פתיחת התפריט הראשי

סימן שעעריכה

ויקרא ה כ-כא:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[א] מה תלמוד לומר 'עמיתו...עמיתו' שני פעמים?    'עמיתו'-- פרט לגבוה, 'עמיתו'-- פרט לאחרים.


וכחש בעמיתו:    לדעת ר' אברהם אבן עזרא נגזר ממלת 'עמית' שגדרו על ההקבלה על נקודה נכחית. רוצה לומר, המקביל ושוה לו. ונדרף עם 'אחיו' ו'ריעהו'.

וחז"ל אמרו "אל תונו איש את עמיתו"-- עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נח:) לגירסת הילקוט. וכן הוא בשבועות (דף ל.) על "בצדק תשפט עמיתך". ושם: "עולא חברינו עמית בתורה ובמצות".

ונראה שהם גזרו את המלת מן 'עם את', עִמְך ואתך, הוא מעַמְך (כי גם שורש 'עַם' משתתף במלת 'עִם') והוא אתך במעשים. ושם זה נמצא יא' פעמים בספר ויקרא וזולתו לא נמצא בכל התנ"ך רק פעם אחד -- "גֶּבֶר עֲמִיתִי" (זכריה יג, ז). ולא נודע הטעם.

ומה שכפל פה ב' פעמים אמרו שאחד ממעט גבוה ואחד ממעט אחרים. וכן מיעטו שני אלה מן "רעך" ו"אחיך". ואמרו בבכורות (דף יג:) "עמיתך" ו"אל תונו איש את אחיו" - חד למעט אחרים וחד להקדש.

סימן שעאעריכה

ויקרא ה כא:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

" וְכִחֵשׁ" -- יכול אומר לחברו "אכלתי היום" והיום לא אכל? "הלכתי לעיר פלוני" והוא לא הלך?   תלמוד לומר "כִּי תֶחֱטָא.. וְכִחֵשׁ"-- לא אמרתי אלא כחש שקדמו חטא; יצא כחש שלא קדמו חטא.


[ב] רבי אומר " וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר"-- מה אלו מיוחדים שהן של ממון, יצא אלו שאינם של ממון.


וכחש בעמיתו בפקדון וכולי:    יש הבדל בין מכחיד ובין מכחיש.

  • המכחד יעלים הדבר ויסתרנו מחברו והוא לרוב בשוא"ת שאינו מגיד ולכן נקשר עם הדבר עצמו גם כן -- "לא נכחד עצמי ממך" (תהלות קלט, טו), "ואשמותי ממך לא נכחדו" (שם סט, ו). ונמצא על דברים נעלמים בכלל -- "וישכן ערים נכחדות" (איוב טו, כח).
  • אבל המכחש יאמר הדבר הפך האמת. ויש הבדל בין 'כחש' שבא אחריו שימוש הב' ובין כיחוש שאחריו שימוש הלמ"ד.
    • כחש עם ב’ מגיד לחברו בפניו דבר שחברו טוען נגדו ומניח הפך דעתו. ואין הבדל בין הוא מתחיל או חברו - כל שיש הכחשה ביניהם, [כמו שאמרו בשבועות (דף לב.) גבי פקדון אמר - הן; לא אמר - לא! והא "כחש בעמיתו" כל דהו!]
    • וכחש שאחריו למ"ד אומר לחברו דבר שקר שאין חבירו מכחישו כמו ( א ) "כחש לו" (מ"א יג, יח) - שהנביא בבית אל אמר לו דבר שלא הכחישו; ( ב ) ובמ"ד שה"ש רבה (פסוק סמכוני באשישות) מהו "כחש לו"? שקר לו. ומהו שקר לו? האכלהו לחם כזבים.
[ומטעם זה תראה שכל 'הכחשה' נגד ה' כשבא אצל ישראל בא אחריו שימוש הב' -- "כחשו בהשם" (ירמיהו, ז), "פשוע וכחש בהשם" (ישעיהו, נט), "פן תכחשון באלקיכם" (יהושע, כד).    וכשבא אצל עכו"ם בא אחריו שימוש הלמ"ד -- "משנאי ה' יכחשו לו" (תהלות פא, טז), "כחשתי לאל ממעל" (איוב לא, כח) -- כי ה' נמצא ושוכן בקרב עמו ואותותיו ונפלאותיו מוכיחים נגד דעתם, והוא הכחשה בפני בעל דין ונגד אותותיו. אבל בעכו"ם הוא רק שיקור, כי אינו ביניהם, ואין השגחתו מבררת נגד דעתם.]
כחד וכחש שלא בא שימוש ב' ולמ"ד אחריה מובדלים במה שהמכחד היא בדבר שאין ידוע, והמכחיש ישקר בדבר ידוע. כמו שבארנו בפירוש ישעיה סימן ג פסוק ט].


לפי זה במה שכתב "וכחש בעמיתו" מורה: ( א ) שיכחישנו בפניו או בפני שלוחו שהוא כמותו (פ"ז מהל' שבועות ה"ו); ( ב ) שחברו יטעון נגדו. הוא תבעו ממון והוא מכחיש. הגם שסבת ההכחשה נעלם מן התובע. למשל, היכן שורי? נגנב או נאבד. בכל זה טוען נגדו בחיוב הממו(?) שהיא קוטב התביעה וההכחשה. וזהו שאמר "וכחש בעמיתו"-- פרט לאומר לחברו אכלתי היום והיום לא אכל שבזה אין חברו תובעו ומכחישו.

אולם, הלא יצויר הכחשה גם בזה, אם חברו אומר לא אכלת או "לא הלכת" והוא אומר "אכלתי והלכתי". על זה משיב תלמוד לומר "כי תחטא..וכחש" - שצריך שיהיו קוטב ההכחשה בדבר שקדמו חטא. שאם הוא אומר הפקדתי אצלך והוא משיב לא הפקדת, תיכף כשרוצה להכחיש - עושה חטא שרוצה לגזול ממון. מה שאין כן אם אומר "הלכתי לעיר פלוני" והוא מכחיש - אין בהכחשה זאת דבר חטא.

ובזה יש לישב גירסת הספרים "וכחש"-- פרט לאומר לחברו אכלתי היום וכולי - רוצה לומר מן "וכחש" ממועט אם אומר לחברו אכלתי היום, שזה אינו הכחשה. אולם עדיין יצויר הכחשה גם בזה אם חברו מכחשו. על זה אמר "תלמוד לומר "כי תחטא". ובזה לא קשיא הא האומר אכלתי היום ולא אכל חייב עולה ויורד על שבועת ביטוי -- דהוה אמינא דשבועת ביטוי הוא בשאין חברו מכחישו דוקא. לכן צריך "כי תחטא")


ור' סבר דזה ידעינן מן הפרטים שחשב שכולם תבועות ממון. ורבי לשיטתו דדריש כל התורה בכלל ופרט כמ"ש בשבועת (דף ה.).

סימן שעבעריכה

ויקרא ה כא:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[ג] "וּמָעֲלָה מַעַל בהשם" --

  • ר' יוסי הגלילי אומר להביא את קדשים קלים.
  • בן עזאי אומר להביא את השלמים.
  • אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא היה בן עזאי אומר אלא בבכור בלבד.
  • ר' שמעון אומר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים שחייב באחריותן - קורא אני בהן "וכחש בעמיתו". ושאין חייב באחריותן - אין אני קורא בהן "וכחש בעמיתו".

[ד] ר' עקיבא אומר מה תלמוד לומר "וּמָעֲלָה מַעַל בהשם"?
לפי שהמלוה, והלוה, והנושא ונותן - אינו מלוה, ואינו לוה, ואינו נושא ואינו נותן אלא בשטר ובעדים. לפיכך בזמן שהוא מכחיש - מכחיש בעדים ובשטר.    אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם! בזמן שהוא מכחיש -- מכחיש בשלישי שביניהם!


ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו:    אחר שהכופר בהקדשות פטור דכתיב "בעמיתו" כנ"ל (סימן שע), איך אמר בזה "ומעלה מעל בהשם"? היה לו לאמר "ומעלה מעל וכחש בעמיתו".

פירש ר' יוסי הגלילי משום דמשכחת שיהיה ההכחשה בדבר שהוא לה' שהן הקדשות שהן ממון בעלים, שהם קדשים קלים.

ובן עזאי פירש את דברי ר' יוסי הגלילי שכיון להביא את השלמים, וכל שכן בכור שקל משלמים (כי מעשר בהמה נקרא ממון גבוה דאסור למכרו כמ"ש בבכורות (דף לב)).

ואבא יוסי אמר שבן עזאי לא אמר אליבא דר' יוסי הגלילי רק בכור שקיל שאין צריך סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. אבל שלמים ממון גבוה הן. וברייתא זו מובא בבבא קמא (דף יב.) ובירושלמי (שם).

ור' שמעון סבר שאין חילוק בין קדשים קלים ובין קדשי קדשים, רק שכל שחייב באחריותם נקרא שמכחש בעמיתו; ואם לאו - אין אני קורא "וכחש בעמיתו". (כן גריס הילקוט. ובספרים גרסינן ואם לאו אני קורא בהן "בהשם..וכחש", וכן גריס בירושלמי שם).

ור' עקיבא חולק על הנ"ל וסבירא ליה דאפילו קדשים קלים, ואף שחייב באחריות -- לא הוה ממונו. ועל מה שכתוב "מעלה מעל בהשם" נתן טעם פשוט, שיש הבדל בחטאים שבין אדם לאדם - בין הדברים הגלוים ומפורסמים ובין הדברים שבסתר. שבדברים הגלוים יהיה המעל נגד האדם בלבד, והשופטים אשר בארץ להם המשפט, כמו שכתוב "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים" - רוצה לומר שופטי ארץ.    לא כן המכחיש את האדם בדבר נעלם שאין על הדבר עד ושטר ורק השבועה תכריע ביניהם. ואם נשבע לשקר - אזי שב המשפט אל השופט בשמים כמו שכתוב "אם תענה את בנותי..אין איש עמנו ראה אלהים עד ביני ובינך". כי בדבר נעלם מאנשים האלקים עד ויודע. וישוב להיות מעל באלהים שיודע תעלומות. כי אם הנגלות לנו ולבנינו, הנה הנסתרות לה' אלקינו, וה' יביא במשפט על כל נעלם.

סימן שעגעריכה

ויקרא ה כא-כב:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[ה] "וכחש בעמיתו" -- יכול בדברים?    תלמוד לומר "בפקדון"-- שהוא של ממון, יצא דבר שאינו של ממון.

[ו] אי מה פקדון מיוחד שאין לו רשות להוציאו מִלְוה! שיש לו רשות להוציאה מנין?     תלמוד לומר "אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד".

אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שיש בהן מתנת יד; גזל, שאין בו מתנה יד מנין?    תלמוד לומר "אוֹ בְגָזֵל".

אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים הנטלים מרשות בעלים; הכובש שכר שכיר שאינו ניטל מרשות בעלים מנין?    תלמוד לומר "אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ".

אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שדעת שניהם יודעת; אבידה, שאין דעת שניהם יודעת מנין?    תלמוד לומר "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה".


וכחש בעמיתו:    כבר כתבנו (בסימן שעא) שההכחשה תצויר בכל דבר שאחד טוען ומכחיש דברי חברו, אף שאינו בדבר של ממון. ולכן פרט פה הפרטים שכולם מדברים מתביעת ממון, וכדעת רבי בסימן הנ"ל.

וכבר בארנו למעלה (סימן שיב ביסוד הא') שדרך הכתובים לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. וכפי זה מפרש הספרא שגם פה הוסיף רבותא בכל אחד על חברו --

  • תשומת יד (כולל המעות שנתן ושם לידו ולרשותו להוציאו כחפצו, בין בהלואה בין לעסוק בשותפות כתרגום אונקלוס ויונתן או בשותפות ידא. וכן פירש ראב"ע. והספרא פי' מלוה. והעיקר כפרש"י שכולל שניהם. ומצד זה הוא מוסיף על פקדון, שמתוך שנִתן להוציא - בקל יבא לכפר בו, כמ"ש אשתמוטי הוא דקא משתמיט, סבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה.
  • ומוסיף עליו גזל שלא נתן לו חברו רק לקחו בחזקה. וקל יותר לכפר בו.
  • ומוסיף עליו עשק שכר שכיר אף שלא לקח מידו.
  • ומוסיף אבידה שאי אפשר לו לדעת כלל בבירור שדובר שקר.

וצריך עיון מברייתא זו לריש לקיש בבא מציעא (דף מח.).

סימן שעדעריכה

ויקרא ה כב:
אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

"וכחש בה"-- ולא במוצאיה.

בן עזאי אומר שלש אבידות הן:  היודע בה ולא במוצאיה, במוצאיה ולא בה, לא בה ולא במוצאיה.


וכחש בה:    הוסיף שנית "וכחש בה" לומר דוקא אם כחש בגוף האבדה - הוא טוען שמצא אבידתו והוא מכחיש. אבל אם הוא טוען שראה מי שמצא אבדתו והוא מכחיש -- פטור, משום דאז אין הכיחוש בה (רוצה לומר בהאבידה), ורק בו במוצא האבדה. ולכן פטור. אף שעל ידי שלא אומר לו גרם לו היזק - הוא רק גורם לממון.

ובן עזאי אומר שזה יצויר בג' אופנים:    ( א ) שידע בהאבדה ולא ידע מי מוצאה, ( ב ) ידע מי מצא אבדה ולא ידע שהיא אבדה זאת, ( ג ) מ"ש לא בה ולא במוצאיה אמרו בבבא קמא (דף קה.) שצריך לומר "בה ובמוצאיה". נראה פירושו שמפרשים "לא בה וכולי" הוא נוסח השבועה שנשבע לשקר במה שאומר "לא בה" ובמה שאומר "לא במוצאיה", כי הוא יודע בה ובמוצאיה; שידע שפלוני מצא אבידה זאת ולא הגיד. ובכל זה פטור אחר שהוא לא מצאה ומכחש רק מוצא האבדה. ולפי זה זה עצמו מ"ש ת"ק "וכחש בה"-- ולא במוצאיה, רק שבן עזאי מפרש אף שידע בה ובמוצאיה.

וכן הוא בירושלמי (פרק שבועת הפקדון סוף הלכה א) "וכחש בה"-- ולא בו. בן עזאי אומר וכולי. ומ"ש ולא בו פי' במוצא האבדה. [ומפר' פיר' דממעט ליה משבועת העדות -- וזה אי אפשר. הא כאן בשבועת הפקדון קאי. ולדעתי גדר שבועת העדות היא בין תובע לנתבע והנתבע מכחיש והוא תובע לעדים להעיד כדבריו בבית דין. אבל בשאינו יודע כלל מי מצאה ורוצה רק שיודיע לו מי מצאה ואז בודאי יחזיר לו המוצא כשידע של מי הוא - אינו בגדר עדות ואינו מעיד וכופר בבית דין. רק בגדר שלא יגרום לו היזק כשמעלים ממנו היכן אבידתו. ולולא המיעוט היה חייב בשבועת הפקדון שהעלים את ממונו, כי הוא המשיב אבדה במה שיודיע לו מקומה. גדולה מזו כתב הרש"ל בים של שלמה (פ"ט דבבא קמא סוף סימן מ"ה) דמ"ש לראב"ש דהמשביע עד אחד חייב היינו חומש ואשם כדין כופר בפקדון. עיי"ש. כי אינו חייב מטעם עדות רק מטעם גורם היזק שכממון דמי).

אולם יש חד לישנא בבבלי ב"ק (שם) דבן עזאי אמר לחיובא ופירושו דסבר המשביע עד אחד חייב. רוצה לומר, וחייב משום שהעלים העדות כדין עד אחד שכבש עדותו, דסבירא ליה גורם לממון כממון דמי. והמפרשים האריכו ונדחקו. ומה שכתבנו הוא פשוט.

סימן שעהעריכה

ויקרא ה כב:
אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[ז] או מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שאפשר לדעתן; דברים שאי אפשר לדעתן -- כגון המערב מים ביין, מי גלוביא בשמן, מי מעיין בדבש, חלב חמור בקטב (ס"א קטף), קימוס במור, חול בפול, עלי גפנים בפילון -- מנין?    תלמוד לומר "עַל שָׁקֶר"-- על כל דבר שיש שקר.


ונשבע על שקר:    עם שבועת שקר בא תמיד שימוש הלמ"ד -- "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב), " לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ" (ירמיהו ה, ב), וכן (שם ז, ט), (שם כז, יד), (זכריה ה, ד), (מלאכי ג, ה).   

ולא בא אחריו שימוש מלת "על" רק אם מציין הדבר שעליו ובעבורו נשבע כמו "אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כד), מלת "עליו" ר"ל בעבורו. וכן מה שכתוב פה "ונשבע על שקר" יבואר בהכרח על ובעבור דבר שיש בו שקר -- שהוא הטענה וההכחשה; שאין בה כחש, רק שקר. רוצה לומר שאין חברו מכיר בדבר ואינו יכול להכחישו (שעל זה מורה שם 'כחש'), רק שהוא משקר. וזהו שאמר בספרא דברים שאי אפשר לדעתם מנין? ת"ל "על שקר". וכן הראב"ע פירש "ונשבע" -- או נשבע על ממון. והעד: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר".

סימן שעועריכה

ויקרא ה כב:
אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[ח] אי מה אלו מיוחדים - שאין נזיקים של ממון; דברים הניזקים -- כגון חובל אדם באדם, קנין קנין, אדם בקנין, קנין באדם -- מנין?    תלמוד לומר (ויקרא ה, כו) "עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ". [צריך כאן להוסיף גם פסוק (שם, כב) "עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה" - מלבי"ם]


על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה ובסוף הפרשה כתוב ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.    והנה במה שכתב ב' פעמים "על אחת מכל" יש דרוש (לקמן סימן שצא). אבל בכל זה יש יתור לשון. שהיה לו לומר "על אחת מכל אשר יחטא בהנה" / "על אחת מכל אשר יאשם בה" -- והיינו יודעים גם כן כל הדרושים שיתבארו לקמן. ואם כן מה שכתב פה "אשר יעשה האדם" ומה שכתב אחר כך "אשר יעשה" הוא מיותר.    וגם מדוע תפס פה "אשר יעשה האדם" ושם "אשר יעשה" סתם?

מזה דרשו רבותינו ז"ל שבמה שכתב "אשר יעשה" בא לרבות חיובי ממון הבאים על ידי מעשה. ואמר פה "אשר יעשה האדם" שהם חיובי ממון הבאים על ידי מעשה האדם שהזיק. והם חובל אדם באדם וחובל אדם בקנין (כגון שטען שהזיק את שורו).   ואחר כך אמר "מכל אשר יעשה" סתם לרבות חיובי ממון הבאים על ידי מעשה של קנין האדם כגון: שורו שהזיק אדם או שורו שהזיק שור.

[והספרא תפס הפסוק האחרון שמרבה יותר - אף אשר יעשה קנינו של האדם - כדרכו לתפוס מה שהוא רבותא יותר. ונראה לי שצריך להוסיף גם פסוק "אשר יעשה האדם לחטא בהנה" כי בלי זה אי אפשר שידרוש פסוק הבלתי כתוב במקומו].

סימן שעזעריכה

ויקרא ה כא-כב:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[ט] אי מה אלו ואלו מיוחדים - דבר שמשלם עליהם את הקרן; תשלומי כפל, ותשלומי ד' וה', והאונס והמפתה והמוציא שם רע - מנין?    תלמוד לומר "וּמָעֲלָה מַעַל בה'"-- ריבה.


מלבי"ם:    והנה בכל אלה שחשב הם תשלומי קרן. ולמדו רבותינו ממה שכתוב "ומעלה מעל". [שכבר בארנו למעלה (סימן יג) באורך שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל בא לרבות. וכן במה שכתב באשם מעילות "ומעלה מעל" מרבה כל מין מעילה שיהיה]. ומרבה פה אף דברים שהם קנס [ומיירי כשתבעו לאחר שעמד עליהם בדין דאי לאו כן אם היה מודה מפטר. כן פירשוהו בכתובות (דף מב) ברייתא זו], רוצה לומר כל מין מעל.

וביותר נראה על פי מה שבארתי (בסימן יג) ששם הפעל המוסיף על הפעל הוא שלא בדקדוק; כי הפעל מורה שהדבר מתנענע להפעל ולצאת אל המציאות והשם מורה דבר שהוא כבר במציאות ושמו עליו. ודרשו חז"ל שמורה שמועל מעל - רוצה לומר, שמעל בדבר שהוא מעל מכבר. והם תשלומי כפל וכל הני שחשב שבעת שגנב ואנס ופתה והוציא שם רע היה זה מעל, ועתה מעל במעל הזה. וכמו שאמרו "יומת המת"-- המת מעיקרא, "יקריב קרבן"-- שיקדים הקדשו להקרבתו, וכן הרבה, כמו שבארנו שם באורך.

סימן שעחעריכה

ויקרא ה כא-כב:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כב:

[י] "אחת" (שם, כב),  "בה" (שם),  ו"בהנה" (שם),  "או מכל" (שם, כד) -- הרי אלו מיעוטים.    פרט לאומר לחבירו

"חבלת בי בשבת", והוא אומר "לא חבלתי";
"הדלקת נרות בשבת", והוא אומר "לא הדלקתי";
אמר לו אביו: "חבלת בי" / "עשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי בך" / "לא עשיתי בך חבורה"

תלמוד לומר "אחת" (שם, כב),  "בה" (שם),  ו"בהנה" (שם),  "או מכל" (שם, כד) -- הרי אלו מיעוטים.


מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?    אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני את אלו שאין נדונים עליהם בנפשו ומוציא אני את אלו שנידון עליהם בנפשו.


[יא] ר' שמעון אומר, יכול האומר לחבירו

"אנסת ופתית את בתי" והוא אומר "לא אנסתי ולא פתיתי",
( "המית שורך את שורי" והוא אומר "לא המית")[1],
"המית שורך את עבדי" והוא אומר "לא המית",
אמר לו עבדו "הפלת את שיני וסמית את עיני" והוא אומר "לא הפלתי ולא סמיתי"

יכול יהא חייב?   תלמוד לומר "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר"-- מה אלו מיוחדים שאינם קנסות, יצאו אלו שהם קנסות.


על אחת מכל אשר יעשה:    מפשטות הלשון משמע שמדבר בענינים שחייב עליהם חיוב אחד לבד שהוא חיוב של ממון.

וכן משמע מפשטות הלשון שאמר "לחטא בהנה" וכן "לאשמה בה" - רוצה לומר שיחטא בעניני ממון, לא אם נלוה אל זה איזה עונש אחר שהוא חיוב מיתה ואשמה אחרת (שהיא חלול שבת או הכאת אביו במכה שיש בה חבורה), שלא חטא ואשם בחטא ועונש ממון לבד רק בחטא ועונש מיתה.

וכן משמע מלשון שאמר "או מכל אשר ישבע עליו לשקר" שהיה ראוי לומר "מכל אשר ישבע עליו" אחר שהוא הכלל המוסף על הפרט שבא תמיד בלא מלת "או". משמע שנזהר בל נטעה לפרש שמלת "מכל" בא להוסיף על דברים הראשונים -- שגם אם נתוסף על חיוב הפקדון או העושק כל יתר ענינים אשר ישבע עליו (ואז היה משמע שגם אם חייב על הדבר עוד חיוב אחר שהוא עונש מיתה מכל מקום שייך תשלומין) -- לכן אמר "או מכל".

מכל זה למד הספרא שאם יש בדבר חיוב אחר שהוא חיוב מיתה - פטור מתשלומין.  ובאמת מלת "על אחת" וכן מלת "בהנה" ומלת "בה" צריכים לדרושים אחרים שיתבארו (סימן שצא) ולא אייתרו ללימוד דפה. כי לא מן היתור למד פה, שאז לא היה צריך ארבעה מעוטים לדבר אחד. רק רצונו לומר שפשטות הלשון מורה זאת.


ושואל: מדוע לא נאמר שהריבוי של "ומעלה מעל" מרבה אף שיש בו מעל אחר שהיא חיוב מיתה?    ומשיב: אחר שמלשון "בה" ו"בהנה" וכולי משמע שרק עונש וחטא אחד - יתכן יותר למעט אם יש חיוב ועונש מיתה, וריבוי של "ומעלה מעל" ירבה קנסות.


ור' שמעון [במשנה יא] חולק על מה שריבה (בסימן הקודם) תביעת קנס מן "ומעלה מעל". [ור' שמעון איירי אף שעמד בדין כמ"ש בכתובות (דף מב)]. וטעמו דהא הפרטים כולם שחשיב הם ממון, לא קנס. ואין לרבות רק הדומה לפרטים אלה.

[ומה שאמר "המית שורך את שורי" ליתא בגמרא. וכן עיקר. דאם כן יקשה מכאן למאן דאמר פלגא נזקא ממונא.]



  1. ^ ראוי לא לגרוס, דאל"כ קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא- מלבי"ם