהם פוטרים אמם מיבם ראוים הם ליקח נחלה של אביהם והרי אסיקנא ביבמות דף כ"ד דיבם הוא כבכור, מה בכור אינו נוטל בראוי אף היבם בנכסי אחיו אינו נוטל בראוי, ואם כן תמוה לי מאוד היכא קאמר יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן מכח הטענה שלהן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה דמספקא ליה אם ארץ ישראל מוחזקת או ראוי, אם כן קשה ממ"נ, אי ארץ ישראל מוחזקת הרי גם חלק בכורה יטלו, ואי אין מוחזקת אלא ראוי אם כן גם חלק אחד לא יטלו דהא פרשת נחלות עדיין לא נאמרה אלא מכח הטענה "אם כבן אנו חשובין לפטור אימנו מיבם נירש כבן דהא היבם היה נוטל הנחלה" -- הרי היבם אינו נוטל בראוי כלל כדמסקינן ביבמות. וצריך עיון רב.


(מכאן עד סוף מסכתא מבואר עוד טעם על חשבון האותיות ואיזה דברי מוסר)

ונחזור לעניננו שכתבנו שיסוד המסכתא מיירי בסוד גלות שכינה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וצדקה כאשר כתבתי שב' תיבות אלו תשובה צדקה עולים כמנין לפדות השכינה עם ב' כוללים.

ובזה מבואר הגמרא ביומא (דף פו:) "גדולה תשובה שמקרבת הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא", ומקשים היכא רמיזא בכתוב זה תשובה. ושמעתי בזה דסוד התשובה היינו שתשוב ו' לה', שבגלות בעו"ה יש פירוד בין ו' לה' שבשם, בין צדיק לצדק, וזהו סוד "צדקה ומשפט", דמשפט הוא בסוד ת"ת, ו' שבשם, ועיין ביאיר נתיב באות משפט. וצדקה היא בסוד ה' אחרונה בשם. נמצא דמשפט וצדקה היינו סוד התשובה. עד כאן שמעתי.

ולכן כשתחשוב משפט צדקה עם האותיות והתיבות עולים תרל"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. שאברהם ציוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזה מבואר שכל הג' בבות מיירי הכל בעשיית משפט בין איש לרעהו. לכן העמידו חז"ל במסכת זו גם דיני צדקה שב' אלו אם יעשו כהוגן מביאין הגאולה.

וכשתחשוב תשובה צדקה עולים תתקי"ב, שהגאולה אחרונה תהיה על ידי סוד שם מ"ב כאשר כתבתי לעיל במסכת בבא קמא, דשם ראשון משם מ"ב הוא יכניע קליפת שור המועד, היינו עשו, ושם השני יכניע השר שלו כידוע, ואין להאריך כאן בזה. ולכן תמצא השם השביעי שקוצית עם האותיות עולים תשובה צדקה, לפדות השכינה, כדכתבתי. וידוע דשם זה שולט בשבת בשילוב עם השם הראשון כמבואר בכונת האר"י זלה"ה. וכבר כתבתי לעיל דשם הראשון יוצא מתיבת בראשית, גם כן בגימטריא תתקי"ב עם הכולל כמנין שם השביעי בסוד נעוץ סופו בתחלתו. וידוע דסוד שם מ"ב יוצא מפסוק בראשית עם הפסוק שאחריו עד אות ב' של "ובהו" ועד בכלל. נמצא דשם השביעי יוצא מתיבות "היתה תהו ובהו" דהיינו מן אות ה' אחרונה של "היתה", ולכן אותיות ה' (מן היתה) תה"ו ו"ב[4] עולים כמנין משיח בן דוד במכוון. והיינו על ידי השם היוצא מששה אותיות אלו כדכתבתי.

וזהו סוד ממכה עצמה מתקן רטיה לרפואה. ולכן בו ביום שנחרב הבית נולד משיח כידוע. וידוע דזה נדרש על החורבן כמבואר במדרש רבה שם, ולכן תלוי הגאולה בשם היוצא מתיבות אלו, היינו שקוצית עם האותיות שעולה כמנין תשובה צדקה, וכמנין לפדות השכינה עם ב' כוללים. וכל זה רימז רבינו הקדוש במסכת זו שמדברת בגלות השכינה. לכך העמיד ראשי אותיות עולים קי"ו וסופי אותיות עולים תש"ו שכל האותיות אלו המה בשם שקוצית עם האותיות נשאר אות צ' היינו לחבר צדיק וצדק על ידי תשובה צדקה.

בכאן ראוי להאריך בדברי מוסר שבעונותינו הרבים אין איש שם על לבו גלות השכינה בגלות המר הזה וגם מי שיש בידו למחות המה כמחריש ואין תוכחת מצויה והלא כל ישראל עריבים זה בזה. ולכך מסיים המשנה והגמרא במסכתא זו בדיני ערב לרמז זו. ומי אנכי ומה חיי להוכיח את הגדולים אשר קטנם עבה ממתני, אך לעצור במילין מי יוכל, באתי כמזכיר ומזהיר ולמוכיחים יונעם ויבא עליהם ברכת טוב וה' ברחמיו יתן בלבבינו לעשות תשובה שלימה ויבא משיח צדקינו בבי"א.



  1. ^ גירסת הגמרא הינה "צדקה תרומם גוי וחסד - לישראל" -- ויקיעורך
  2. ^ ו"ד מ"ך ו' ל"ת ת' ו"ד
  3. ^ מחלה נעה חגלה מלכה תרצה
  4. ^ ה' תה"ו ו"ב