מלבי"ם על שיר השירים ז
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ז · >>
פסוק א
(א) "שובי". אחרי שגלתה הדבר לפני בנות ירושלים כי היא מוכנת לרכוב ולשוב אל עמה ואל דודה, התחילו לחנן ולבקש לה בל תעזוב אותם אומרים לה שובי שובי אל חדרי שלמה, שובי ונחזה בך ננהוג בך כבוד כמלכה. [משיבה הרעיה] מה תחזו בשולמית. איך אפשר שתנהגו בי כבוד אחר שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים. שתמיד אני מוקף משני מחנות שעומדים סביבי לשמור אותי. ואני כשבויה ביניכן:
מליצה:
(א) "שובי". אחרי ששמעו בנות הגויה כי הרעיה השמיימית מוכנת ללכת אל בית מועד ולעזוב את הגויה, הם אומרים לה שובי שובי השולמית, אל תפרדי מאתנו את אשת שלמה, שהיית מנהגת את הגויה שהוא המלך שלמה, שובי שובי אל הגוף וחיים הזמנים ונחזה בך. נחנו כלנו נהיה נכנעים תחתיך למלאות רצונך. ואת תהי המולכת עלינו מעתה. (משיבה הנפש) מה תחזו בשולמית. ר"ל איך אפשר שאני אמלוך עליכם. ואתן תסורו למשמעתי, אחרי שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים. כמוקפת משני מחנות. א) מחנה אלהים וצבא קדושים, מחנה היצ"ט המבקשים שאנזר מן כל חמדת העולם ואתקדש לתורה ועבודה ופרישות. ב) מחנה השטן וגדודי היצה"ר ובנות הגויה. שמבקשים שאמלא תאות הגוף וחמדותיו בכל דבר פשע. ואיך אשכון שקט ושלו ביניכם בין שני מחנות. אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי:פסוק ב
(ב) "מה יפו". משיבים בנות ירושלים את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף. ר"ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים תתגנה יפיך, חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם) אבל רק אם מעשה ידי אמן. ר"ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם. לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין:
מליצה:
(ב) "מה יפו". משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר"ל בת אלהים. פעמיך יפו. אבל רק בנעלים. ר"ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים. הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה, עפ"ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה. וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה. א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים. היא דבר יפה מאד. ועז"א מה יפו פעמיך. אבל זה רק בנעלים, ר"ל כ"ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ"ל ה' ג'). אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל. ר"ל עת תפשט את החומר מעליה. (ע"ד של נעלך מעל רגליך שפי' הסרת החומר מעליו) אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם ממקומו לא ימוש. ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות. ועז"א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין, אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה. לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו:פסוק ג
(ג) "שררך" דומה כאגן הסהר המכיל המשקים בתוכו. ורגיל לשתות יין לרויה ראי נא שאל יחסר המזג, כי בבית הרועה העני לא ימזגו לך יין לרויה. בטנך. שיעור הכתוב בטנך (אל יחסר) ערמת חטים את סוגה בשושנים. כי בבית המלך יש לך ערמות חטים למלא בטן. מה שלא יהיה לך בבית הרועה העני:
מליצה:
(ג) "שררך". והנה כח הזן יחלק לאכילה ולשתיה שע"י ניזון הגוף. אומרים אליה. הנה שררך דומה כאגן הסהר שהוא תמיד מלא משקים. ומשלח מעינותיו בנחלים אל כל אברי הגוף. ראי נא לבל יחסר המזג כי עם המות תשבר הכד על המבוע, ותפסק המזיגה הזאת, ותהיה הכלי היפה שהוא האגן המוכן לקבל המשקים לבטלה. וכן בטנך אשר היא סוגה בשושנים, בכמה פרחים יפים המוכנים לקבל המזון ולטחנו ולהפיץ זיכוך הדם אל הכלים המבשלים והמחלקים לכל תעלות הגוף, ראו נא [בל יחסר] ערמת חטים, כי אחר המות לא יתנו עוד החטים אל הרחים לטחון. ובטלו הטוחנות בשפל קול הטחנה:פסוק ד
(ד) "שני שדיך", הם דומים כשני עפרים במקום הצבי והיופי ר"ל בחדרי משכיות המלך ששם כל חמדה. לא בבית הרועה:
מליצה:
(ד) "שני שדיך". אחר שחשב החלק התחתון שהם כלי הנפש הצומחות, מזכירים החסרון. שיגיע באסיפתה אל עמה, בכלי הנפש החיונית שמשכנם מן החזה ולמעלה עד הראש. הנה שני שדיך שהם הכח הכעסני והכח התאווני ששניהם תאמי צביה, ר"ל שהם תולדות הכח המתעורר (כנ"ל ד' ה'). הם דומים כשני עפרים, אבל רק אם הם תאמי צביה בעולם החמרי, שאז יתעורר המתעורר אל היופי והתאוה, והכעסני אל הקנאה והנקמה וכדומה, לא כן אם תסתלק מן העולם הזה ינאץ השקד ותפר האביונה:פסוק ה
(ה) "צוארך". וכן צוארך הדומה כמגדל השן. ועיניך הדומים כברכות בחשבון. [שכן יזלו לחות ורעננות]. הלא ראוי שימצאו על שער בת רבים. בעיר כלילת יופי, לא במדבר חורבה. וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון. הלא הוא צופה פני דמשק. לעיר מושב לא למדבר חורבה. למה ישכנו הכלולים ביופי בודד חררים במדבר:
מליצה:
(ה) "צוארך". וכן צוארך שהוא ציור אל ממשלת השכל והנפש על הגויה והכח המתעורר שלו והוא דומה כמגדל השן, שמשם ילחמו את אויבים בשער, וכן משם ימשול על כחות הגוף לדכאם תחת רגליו (כנ"ל ד' ד') וכן עיניך שהם עיני השכל הרואה ומחשב ויועץ ומעיין על כל עניני הגויה, הם דומות כברכות ששם יקוו המים, וכן יתקבצו שם כל ההרגשות שאספו החושים בכח השומר והם ברכות בחשבון. לחשוב מחשבות ולספור כל דרכי הגויה ופעולותיה תועלותיה ומפסידיה. הלא ראוי שהם יעמדו על שער בת רבים. שהיא בשער ירושלים היא הגויה ששם נקבצו רבים, צבא כחות הגויה והמוניה. שהם יקבלו הצווי והנהגת הנפש וחשבונותיה, לא כן אחר המות איה שוקל איה סופר ואין מעשה ודעת וחשבון בשאול. וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון. שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש וצורתה. (שצורת הנפש היא ההשכלה). והוא דומה כמגדל הלבנון שמשם רואים וצופים כל הנטיעות אשר בלבנון. וכן משם ישכיל ויתבונן על כל המעשים אשר כנן ה' בעולמו. ועל נטיעותיו אשר נטע בגן הלבנון שהוא בכלל המציאות במעל ובשפל. והלא אפך זה צופה פני דמשק. שהיא עיר אחרת חוץ מירושלים ומגבול א"י ממזרח שמש, והיא מליצה על ששכל העיוני צופה בחקירותיו על העיר הגדולה והמדינה המיוחדת שהוא עולם הכללי הגשמי, וכל הנמצא ממזרח שמש עד מבואו. (לא כהשכל המעשי שאינו מביט רק בעיר ירושלים שהוא הגויה וצרכיה). וגם השכל העיוני הזה מצד שחוקר וצופה על העולם המורגש השפל וכל אשר בו (שזה רומז בדמשק שהוא ארץ העמים ואין בו קדושה) זה יופסק אחר המות שלא ישיג עוד נמצאים בעלי גשם:פסוק ו
(ו) "וראשך" עליך הדומה ככרמל ביופיו והדרו ודלת ראשך כצבע ארגמן הלא מלך אסור ברהטים. הלא המלך שלמה אסור ברהטיהם בכבלי האהבה ולא יוכל להתנענע בלעדה כאסור בזיקים:
מליצה:
(ו) "ראשך". והנה הראש אשר הוא עליך. ר"ל מהותך העצמי. העצם הנבדל האלהי הרוחני שהוא הנפש עצמו שהוא הראש לכולם, ועז"א עליך, כמו שאת בעצמך הלא הוא דומה לכרמל המלא פרי ותנובה, כן את מלאה חכמה ודעת אלהים וכל קדש, וכן דלת ראשך השערות והתלתלים שהם האורות המחשביות הבוקעים מעצמות הנפש ומתגלים ממנה (כמ"ש ביאור זה למעלה (ד א' ה' י"א) שהשערות ברוחניות ימליץ התבקעות התעלומה לחוץ) הוא דומה כארגמן, שהוא משל אל העולם הכסא שנקרא ארגמן בפי האלהיים כשם הרוחניים הסובבים את הכסא. והארגמן הוא למטה במדרגה מעולם האורה והאצילות אשר שם מבוע הנפשות הקדושות. והלא המלך שהוא הגוף המולך בעיר הקטנה. אסור ברהטים, בצנורות היוצאות מן הנפש להשקות את הגויה בשקתות ההשכלה והחיים וההרגשה הוא כנאסר בכבליהם ובלעדם לא יזוז ממקומו והוא כאבן דומם אם תסתלק ממנו. (ובמדרש הנעלם פ' ויקרא דף קי"ג ע"ב ר' פנחס אומר הנשמה נטלה מכסא הכבוד שהוא הראש כדקאמר ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן זו הנשמה שהיא דלת הראש מלך אסור ברהטים זה הגוף שהוא אסור בקברים):פסוק ז
(ז) "מה יפית", (שם אהבה בא ע"ד ההפשטה, את האהבה) אומרים את מדת האהבה. מה יפית ונעמת מאד. אבל רק בתענוגים. אם האהבה מקושרת בתענוגים אז היא יפה. ר"ל אם תאהבי את המלך שאז יהי לך כל תענוג ועדן, אז טובה האהבה לא האהבה להרועה העני. אשר לא יהיה אהבה בתענוגים:
מליצה:
(ז) "מה יפית". את אהבה. הנך יפה ונעים מאד אבל רק בתענוגים. ר"ל אם תאהבי את הגוף ותחיי חיים הזמניים שאז יהיו לך תענוגי הזמן וכל עדוניו. אז טוב האהבה. לא במות. שאז לא תמצא תענוגים ומעדנים:פסוק ח
(ח) "זאת". עתה בא המלך שלמה עצמו ומדבר על לבה בל תפרד מאתו. אומר לה הנה זאת קומתך שאת נצבת עתה בקומה זקופה בגאוה ועוז, עד שדמתה לתמר הגבוה מאד. עד שלא יוכל איש לעלות אליו. ושדיך תלוים מן הגובה הזאת כאשכולות:
מליצה:
(ח) "זאת קומתך". אחר שצייר איך כל בנות הגויה וכל כחותיה לכל מחלקותיה מתוכחים עם הנפש בל תפרד מאתם, וכ"א מדבר עמה בפרט ומבקש בל תפרד ממנו כי יאבד בהפרדה, מצייר עתה איך המלך שלמה עצמו, (הוא הלב שממנו תוצאות חיים והוא הדופק וחי עד סוף הגויעה שאוסף מרוצת הדם והחיים אליו) מתפרד עתה מן חשוקתו שהיא הנפש. ומתעורר הפעם האחרון בכל עז ובכל כחותיו לעצור בעד הנפש בל תפרד מן הגויה, (כידוע שברגע האחרון יתאמץ הלב בכחותיו עוד הפעם כאשר יתלהב הנר בעת שקרוב להכבות) אומר הוא אליה, נפשי הנה זאת קומתך. ר"ל כל הפרטים שחשב עד עתה מן מה יפו פעמיך עד הראש. היא קומת הרעיה השמיימית, כי הנפש הצומחת והחיונית והמשכלת היא הקומה השלמה של הנפש בכללו, אשר ממנה יתפרדו אלה הכחות (כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו), והיא דמתה לתמר. הפורח למעלה ראש ולבו פונה למעלה, כן את פונה למעלה ואל אישך בשמים תשוקתך, ושדיך דומים לאשכולות, שכבר הבשילו ענבים ועומדים להבצר ולהנתן ביקבים להוציא יינם, כן הגיע עת הבציר לך להפנות מהעה"ז ולקבל שכר מעשיך בעולם הגמול:פסוק ט
(ט) בכל זאת "אמרתי אעלה בתמר" אתאמץ בכל כחי לעלות אל גבהך. והגם שהתמר חלק ויפול בקל העולה עליו, אוחזה בסנסניו בל אפול בעלותי ר"ל אעשה כל האפשרות להשיג אהבתך, ואבקש ממך שיהיו נא שדיך כאשכלות הגפן אשר באחוז האדם בהם דם ענב ישתה חמר. וריח אפך יהיה כתפוחים נותני ריח טוב:
מליצה:
(ט) בכל זאת "אמרתי אעלה בתמר". ר"ל אתאמץ לעכב את הנפש בל תפרד מן הגויה. והגם שהיא מתנשאת למרום עוזה והיא גבוהה ממני, בכל זאת אוחזה בסנסניו וענפיו, (והוא ציור אל התגברות הגוף ברגע האחרון לאחוז את הנפש בל תפרד). ויהיו נא. אבקש ששדיך יהיו כאשכלות הגפן (כבר בארנו למעלה (ד' ה') ששני שדי הנפש ימליצו את הנהגת כח התאוני והכעסני תולדות הכח המתעורר) הנה יהיו כאשכלות הגפן המלאים ענבים ויין חמר, ר"ל שלא יתעוררו עוד הכחות האלה רק לדבר ה' ומצותיו תורותיו וחקותיו לעשות מצות ומע"ט (ובזהר שלח קע"ה ע"ב מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענפים כך היא מצוה חדא תליין בה ענבים וזמורין). וריח אפיך שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש (כנ"ל פסוק ה') יהיו דומים כתפוחים המעלים ריח טוב, ר"ל שיתעצם להשכיל בתורת ה' וחכמתו:פסוק י
(י) "וחכך" יהי' דומה לי כיין הטוב המשמח את הלב, עד כאן דברי המלך שלמה [משיבה הרעיה] הולך לדודי, היין הזה של חכי לא לך יהיה, רק הוא הולך לדודי הרועה אל תעל אל קומתי. כי לדודי אלך ולו אהיה, למישרים, אני הולך עתה לדודי שהוא המישרים. ר"ל הוא ציור המישור עצמו, כי הוא מלא מישרים וצדק, דובב שפתי ישנים. שגם בעת ששפתי ישנים בשינה ידובבו מרוב תשוקתי והרגלי בזכרון דודי, ויאמרו לאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, שזה ידובבו שפתי גם בעת שנתם:
מליצה:
(י) "וחכך", ר"ל דבורך הפנימי בחכמה (כנ"ל ה' ט"ז על וחכו ממתקים), יהיה כיין הטוב שהוא ציור הרוח הקדש שהוא היין הטוב המוזכר בכל ספר זה (כנ"ל ב' ד"ה, ד' יוד), מקבל עליו כי אם יחיה יעסוק רק בתורה ובחכמה ובמצות ויבקש קדושה ודעת אלהים. (משיבה הנפש) הולך לדודי, לא אשוב עוד אל המלך שהוא הלב והגויה כי אני הולך לדודי העליון ואשוב על מעוני בשמים, אני הולך למישרים אל המישור, ר"ל אל אלהי הרוחות שהוא מקור היושר והטוב, דובב שפתי ישנים (כי עתה רגע הגויעה ושלמה גוסס אז וכבר שפתיו ישנים בשנת המות והשפתים אלה הישנים וגוססים ומתעלפים למות דובבים ואומרים (בשם הנפש) לאמר:פסוק יא
פסוק יב
(יב) "לכה". [הרעיה השיבה פניה אל דודה ואומרת] לכה דודי נצא מפה אל השדה, בלילה הזו נלינה בכפרים שסביב ירושלים:
מליצה:
(יב) "לכה". עתה שיצאה הנפש מן הגויה, היא משיבה פניה אל דודה העליון העומד עליה לאספה אליו אומרת, לכה דודי מפה, נצא מן העיר שהוא הגויה אל השדה ר"ל חוץ לגויה, נלינה בכפרים, כי ידוע שבלילה הראשונה עדן הנפש מרחפת על קצת חלקי הגויה ואינה מתפרדת מכל חלקיו לגמרי, ואחר שהגוף בכללו נמשל בשיר הזה לעיר, א"כ קצת חלקיו וכחותיו המיוחדים הנפרדים נמשלים לכפרים קטנים שהישוב בהם מעט, ועז"א נלינה בלילה זו בכפרים, ונבקר עוד קצת חלקי הגוף, וכנודע מענין חבוט הקבר:פסוק יג
(יג) באור הבקר "נשכימה לכרמים", ונראה אם פרחה הגפן ר"ל זה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים אבל שם אתן את דודי לך. אבל דודי ואהבתי הם פרחו והנצו בודאי. ושם אתנם לך לא לאיש אחר:
מליצה:
(יג) אח"כ "נשכימה" בבקר לכרמים כבר בארנו (למעלה א' ואו) שהכרם יציין במליצה תכלית המעשים והפעולות, ר"ל נראה מה פרי המעשים ומה הרוחנו בכל אשר עמלתי ועסקתי בעולם הגופים, נראה אם פרחה הגפן, ר"ל אם העלנו איזה דברים לתועלת ע"י ההשגה (שזה נמשל בכל הספר לגפן ויין הטוב כנ"ל ב' י"ג) ואם פרחה, נשקיף אם פתח הסמדר, ר"ל שהחלו הענבים להתבשל ועשו סמדר, ר"ל אם ההשגה עשתה פרי ותנובה, גם נראה אם הנצו הרמונים, שהרמונים בשיר זה שהוא ציון המצות והמע"ט שהם תרי"ג כפלח הרמון (כנ"ל ד' י"ג ואו א'), ר"ל נראה אם נמצא איזה תועלת מכל אשר עסקנו בעולם המורגש בין בתורה בין במע"ט. אמנם שם אתן את דודי לך, ר"ל הגם שזה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים כי לפעמים יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה רק לשם פניות אחרות, ואז אינם לתועלת אל הנפש בעולם הגמול, אבל את דודי אתן לך בודאי, כי מדת אהבת ה' והתורה והמצות שעשה ועסק מאהבת ה' זה הוא המובטח שתקבל הנפש מהם תועלת והיא העולה לה לריח ניחוח, את אהבתי זאת אתן לך, שהיא נשמת המעשים ולב העבודה אשר ירצה ה':פסוק יד
(יד) "הדודאים". הרעיה אומרת הנה הדודאים שלוקטים אותן בעבור טוב ריחם, אבל הם נתנו ריח ר"ל שריחם אינו מיוחד לבעליהם לבד. כי הם הפקר בשדה וכבר נתנו ריח לכל עובר. וגם כל מגדים הם על פתחינו. ר"ל גם המגדים העומדים למאכל ועונג הם על הפתח, הפקר לכל. חדשים ר"ל המגדים הם חדשים ובכ"ז דומים כישנים, אחר ששבענו מהם די והותר כל אלה אינם חשובים, רק דודי ואהבתי צפנתי לך זה אינו הפקר ואינו כדבר ישן. כי צפנתי את אהבתי רק לך וצפנתים מעין כל. כי לך המה:
מליצה:
(יד) "הדודאים". ר"ל העיון והמעשה אינו מיוחד לה' לבדו, כי יעשה לפעמים בעבור פניות חיצוניות והנאות הגוף, הדודאים המעלים ריח, (שהוא משל המושכלות), הם נתנו ריח. הפקר לכל, כי הם הפקר בשדה, ר"ל כי העיון יהיה גם בדברים חיצונים וחכמות חיצוניות הבלתי נובעים לעבודת ה', (ותפס דודאים שמסגולתם לעורר אהבה בין איש לאשתו אבל זו אהבה גשמיית) ר"ל שישכיל ויעיין בעיונים הבלתי מעוררים אהבה רוחניית שהוא אהבת ה' ובזה הריח הפקר לכל כחות החומר לא לה' לבדו (ועיין בהקדמה בזוהר דף י"ב). וכן על פתחינו כל מגדים. שהם הפירות ר"ל פרי המעשים. הם על פתחינו מבחוץ, לא יובאו אל הקדש פנימה, כי המעשים בלא אהבת ה' הם גויות בלא נשמה קליפות בלא תוך, ועומדים על הפתח ולא יבואו בחדרים הפנימיים וחגוי הלב, והם חדשים גם ישנים. ר"ל גם המצות החשובות הם ישנות ונעשות מתוך ההרגל בלבד מצות אנשים מלומדה אחר שאין בתוכם אהבת ה' אבל דודי צפנתי לך. האהבה מה שעבדתי את ה' מאהבה זאת היא הצפון לה' לבד ומיוחד לה' והיה כולו קדש:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ז · >>