התורה והמצוה ויקרא כו לח-מו

סימן מו

ויקרא כו לח:

וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[א] "ואבדתם בגוים"-- רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי. אחרים אומרים, "ואבדתם בגוים" -- אין 'אובדן' אלא גולה. יכול אובדן ממש? כשהוא אומר "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", הרי אובדן ממש. הא מה אני מקיים "ואבדתם בגוים"? --אין 'אובדן' אלא גולה.

ואבדתם בגוים: רוצה לומר כי היו שני מיני גליות: ( א ) עשרת השבטים שנדחו ממקומם לארצות רחוקות ועקבותיהם לא נודעו עד עת קץ. וזה קרא "אובדים", שיהיו כדבר האבד שהגם שהוא בנמצא, אין יודעים מקומו ( ב ) שבט יהודה ובנימין שלא נאבדו בארצות רחוקות רק ארץ אויביהם אוכלות אותם בשמדות והריגות. ועל שני אלה הגלויות אמר "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" (ישעיה יא יב) כמו שבארנו שם בפירשנו שם. ואמר "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" (שם מד). ועל זה אמר (ישעיהו כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שקרא להם בשם "אובדים" ולשבט יהודה בשם "נדחים" כמו שכתבנו בפירושנו.

ור' עקיבא לשיטתו (בפרק חלק) דעשרת השבטים עתידים לחזור. ועל זה אמר אין אובדן אלא גולה. ולהוציא מדעת ר"א שפירש אבדן ממש, אמר שעל הגלות השני אמר "ואכלה" שהוא הכליון, שם "אבד" קל משם "כליון", ועל כרחך שרצונו לומר בשם "אבדה" על איבוד מקומי לבד.

סימן מז

ויקרא כו לט:

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[ב] "והנשארים בכם ימקו בעונם"-- אינו אומר "ימקו" אלא "ימקו בעונם".

"וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ"-- והלא כבר הבטיח המקום לישראל שאינו דן האבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"?! אם כן למה נאמר "ואף בעונֹת אבותם..ימקו"? אלא בזמן שהם תופסים (ס"א תפוסים) מעשה אבותם, דור אחר דור דוריהם, נדונים על ידיהם.

ימקו בעונם: אם היה אומר "ימקו" סתם לא היה תקוה אבל הכתוב אמר "ימקו בעונם" -- אבל ישובו מעונותיהם ושבו ורפא להם.

ומה שכתב שימקו בעון אבותם מפרש דהיינו בשאוחזים מעשה אבותם בידיהם כמ"ש "בעונות אבותם אתם" וכמו שאמרו בברכות (דף ז) שמה שכתוב "פוקד עון אבות.." הוא בשאוחזים מעשיהם בידיהם. וכמו שכתוב "עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו..." (ישעיה סה). וכן תרגם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בחובי דאחידון בידיהון.

סימן מח

ויקרא כו מ-מא:

וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[ג] "והתודו את עונם ואת עון אבֹתם"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מתודים על עונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי".

[ד] "אף אני אלך עמם בקרי"-- הם עשו את דינַי עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם.

"והבאתי אותם בארץ אֹיביהם"-- זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם!" אני איני מניחם אלא אני מעמיד נביאיי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפיי שנאמר (יחזקאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" ; על כרחכם, שלא בטובתכם, ממליך אני מלכותי עליכם.

[ה] "או אז יכנע לבבם הערל"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

והתודו: שני קללות האחרונים נאמרו בדרך רחמים; שבכל זה ישגיח בחמלתו להחזירם בתשובה ולגהה להם מזור.

והם צריכים לשוב על שני דברים: ( א ) על העונות שעשו בפועל, ויהיה העונש בדרך השגחיי, שימקו בעונותיהם באופן שיכירו שבא העונש על העון עד שבעבור זה יתודו על עונם ומעלם וה' ירחם עליהם. ( ב ) חטאו במה שהלכו בקרי; רוצה לומר, שתלו הכל במקרה וכמ"ש "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיחשבו שהם נתונים תחת המערכת ככל עמי הארצות ועל ידי כן יחשבו להתדמות אליהם בעבודת נכר כמו שכתוב "אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרץ עץ ואבן". והנה נגד זה אמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שהוא מה שיעזבם אל המקרה וכמו שכתוב "אף אני אלך עמם בקרי", וזה הקללה השביעית (כי מה שכתב זה למעלה היא רק הוצעה אל העונשים אבל פה חשב את זה לקללה בפני עצמו).

ומבטיחם כי גם בעת ההוא יזרח למו שמש ההשגחה מבין הענן שלא יובלעו בין העכו"ם וזה על ידי שיביא אותם בארץ אויביהם, שהעכו"ם לא יתחברו עמהם ויהיו אויביהם וצורריהם עד שיהיו מוכרחים להפרד מהם וממעשיהם מפני האיבה והמשטמה ולשוב תחת עול מלכות שמים. או אז יכנע לבבם הערל ויכירו כי מיד ה' היתה זאת להם, ובזה יכניעו לבם לתשובה ובזה ירצו את עונם. וכל אלה הדברים היו ונתקיימו בעתי הגליות כנודע.

סימן מט

ויקרא כו מב:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[ו] "וזכרתי את בריתי יעקוב..."-- ולמה נאמרו אבות אחורנית? אלא אם אין מעשה אברהם כדאי -- מעשה יצחק; ואם אין מעשה יצחק כדאי -- מעשה יעקב; -- כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו.

[ז] ולמה נאמר באברהם ויעקב 'זכירה', וביצחק לא נאמר 'זכירה'? אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח.

ולמה נאמר באברהם וביצחק "אף", וביעקב לא נאמר "אף"? אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלימה.

[ח] אין לי אלא אבות; אימהות מנין? תלמוד לומר "..את..", ואין 'אֶתִים' אלא אימהות שנאמר (בראשית מט, לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו".

ומנין שהברית כרותה לארץ? תלמוד לומר "והארץ אזכור".

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את וכולי: מה שלא נאמרו באבות כסדרן, פירשוהו חז"ל משום דהאבות, כל אחד בפני עצמו כדאי שיתלה לעולם בגינו. ואם כן מתחיל מאברהם, ראש אמנה; ולפעמים שהעונות רבות מאד עד שאין זכות אברהם לבדו מספיק, יוסיף זכות יצחק; וכשהעונות מתגברים יותר, מוסיף זכות יעקב. כי בעת שמזכיר ברית יעקב ממילא מזכיר גם זכות יצחק ואברהם שקודם לו. אולם פה ישמיעני בהפך, שיזכור זכות יעקב ובזה כולל זכות השלשה אבות; ומוסיף שיועיל גם זכות יצחק שאינו כולל רק שתים; ומוסיף שיועיל גם זכות אברהם לבדו. לפי זה במה שכתב "וזכרתי את בריתי יעקב" על זה אמר אם אין מעשה אברהם כדאי וכולי. ובמה שכתב "ואף את בריתי אברהם" קמ"ל שכדאי לכל אחד ואחד וכולי.

ופירשו עוד שביצחק לא נאמר זכירה בפני עצמו כמו באינך, כי ענין העקידה נראה לפניו יתברך כמו שכתוב (בראשית כב, יד) "ה' יראה". ואין צורך לזכר דבר הקיים במציאות.

ואמרו עוד שלכן אמר באברהם ויצחק "אף", שיש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" מורה דבר חידוש -- שיזכר אף זכות אברהם ויצחק, הגם שיצא מהם ישמעאל ועשו. וזה רבותא נגד יעקב שהיתה מטתו שלימה ואין זה חידוש מה שיזכר לעולם בריתו.

ואמרו עוד (משנה ח) שמה שכתוב מלת "את" בא לרבות אמהות וזה יתבאר על פי הכלל שבארנו (אחרי סימן יא) שדרך הלשון שכל השמות הבאים בייחוס אחד צריך שיבא מלת היחוס כפן(?) עם כל אחד ואחד. וכיון שאמר "והארץ" בלא מלת "את", לא היה צריך לומר מלת "את" בכולם. ולמה שינה הלשון? לכן דרשו שבאבות אמר מלת "את" על צד הריבוי מענין מלת "עם"-- שיזכר גם האמהות שעמהם, אשר גם במותם לא נפרדו.

ומה שכתב "והארץ" פירושו ברית הארץ, שמלת "ברית" נמשך גם למטה. וז"ש ומנין שהברית כרותה לארץ וכולי.

סימן נ

ויקרא כו מג:

וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[ט] "והארץ תעזב מהם ותִרֶץ את שבתֹתיה"-- אני אמרתי להם שיהיו זורעים (ס"א זורעים לי) בשש ומשמיטים לי אחת, בשביל שידעו שהארץ שלי. והם לא עשו כן; אלא יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי שנאמר "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם".

והארץ תעשב מהם: נראה פירוש הכתובים שיאמרו שיש ה' ענינים מוכנים לתשועת ישראל: ( א )גם קודם הזמן יושעו על ידי הוידוי והתשובה ( ב ) כשיגיע הזמן אז יזכר זכות אבות ויושעו בהכרח; וכמו שכתבנו בפירוש נביאים במקומות רבות, וכמו שאמרו חז"ל זכו -- אחישנה, לא -- בעתה. ותחלה דבר על צד התשובה -- "והתודו את עונם", ופירשו בספרא לצד התשובה הם הדברים. ואמר עוד "או אז יכנע לבבם הערל" ופי' כן לצד התשובה הן הדברים, ר"ל שלכן אמר מלת "או" שפירושו או שיכנע לבבם ואז יושעו קודם הזמן על ידי תשובה. ועוד באר צד שני -- אם לא ישיבו, יגאלו בעתו. ועל זה אמר "וזכרתי את בריתי יעקב...והארץ אזכר". ובצד זה הארץ תעזב מהם בהכרח עד כלות זמן שבעים שנה שתירץ את שבתותיה. וכן הם ירצו את עונם במשך ימי הגלות כי בצד זה לא יגאלו קודם זמן המוגבל לכלא פשע ולהתם חטאת.

סימן נא

ויקרא כו מג:

וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

"יען וביען"-- וכי ראש בראש פרעתי מהם מישראל? והלא לא פרעתי מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפני! אם כן למה נאמר "יען וביען"? 'יען במשפטי מאסו'-- אלו הדינים; "ואת חקתי געלה נפשם"- אלו המדרשות.

יען וביען: מלת "יען" נופל על הגמול, הן טוב והן רע. ולשון "יען וביען" היה מורה שבא על דקדוק הגמול; רוצה לומר, גמול כגמול, בלי עודף וחסרון. ועל זה השיבו וכי ראש בראש פרעתי!. לכן פירשו שהמאמר מחולק לשתי דלתות מקבילות: יען וביען, ומפרש יען במשפטי מאסו וביען את חקתי געלה נפשם. וכן פירשו הרשב"ם והראב"ע ובחזקוני מפרש שירצו את עונם ויכירו שבא העונש יען במשפטי וביען את חקתי.

ומה שאמרו "חקתי"-- אלו המדרשות התבאר היטב (סימן ב)

סימן נב

ויקרא כו מד:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

[י] "..זאת"-- זו עונה של מדבר; "..גם זאת"-- זאת עונה של בעל פעור; "ואף גם זאת"-- זו עונה של מלכי האמורי.

"לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם"-- וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו?! והלא כל מתנות טובות שנתנו להם, ניטלו מהם. ואילולי ספר תורה שנשתיירה להם לא היו משנים (ס"א משונים) מאומות העולם כלום! אלא "לא מאסתים"-- בימי אספינוס (ס"א אספסיינוס); 'געלתים'-- בימי יון; "לכלתם להפר בריתי אתם"-- בימי המן; "כי אני ה' אלקיהם"-- בימי גוג.

ואף גם זאת בהיותם: מלת "אף" וכן מלת "גם" מורה שמרבה על הקודם. ורוצה לומר שלא לבד שלא מאסתים בעת שחטאו במדבר ובעת שחטאו בבעל פעור ואחר כך בארץ ישראל שלמדו ממעשה האמוריים. ולכן כפל "אף גם זאת" שגם ואף בארץ אויביהם לא מאס אותם.

ועל מה שאמרו שלא מאסם ולא געלם שאלו הלא נטל מהם כל מחמודיהם --המקדש והארץ והכהונה והמלכות-- ואיך תאמר שלא מאסם? רק שהמאמר נמשך על "לכלותם" -- שגם בעת שמאסם בימי אספינוס וגעלם בימי יון לא היה כדי לכלותם כליון חרוץ. וכן גם בעת שנדמה שרוצה לכלותם בימי המן לא הפר בריתו אתם והעמיד להם מושיעים. וכל זה מטעם כי הוא "ה' אלקיהם" ועתיד ליחד אלהותו עליהם בעתיד בימי גוג.

ובמגילה (דף יא) גרס לא מאסתים בימי כשדים, לא געלתים במדי, לכלותם ביון, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. ובילקוט (סימן תרעה) גרס וכי מה נשתייר וכולי זה ספר תורה. ולפי גירסתו מוסב על מה שכתב "יען וביען במשפטי מאסו" ובכל זאת לא מאסם בזכות התורה שהיא לבדה נשארה בידם.

סימן נג

ויקרא כו מה:

וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

ומנין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שהברית כרותה לשבטים.

וזכרתי להם ברית ראשונים: רצונו לומר שלא מאס אותם על אופן שיכלה אותם, כי עדיין הוא אלקיהם, ועוד יזכר ברית שכרת לשבטים בעת שהוציא אותם מארץ מצרים וכימי צאתם מארץ מצרים יוסיף ידו שנית לקנות את שאר עמו.

סימן נד

ויקרא כו מו:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ח:

"אלה החקים והמשפטים והתורֹת": "החוקים"-- אלו המדרשות; "והמשפטים"-- אלו הדינים; "והתורות"-- מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל; אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא, וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה נתנו להם -- "זאת תורת העולה" "זאת תורת המנחה" "זאת תורת האשם" "זאת תורת זבח השלמים" "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

"אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל"-- זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים.

"בהר סיני ביד משה"-- מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני.

אלה החוקים: אלו המדרשות התבאר (סימן ב). ומה שאמר "והתורות" פירשוהו על תורת הכתב והפה. ורבי עקיבא פירשו על תורת כל פרשה ופרשה, והם תורות רבות.

ומ"ש בינו ובין בני ישראל ביד משה רצונו לומר שמשה היה עומד בין ה' וביניהם להיות שליח תורה.

ומ"ש "בהר סיני" מלמד וכולי התבאר בריש פר' בהר, עיי"ש.