פתיחת התפריט הראשי

ויקיטקסט β

מלבי"ם על שיר השירים ז יד

משל:

(יד) "הדודאים". הרעיה אומרת הנה הדודאים שלוקטים אותן בעבור טוב ריחם, אבל הם נתנו ריח ר"ל שריחם אינו מיוחד לבעליהם לבד. כי הם הפקר בשדה וכבר נתנו ריח לכל עובר. וגם כל מגדים הם על פתחינו. ר"ל גם המגדים העומדים למאכל ועונג הם על הפתח, הפקר לכל. חדשים ר"ל המגדים הם חדשים ובכ"ז דומים כישנים, אחר ששבענו מהם די והותר כל אלה אינם חשובים, רק דודי ואהבתי צפנתי לך זה אינו הפקר ואינו כדבר ישן. כי צפנתי את אהבתי רק לך וצפנתים מעין כל. כי לך המה:

מליצה:

(יד) "הדודאים". ר"ל העיון והמעשה אינו מיוחד לה' לבדו, כי יעשה לפעמים בעבור פניות חיצוניות והנאות הגוף, הדודאים המעלים ריח, (שהוא משל המושכלות), הם נתנו ריח. הפקר לכל, כי הם הפקר בשדה, ר"ל כי העיון יהיה גם בדברים חיצונים וחכמות חיצוניות הבלתי נובעים לעבודת ה', (ותפס דודאים שמסגולתם לעורר אהבה בין איש לאשתו אבל זו אהבה גשמיית) ר"ל שישכיל ויעיין בעיונים הבלתי מעוררים אהבה רוחניית שהוא אהבת ה' ובזה הריח הפקר לכל כחות החומר לא לה' לבדו (ועיין בהקדמה בזוהר דף י"ב). וכן על פתחינו כל מגדים. שהם הפירות ר"ל פרי המעשים. הם על פתחינו מבחוץ, לא יובאו אל הקדש פנימה, כי המעשים בלא אהבת ה' הם גויות בלא נשמה קליפות בלא תוך, ועומדים על הפתח ולא יבואו בחדרים הפנימיים וחגוי הלב, והם חדשים גם ישנים. ר"ל גם המצות החשובות הם ישנות ונעשות מתוך ההרגל בלבד מצות אנשים מלומדה אחר שאין בתוכם אהבת ה' אבל דודי צפנתי לך. האהבה מה שעבדתי את ה' מאהבה זאת היא הצפון לה' לבד ומיוחד לה' והיה כולו קדש: