פתיחת התפריט הראשי

סימן מזעריכה

ויקרא יד יג:
וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן"--מה חטאת מן החולין, ביום, ובידו הימנית אף אשם מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי. מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתירו.


כי כחטאת האשם הוא לכהן: י"ל דין אשם זה הוא כחטאת לענין שיבא מן החולין וביום ובידו הימנית. וכבר מובא היקש זה בספרא ויקרא (מכילתא דחובה פי"ח משנה ו) על "ואת השני יעשה עולה כמשפט", וצו (פרק ג מ"ג) על "כחטאת וכאשם", ושם (פרק ט משנה א) על "כחטאת וכאשם" ובגמ' (חולין דף כב ובזבחים דף צח) אמר דביום כדי נסבא. ובמנחות (דף פג) אמר דגם בידו הימנית כדי נסבא.

ובמ"ש מה חטאת טעונה כלי עי' ביומא (דף סא: ד"ה מה), ובזבחים (דף מז: ד"ה מה) פלפלו בזה.

ומ"ש מה חטאת דם מזבח מתירו ר"ל דלא תימא דסגי ליה בדם מתן בהונות לבד, כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' (כמ"ש בברייתא דיג' מדות וביבמות דף ז ובזבחים דף מט)

סימן מחעריכה

ויקרא יד יג:
וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

אי מה חטאת דמה למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה?... ת"ל "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק"-- לרבות כל האשמות ואשם מצורע שיהא דמו ניתן למטה.    ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות. כשהוא אומר "הוא לכהן"-- הכהן קדום. מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום.

"הוא"-- פרט לששחטו שלא לשמו.

"קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע.    "הוא"-- פרט לשחסר כל שהוא


כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא: בל נטעה שפירושו שהאשם דומה בכל פרטיו לחטאת כבר ריבה בפ' צו (סי' עח) ממ"ש "זאת תורת האשם..ואת דמו יזרק על המזבח סביב" שהוא זריקת דם למטה מחוט הסקרא, כאשר התבאר בעולה ובשלמים שאמר גם כן לשון זה. ואמר "זאת תורת האשם" שבזה תורה אחת לכל האשמות ודם אשם מצורע בתורה זו, כן גריס רש"י ובילקוט כמ"ש בקרבן אהרן.

ודייק לאמר "האשם הוא לכהן" היינו מתן דם המזבח שהוא המתירו לכהן כמ"ש מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתיר, שההיקש הוא בדבר הנוגע בחטאת לכהן וממילא נודע שמתן דם מזבח קודם לבהונות דהא הקדים מתן דם המזבח במ"ש "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ואחר כך הזכיר מתן בהונות. וז"ש איני יודע איזה יקדום וכולי מה מצינו מכשירו לכהן המזבח המזבח יקדום.

והנה לענין מקום השחיטה אמר במקום החטאת והעולה, ופה אמר "כחטאת האשם הוא" ולא כעולה ר"ל "הוא", דהיינו עצמות האשם, הוא כחטאת, לא כעולה, שרק מקום שחיטתו כעולה, לא עצמותו, שצריך שיהיה לשמו, ואם שחטו שלא לשמו אינו כעולה דכשרה, רק כחאטת שפסול שלא לשמו וז"ש "הוא" פרט לששחטו שלא לשמו.

ומ"ש "קדש קדשים הוא" מיותר שכבר באר בפ' צו ב"זאת תורת האשם קדש קדשים הוא", ועל כרחנו שבא פה על דבר הנלוה אל האשם במצורע לבד שהוא לוג השמן שגם הוא ק"ק.

ומה שהוסיף מלת "הוא" שמבואר אצלינו בכל מקום שמיותר ובא לדרשה, פירושו רק אם הלוג הוא כשיעורו, לא אם חסר ממנו כל שהוא.

סימן מטעריכה

ויקרא יד יד:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[ג] "ולקח"-- יכול בכלי? ת"ל "ולקח הכהן... ונתן הכהן"-- מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן.    יכול אף של מזבח תהא ביד? ת"ל "כי כחטאת האשם הוא לכהן"-- מה חטאת טעון כלי אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלים את דמו-- אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע.    ומצורע טובל בלשכת במצורעים בא ועמד בשער ניקנור. ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב.


ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן: מה שחזר שם "הכהן" שני פעמים זר מאד כי אין דרך להחזיר שם הנושא רק, או בתחלת ענין או כשהפסיק בנושא אחר בינתים. ומלבד זה בארנו (באילת השחר כלל קנא) שבשני פעלים הבאים זה אחרי זה שהא' משלים פעולת השני כמו, "ולקח..ונתן", לא יחזור אף הכינוי עיי"ש. ותמיד אמר "ולקח הכהן..ונתן" כמ"ש בחמשת מיני החטאת.   מזה הוציאו חז"ל שבא ללמד שלקיחה זו תהיה בעצמו של כהן. וכבר בארנו (באה"ש כלל קנט, קס) שדרך הכתוב לחזור שם או פעל שנית להקיש השמות או הפעלים זה לזה, וזה אחד מדרכי ההיקש עיי"ש. וכן חזר שנית שם "הכהן" להקיש שלקיחת הכהן תהיה בגופו כמו שהנתינה הוא בגופו. וז"ש מה נתינה וכולי. וברייתא זו מובאת ביומא (דף סא:, וזבחים דף יז). והתוס' נתקשו מנין לו זה, והדבר ברור כמו שכתבנו.

ואמר (במשנה ד) דקבלת הדם להזות על המזבח היה צריך כלי כמו בחטאת דכתיב כחטאת באשם (וכנ"ל סי' מז). ואם כן היה צריך ב' כהנים שאי אפשר שכהן אחד יקבל ביד ובכלי.

ומ"ש שהמצורע טובל בלשכת המצורעים כדתנן (בפ"ב דמדות) ד' לשכות היו בעזרת נשים וצפונית מערבית היתה לשכת המצורעים. ור' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, ובתוספתא איתא שהשיבו לו "לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער נקנור היה טובל באותה לשכה", וביומא (דף ל:) האריכו בזה.

סימן נעריכה

ויקרא יד יד:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[ה] ונתן על תוך-- יכול על תוך ודאי? ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן? ת"ל תוך נוך-- הא כיצד? זה גדר האמצעי.


על תנוך אזן: מלת "תנוך" לא נמצא בשום מקום רק בענין נתינת מתנת דם. ויש לפרשו שעיקרו "תוך" כי מצאנו כמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת כמו "אף"-"אנף", "איש"-"אנוש", "בת"-"בנת", "חטה" מן "חנט", וכן לדעתי "טף" נגזר מן "טנף", "מכנסי בד" מן "כסה", וכן "עף"-"ענף", "בין עפאים יתנו קול" כמו "ענפים".    ור"ל תוך אזנו.

ויש לפרשו גם כן שתי"ו "תנוך" הוא מאותיות האמנתי"ו הנוספים בראש השם כמו "תפלה" "תחנה" "תעודה", וכן בשמות שהתי"ו שורש הוא נוספות לרוב-- "תאב" מן "אבה", "תבל" מן "בלל", "תהום" מן "הנה", "תכן" מן "כן", "תמה" מן "מה", "תנור" מן "נור" בארמי, "תושיה" מן "יש"   ויהיה שרשו "נך" מענין "אנך" שהיא הבדיל שמעמידים בגובה החומה, וכן יבואר על גובה האוזן כמו שתרגם אונגלוס על רום אודנא.

ואמרו חז"ל שוא מלה מורכבת מן תוך ונוך, והוא המקיף הפנימי באזן שקשה כסחוס שהוא גם כן תוך קצת. ובהוראה זו הנו"ן שבאמצע להקטין ה"תוך" כמו בשם "אנוש", "בנת" שהנו"ן להקטין, כמו מן "איש"-"אישון עין". וכן תרגם יונתן על גדירא מצעא. ובפסיקתא זוטרתי: זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אזן.

סימן נאעריכה

ויקרא יד טו:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[ו] "מלג השמן ויצק"-- חסר הלוג עד שלא יצק-- ימלאנו. משיצק-- יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא. ר' שמעון אומר חסר הלוג עד שלא נתן-- ימלאנו. משנתן-- יביא אחר בתחלה.


ולקח הכהן מלוג השמן ויצק: משמע שצריך שיצוק מן הלוג השלם, לא מן החסר, מדלא אמר "ולקח הכהן מן השמן" כמ"ש בפסוק כו "ומן השמן יצק".

ולכולי עלמא עד היציקה לא קבעה (דריש לקיש דסבירא ליה דכלי קבעה אתותב במנחות דף ט) ורבי עקיבא ס"ל דיציקה קבעה, ור' שעמון ס"ל דגם יציקה לא קבעה עד ההזייה ואינו דומה לקמיצה במנחות. ופלוגתתן מובא בנגעים (פרק יד מ"י)

סימן נבעריכה

ויקרא יד טו:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית"-- מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.


ויצק על כף הכהן: היל"ל "ויצק על כפו" ומבואר אצלינו (באה"ש כלל קלח) שבמקום שכפל את השם מורה שאינו השם הראשון, מזה למדו שיצק על כף כהן אחר. ובכל זאת בארנו שם שאינו יוצא מידי פשוטו שמוסב גם על נושא הקודם ולזה אמר שאם יצק לכף עצמו יצא.

סימן נגעריכה

ויקרא יד טז:
וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"וטבל"-- ולא המספג. [ח] "וטבל... והזה"-- על כל הזיה טבילה.

"אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו". מה אצבעו האמורה כאן המיומנת שבימין אף אצבעו האמורה להלן-- המיומנת שבימין.

[ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים"-- מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים ועל כל הזיה טבילה.


וטבל: ולא המספג התבאר למעלה (ויקרא סי רטז)

ומ"ש וטבל והזה על כל הזייה טבילה למד לה ממ"ש שנית "והזה מן הדם" ובארתיה היטב שם (סי' ריז עיי"ש)ומ"ש נאמר כאן אצבעו וכולי התבאר (שם סי' ריח).

ומ"ש במשנה ט כנגד בית קה"ק למד לה ממ"ש "לפני ה'". ומ"ש שנית ועל כל הזייה טבילה כיון על מה שדירש בספרא ויקרא (סי' רכא) שבע פעמים ולא שבע טיפין.

סימן נדעריכה

ויקרא יד יז:
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם"-- שיקדם הדם לשמן.    או אינו אלא --יש שם דם יתן, אין שם דם לא יתן?... ת"ל "אל מקום דם האשם"-- הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם.


על דם האשם: ובמצורע עני כתיב "על מקום דם האשם" ומזה מבואר שאי אפשר לפרש מלת "על" דוקא שיהיה הדם למטה והשמן למעלה דהא אמר שדי בשהוא על מקומו כמו, "אל מקום הדשן"-- אף על פי שאין שם דשן, "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה" (בראשית יג). ועל כרחנו שפירוש "על" כמו "על עולת התמיד יעשה" שהוא כטעם מלבד, שר"ל על עולת התמיד שנעשה כבר, וכן די אם היה הדם תחלה אף שנתקנח. וז"ש שיקדם הדם לשמן א"א וכולי ת"ל אל מקום דם האשם. ואם היה כתוב "אל מקום" לבד הייתי אומר שיוכל להקדים השמן, ודומה כמו "ומקום לנו ללון", "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" וכמ"ש בספרא נגעים (פרשה ד) קרוי הוא מקומו עד שלא בא לשם.

ובגמ' מנחות (דף י) אמר אם יכתב "על מקום" הוה אמינא דוקא נתקנח אבל איתיה להוי חציצה, ומלת "על דם" כולל שיהיה הדם תחלה ושיכול להזות השמן על הדם.

סימן נהעריכה

ויקרא יד יז:
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר, נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר, אם נתן על שמאל יצא.


אין לו בהן ואזן: סבירא ליה לת"ק דאין לו תקנה דבעינן קרא כדכתיב ומיירי בשנקטע משנזקק לטהרה כמ"ש בסנהדרין (דף מד), ור' אליעזר ס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב, ור' שמעון ס"ל דרק בהן מעכב, לא ימין.

והספרא ציין הדין פה, לא בתחלה בפסוק יד', לרבותא דאף שנקטע הבהן בין נתינת דם לשמן סבירא ליה לר' אליעזר דנותן על מקומו (ולמ"ש הפסיקתא זוטרא דר"א למד לה מן "על מקום דם האשם" דנותן על מקומו ניחא בלי זה, אך אם כן איך מוכיח בגמ' דס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב?)

ובענין אי בעינן קרא כדכתיב הארכתי בחבורי ארצות החיים הל' תפילין (סימן כז) בפלפול רב ועצום.

סימן נועריכה

ויקרא יד יח:
וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר"-- אם נתן, כפר. ואם לא נתן, לא כפר דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן-- כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר


והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן..וכפר: ר' עקיבא דייק ממ"ש "יתן על ראש המטהר וכפר עליו" משמע דהכפרה תלויה בנתינה זאת. ור' יוחנן בן נורי דייק ממ"ש "והנותר" דהיינו אם נותר יתן, ואם לא נותר אינו מעכב.ופלוגתא זו מובא בנגעים ובזבחים (דף ו).

והגמ' ביומא (דף סא) מקשה ע"מ דאמר דמתנות בראש אין מעכבים מאי טעמא? אילימא משום דכתיב "והנותר" אלא מעתה "והנותרת מן המנחה" הכי נמי דלא מעכבי?! שאני התם דכתיב מיתר והנותר ע"כ פי' שה"א של "והנותר" יש לפרשו שהיא ה"א הידיעה על כי בודאי יותר, וגם ה"א ד"והנותרת מן המנחה" כי בודאי יותר ממנה אחר שאין לוקח רק הקומץ, וכמו דקיי"ל דשירי חטאת העוף מעכב [ולא כר' ישמעאל שאמר (זבחים דף סד) "והנשאר בדם ימצה" אם נשאר ימצה ואם לא נשאר לא ימצה, רק ה"א ד"והנשאר" הוא ה"א הידיעה].   אולם פה שכתוב תחלה "ומיתר השמן" בלא ה' הידיעה אי אפשר לפרש שמ"ש אחר כך "והנותר" הוא ה' הידיעה, שאם השיריים הראשונים אין ידועים בבירור איך יהיה השיריים דשיריים ידועים?! ועל כרחנו שה"א ד"והנותר" הוא ה"א התנאי-- אם נותר, ואם לא אינו מעכב.

סימן נזעריכה

ויקרא יד יט:
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

[יג] "ועשה הכהן את החטאת"-- שיהיה כל מעשיה לשם חטאת.


ועשה הכהן את החטאת: כבר בארנו (ויקרא סי רמח) שיש הבדל בין אם ישמש בלשון הקרבה ובין כשישמש בלשון עשיה. שלשון "עשיה" יבא על תקוני הקרבן ואיכות פעולתו כיי"ש. ויש עוד הבדל בין כשבא פעל "עשיה" על הבעלי חיים ובין כשבא על שם הקרבן כי כשאומר "יקח שתי תורים..ועשה הכהן את האחד חטאת" פי' שיקדישהו לחטאת, כמ"ש בספרא. וכן כשאמר "והקריב אהרן את השעיר..ועשהו חטאת" היא קריאת השם. אבל כשאמר "ועשה את החטאת" פי' שיעשה כל תקוניו ופרטיו לשם חטאת כמ"ש בספרא ובזבחים (דף ח:) וכן אמר בזבחים (דף ד) "ואת האיל יעשה זבח שלמים"--שיהיו כל עשיותיו לשם שלמים, ובדף ז) "ועשית פסח"-- שיהיו כל עשיתויו לשם פסח, (ובדף ח) "ועשה את חטאתו" (במדבר ד)-- שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת.

סימן נחעריכה

ויקרא יד יט:
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה ת"ל? לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו? ת"ל "ועשה הכהן את החטאת וכפר"-- מלמד שכפרה בחטאת.


ועשה הכהן את החטאת וכפר: למה אמר פה "וכפר"? הלא בסוף הפרשה סיים "וכפר עליו הכהן וטהר".

פירשו שבא ללמד שרק החטאת והאשם מעכבים, לא העולה ועל כן בסוף מעשה האשם ומתן שמן (שהוא גם כן מעכב כמ"ש תוס' זבחים ו: ד"ה לא) אמר "וכפר עליו הכהן", וכן אחר מעשה החטאת-- כי הם עיקר הכפרה. אבל מ"ש "וכפר" בסוף הפרשה צריך לדרוש שיתבר (בסימן סב) כי העולה אין מעכב. ואם לא יאמר רק פעם אחד "וכפר" בסוף הפרשה, נאמר שמוסב על כולם ושכולם מעכבים.

סימן נטעריכה

ויקרא יד יט:
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"וכפר על המטהר מטמאתו"-- ולא מזובו.


וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו: ר"ל שאם יאמר "וכפר על המטהר" נאמר שיהיה טהור לגמרי ואם יש עליו טומאת זיבה אינו מביא קרבנותיו. לכן אמר "מטומאתו", שדי אם יטהר מטומאה זו שהוא טומאת צרעת עף על גב שעוד יש עליו טומאה אחרת.

וכך כתבו התוס' (ביבמות דף קד, גיטין כח, זבחים עד, מנחות סב) דהא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהם אע"ג שאין ראוים לסמוך ילפינן ממ"ש בתורת כהנים מזובו ולא מנגעו. ודבריהם תמוהים, מה סמיכה יש בקרבן זב וזבה שמביאים תורים ובני יונה?! וצריך להגיה בכל אלה המקומות-- "מטומאתו ולא מזובו", ומביאים ראיה שפיר כי בקרבן מצורע יש סמיכה וכשהוא זב אינו יכול לסמוך.   ובירור דברי הגהה זו תראה מדברי התוס' מועד קטן (דף טו ע"ב ד"ה אחרי) שהק' ע"מ שפי' דמצורע אינו משלח קרבנותיו ממה דאי' (בפ"ק דמגילה) מזובו ולא מנגעו דמשמע שאם יטהר מזובו יביא קרבן אעפ"י שהוא מצורע ופי' דאיירי לענין טומאה, וזה סותר לכל אלה המקומות שפי' לענין קרבן! וכן למה הביאו בכל אלה המקומות מן התורת כהנים והלא היא גמ' (במגילה דף ח, ונדה דף לז), ואין דרך התוס' להביא בשם התורת כהנים מה שמנצא בגמרא... ומבואר שבכל אלה המקומות הוכיחו מן התורת כהנים יפה ונפל טעות סופר בדבריהם וצריך לומר "מטומאתו ולא מזובו". ובזה יתישבו כמה תמיהות למעיין, והמפרשים לא הרגישו בזה ותודה לאל מקום הניחו לי.

סימן סעריכה

ויקרא יד יט:
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"ואחר ישחט את העלה"-- אחר המעשה הזה.


ואחר ישחט את העולה: פי' שהעולה תהיה אחר זריקת דם החטאת. וכבר כללנו (לקמן סי' פו) שיש הבדל בין מלת "אחר" ובין מלת "אחרי כן" או "אחר כן". שמלת "אחר" מורה אחר מעשה יחידי ור"ל אחר זריקת דם החטאת, לא אחר מתן בהונות, כי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים (כמו דאיתא בזבחים דף מד ובמנחות דף טו:) ואם כן מקריב את העולה קודם מתן שמן וכן לא אחר הקטרת איברי החטאת כמו דקיי"ל דאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת, וז"ש אחר המעשה הזה דוקא.

סימן סאעריכה

ויקרא יד כ:
וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"והעלה הכהן את העלה ואת המנחה"-- אף על פי ששחטה שלא לשמו


והעלה הכהן את העולה: אחרי הדרישה והעיון מצאתי שלא השתמש בספר התורה על הקרבת עולה בפעל "העלאה" בשום מקום רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח שכן תמצא לשון זה בבמה (בראשית ח' וכב', שמות כד ולב', ויקרא יז', דברים יב' וכז') ובחינוך המזבח-- "ויעל עליו את העולה" (שמות מ). אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש יזכיר לשון "עשיה" או "הקרבה" או "הקטרה". [ומ"ש "לא תעלו עליו קטורת זרה" ר"ל אף לא תעלו וכל שכן להקטיר] ולא נמצא רק מ"ש "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר... שם תעלה עולתיך" הוא נגד לשון "לא תעלה" שמדבר בבמה, אמר-- שם תעלה, וגם אמר "ושם תעשה". והגם שבנביאים וכתובים לא דקדק בזה, בספר התורה נשמר בלשון זה. ולפי זה מ"ש פה "והעלה את העולה" בא שלא כמשפט הלשון.

מזה הוכיחו חז"ל שמרבה אף ששחטה שלא לשמה ובזה יש חידוש בהעלי' שמותר להעלותו על גבי המזבח (כי אם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דקיי"ל שכל הפסולים אם עלו לא ירדו) ולכן אמר "ואת המנחה" ללמד שגם מנחת נסכים קרבה, אעפ"י ששחט העולה שלא לשמה ואין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ושמן שהפריש לשם מנחה זו פסול למנחה אחרת, מכל מקום הנסכים ממ"נ כשרים כיון שהקרבן כשר, וזה כוונת הרמב"ם (פרק יט מהל' פסולי המוקדשין ה"ז) למעיין היטב.

סימן סבעריכה

ויקרא יד כ:
וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ג:

"והעלה הכהן את העולה... וכפר"-- אף על פי שקדמה לחטאת.    "והעלה הכהן את העולה"-- מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת.

אמר ר' שמעון, חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות, רצה הפרקליט ונכנס הדורון.


והעלה הכהן את העולה: אמר ששחיטת העולה יהיה אחר הקרבת דם חטאת שבו תלוי הכפרה, ואחר כך יעלה העולה שהם איברי העולה קודם אימורי החטאת. וז"ש מלמד שאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת וכמ"ש בזבחים (דף פט:)

ומ"ש ר' שמעון חטאת דומה לפרקליט מובא בזבחים דף ז עיי"ש

והנה בארנו (באה"ש פט"ו) שאין מתפארת הלשון להחזיר את השם בכל פעם, והיה לו לומר "והעלה הכהן אותה". וגם מה שסיים "וכפר עליו הכהן" הלא אין העולה מכפרת? ולא מצאנו כפרה אצל עולה בשום מקום (כמ"ש ויקרא סימן לג), והכפרה אינה אלא באשם וחטאת (כנ"ל סימן נח).    מזה הוציאו חז"ל עוד כוונה שנייה דרושיית. תחלה אמר "ואחר ישחט את העולה" וזה לכתחלה צריך שתהיה העולה אחר החטאת אבל בדיעבד יצויר שהעלה את העולה ואת המנחה תחלה ואחר כך "וכפר עליו הכהן בדם החטאת וטהר"-- שבדיעבד אין זה מעכב. ובפסחים (דף נט) אמר רבא על זה "והעלה"-- שהעלה כבר, כיון למה שכתבנו והוסיף שלפי הדרוש אין זה וי"ו המהפכת העבר לעתיד רק פעל "והעלה" הוא עבר גמור, והוי"ו הוא וי"ו התנאי-- ואם העלה את העולה תחלה, וכפר אחר כך בהחטאת וטהר.