מלבי"ם על שיר השירים ז ח
<< | מלבי"ם על שיר השירים • פרק ז' • פסוק ח' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת׃
משל:
(ח) "זאת". עתה בא המלך שלמה עצמו ומדבר על לבה בל תפרד מאתו. אומר לה הנה זאת קומתך שאת נצבת עתה בקומה זקופה בגאוה ועוז, עד שדמתה לתמר הגבוה מאד. עד שלא יוכל איש לעלות אליו. ושדיך תלוים מן הגובה הזאת כאשכולות:
מליצה:
(ח) "זאת קומתך". אחר שצייר איך כל בנות הגויה וכל כחותיה לכל מחלקותיה מתוכחים עם הנפש בל תפרד מאתם, וכ"א מדבר עמה בפרט ומבקש בל תפרד ממנו כי יאבד בהפרדה, מצייר עתה איך המלך שלמה עצמו, (הוא הלב שממנו תוצאות חיים והוא הדופק וחי עד סוף הגויעה שאוסף מרוצת הדם והחיים אליו) מתפרד עתה מן חשוקתו שהיא הנפש. ומתעורר הפעם האחרון בכל עז ובכל כחותיו לעצור בעד הנפש בל תפרד מן הגויה, (כידוע שברגע האחרון יתאמץ הלב בכחותיו עוד הפעם כאשר יתלהב הנר בעת שקרוב להכבות) אומר הוא אליה, נפשי הנה זאת קומתך. ר"ל כל הפרטים שחשב עד עתה מן מה יפו פעמיך עד הראש. היא קומת הרעיה השמיימית, כי הנפש הצומחת והחיונית והמשכלת היא הקומה השלמה של הנפש בכללו, אשר ממנה יתפרדו אלה הכחות (כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו), והיא דמתה לתמר. הפורח למעלה ראש ולבו פונה למעלה, כן את פונה למעלה ואל אישך בשמים תשוקתך, ושדיך דומים לאשכולות, שכבר הבשילו ענבים ועומדים להבצר ולהנתן ביקבים להוציא יינם, כן הגיע עת הבציר לך להפנות מהעה"ז ולקבל שכר מעשיך בעולם הגמול:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ז ח · >>