התורה והמצוה ויקרא כו ד-ו

סימן ג

ויקרא כו ד:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א:

[א] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- ברביעיות. אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות? אמרו, אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות -- אינם אלא סימן קללה. הא מה אני מקיים "ונתתי גשמיכם בעתם"? ברביעיות. מעשה בימי הורדוס שהיו גשמים יורדים בלילות; בשחרית זרחה החמה, ונשבה הרוח, ונתנגבה הארץ, והפועלים יוצאים למלאכתם ויודעים שמעשיהם לשם שמים.

"ונתתי גשמיכם בעתם"-- בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח בימי שלמניציה (ס"א שלמצו) המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב; וצררו מהם חכמים והניחום דוגמא לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם. לקיים מה שנאמר (ירמיהו ה, כה) "עונותיכם הִטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם".

ונתתי גשמיכם בעתם: כבר כתב רבינו בחיי (פר' עקב) שיש הבדל בין גשם ובין מטר. ה"גשם" היא הטבעי הבא בסבות האדים העולים מן הארץ וה"מטר" היא ההשגחיי הבא מן השמים. והביא כן מדברי פרקי דר' אליעזר וכמה ראיות, עיי"ש. והנה המטר ההשגחיי יש לו עת קצוב שהיא "יורה ומלקוש", בזמנים מיוחדים שהארץ צריכה למטר. אבל הגשמים הטבעיים אין להם עת קבוע רק תלוי לפי עליית האדים ולפי ריבוי הלחות באויר -- "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" (קהלת יא, ג) . ועל כן במה שכתב "ונתתי גשמיכם בעתם" לא רצה לפרש על עת הצריך למטר כי הגשמים ירדו תמיד. ומפרש שירדו בעת מיוחד להם לבד שאין בני אדם מצוים בדרכים וזה בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

[מה שאמר תחלה בלילי רביעיות ואחר כך שנית בעתם בלילי שבתות -- הכל אחד, כנראה מהגמרא (תענית דף כג). רק מפני חילוק המעשים, שבימי הורדוס היה בלילי רביעיות ובימי שמעון בן שטח בלילי שבת]

אמנם בספרי (פר עקב) ציין כן על "ונתתי מטר ארצכם בעתו", וצריך לומר דשם אי אפשר לפרש "בעתו" ממש, דהא אמר "יורה ומלקוש", ו"בעתו" מיותר. ועל כן דרש גם זה על לילי שבת.

סימן ד

ויקרא כו ד:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א:

[ב] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- לא גשמי כל הארצות. הא מה אני מקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"? שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות; והם באים ולוקחים מכם, ומעשירים אותם בכספים, כענין שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים". וכן הוא אומר (דברים לג, כה) "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ"-- שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל.

ונתתי גשמיכם בעתם: ממה שכתוב "גשמיכם", בכינוי, ממעט יתר הארצות. וגם למה שכתבנו שהגשם הוא הטבעי הבא מלמטה הלא היה לו לומר "ונתתי מטר ארצכם", שהלא לישראל ירד מטר השגחיי מן השמים, כמו שכתוב "למטר השמים תשתה מים". רק שבא למעט שאר ארצות ובהם לא נמצא מטר השגחיי רק גשם טבעיי, לכן תפס שם "גשמים".

ומה שכתוב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" שיתברכו בכסף כדי שיביאוהו לישראל ויקבלו ברכת מזונם מתבואת הארץ.

סימן ה

ויקרא כו ד:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א:

[ג] "ונתנה הארץ יבולה"-- לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר (תהלים קיא, ד) "זכר עשה לנפלאותיו". וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב"-- מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות.

[ד] "ועץ השדה יתן פריו"-- לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר "עץ פרי עושה פרי למינו"-- מלמד שבו ביום שהוא נטוע, בו ביום עושה פירות.

[ה] מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? תלמוד לומר "עץ פרי"; אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר "עושה פרי"!? אם כן למה נאמר "עץ פרי"? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל.

[ו] ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר (ויקרא כו, ד) "ועץ השדה יתן פריו".

ונתנה הארץ יבולה: אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז"ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב "זכר עשה לנפלאותיו", רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם -- ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והיה יכול לומר בקיצור: "ונתנה הארץ פריה" שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר' בהר), רק ש"יבול" התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ"ש "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע", שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת.

ובפרי העץ היה שם ג' ענינים: ( א ) שהוציא פירות בן יומו כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" -- הרי נברא עם פריו ( ב ) שהעץ היה נאכל כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" ולא אמר "עץ עושה פרי", רק "עץ פרי", שהעץ יהיה כתכונת הפרי ( ג ) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק "עץ פרי", כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב "ועץ השדה יתן פריו" שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ"ש "יבולה" "פריו", בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.

סימן ו

ויקרא כו ה:

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א:

[ז] "והשיג לכם דיש את בציר"-- שתהיו עסוקים בדיש עד שיגיע בציר; "ובציר ישיג את זרע"-- שתהיו עסוקים בבציר עד שיגיע הזרע.

"ואכלתם לחמכם לשבע"-- אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא והוא מתברך במיעיו כענין שנאמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך".

"וישבתם לבטח בארצכם"-- בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.

והשיג לכם דיש את בציר: דישת התבואה הנקצרת בניסן תהיו עסוקים בה עד זמן בצורת הכרם שהוא בסוף הקיץ מרוב התבואה והברכה. וכן בציר הענבים יתארך עד זמן הזרע. ובכל זאת לא תצטרכו לריבוי התבואה כי תאכלו לשובע וישרה הברכה במיעים, וכמו שכתבנו בזה למעלה (בהר סימן לו, עיי"ש). וריבוי התבואה יהיה למכור לעמים סביבותיכם (כנ"ל סימן ד) ששם יהיה רעב. ובזה "תשבו לבטח בארצכם" כי כשיש חסרון לחם יצאו לארצות אחרות כמו שהיה באבימלך, ולפעמים יצאו לסחורה. אבל אחר שיהיה לחם, גם כסף ממכירת התבואה, תשבו לבטח.

ודייק "בארצכם" שאם תצאו מן הארץ לא תשבו לבטח כי בעת היות ישראל מושגחים לא יתקיימו רק בארץ ישראל הנאות לקדושתם ולהשראת השכינה כאשר לא יתקיים השורק המובחר רק בקרן בן שמן, לא אם יבלעוהו ממקומו.

סימן ז

ויקרא כו ו:

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א:

[ח] שמא תאמרו "הרי מאכל, הרי משתה; אם אין שלום, אין כלום!" תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ"-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מה, ז עיין שם) 'עושה שלום ובורא את הכל'-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

ונתתי שלום בארץ: אחר שהבטיח להם הברכה יבטיח על הכלי המחזיק ברכה שהיא השלום, שהיא מחזיק כל הברכות. כי השלום כולל כל הטובות אשר במציאות שהרע היא הפירוד וההתנגדות אשר למציאות -- בין התנגדות היסודות במורכב, בין התנגדות המערכת בהנהגה, בין התנגדות כת האשים זה לזה או עם עמים אחרים. וכן התנגדות יתר הבעלי חיים-- "שן בהמות עם חמת זוחלי עפר". והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות. ועל זה אמר "עושה שלום ובורא רע" -- שהשלום הוא הפוך הרע כמו שהאור הפך החושך. וזה שאמר מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.