התורה והמצוה ויקרא כו יח-כב

סימן כה

ויקרא כו יח:

וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

[א] "ואם עד אלה"-- ר' אליעזר אומר אין המקום מביא פורעניות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה שנאמר "ואם עד אלה".

ר' יהושע אומר, שלא יהיו ישראל אומרים "כָלו המכות ואין לו אחרת להביא עלינו"; תלמוד לומר "ואם עד אלה"-- עוד יש לי אחרים מאלה וכאלה להביא.

ואם עד אלה לא תשמעו: לדעת ר' אליעזר מלת "אלה" רומז להמכות שהכיר תחלה ופירש שמה שכתוב "והפקדתי עליכם בהלה..." הוא התראה שמתרה בם שיביא מכות הללו. ועתה אמר אם לא ישמעו עד אלה, רוצה לומר, עד שיבואו המכות האלה שהתריתי-- הנני מתרה במכות אחרות. ור' יהושע סבירא ליה שמלת "אלה" רומז על המכות שמדבר בהם עתה ורוצה לומר שסדרי המכות סדורים לפניו זה אחרי זה, בל יאמרו שכיון שנשלם סדר אחד אין עוד מכה. לכן אמר שאחר סדר הא' יש סדר שני, ואם לא תשמעו "עד אלה", רוצה לומר, עד הסדר הזה-- יוסיף הסדר השני.

ומאמר זה מובא בפתיחה דאיכה רבתי. והמפרשים פירשו שר' אליעזר דריש מלת "עַד" מלשון עֵד והתראה, ור' יהושע דורש מלשון "עוד", וכן פירשו בקרבן אהרן ובהגהות הראב"ד. ואנכי פירשתי כפי דרכי.

סימן כו

ויקרא כו יח:

וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

"ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע מיני פורעניות.

פי' שהם כנגד ז' מיני עבירות שחשב (בסימן ח) אינו לומד ואינו עושה מואס באחרים וכולי. ומפרשים שהם ז' מיני פורעניות כי מה שכתב "ועץ הארץ לא יתן פריו" הם שני קללות כמו שיתבאר, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל.

סימן כז

ויקרא כו יט:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

[ב] "ושברתי את גאון עוזכם"-- זה בית המקדש; וכן הוא אומר (יחזקאל כד, כא) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם". ר' עקיבא אומר "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגבורים שבישראל כגון יואב בן צרויה וחבריו. אחרים אומרים "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולולייניס אלכסנדרי וחבריו.

ושברתי את גאון עוזכם: פירשו התנא קמא על הבית המקדש שכבר התבאר ששם "עוז" יבוא לרוב על הכח הנפשי הפנימי ובכלל האומה יפול על הבית המקדש ששם "מגדול עוז שם ה' " בנסים ונפלאות. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. ור' עקיבא פירשו כפשוטו שהוא נרדף תמיד עם הגבורה והאימוץ ורצונו לומר גאון גבורתם. ואחרים פירושוהו גם כן על עוז הנפשי שהם אבירי לב המוסרים נפשם על קדושת השם וזה גאות ישראל וגאונם כגון פפוס ולוליינוס שקדשו השם ברבים.

סימן כח

ויקרא כו יט-כ:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

[ג] "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- זו קשה לכם יותר מן האחרונה; שבאחרונה מהו אומר: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" (דברים כח, כג)-- שיהיה השמים מזיעים כדרך שהנחושת מזיע, והארץ לא תהיה מזיע כדרך שאין הברזל מזיע [והיא משמרת פירותיה]. אבל כאן מהו אומר: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- שלא יהיו השמים מזיעים כדרך שאין הברזל מזיע, והארץ תהיה מזיע כדרך שהנחושת מזיע והיא מאבדת פירותיה.

"ותם לריק כחכם"-- רבי אומר זה הכרם. ויש אומרים זה הפשתן. ויש אומרים זה הכח. דבר אחר: זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו -- נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו.

[ד] "ותם לריק כחכם"-- הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא נכש ולא כסח ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון והלקה -- ואין בכך כלום; אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש ועדר וכסח ובשעת הקציר בא שדפון והלקה -- הרי שיניו קהות.

ונתתי את שמיכם כברזל: מפרש שזה קלה [לכאורה ט"ס וצ"ל קשה] ממה שכתוב בתוכחת משה, וכמו שאמרו במדרש שה' במדת הרחמים הקיל בקללותיו, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל.

ומ"ש "ותם לריק כחכם" בהכרח מוסיף על מה שכתב בסדר הקודם "וזרעתם לריק זרעכם" ופירשו רבי שרצונו לומר דבר שצריך יגיעה רבה כמו הכרם. ויש אומרים הפשתן ויש אומרים שקאי על כח האדם בעצמו. ועוד כולל בזה כל דבר שעמל בכחו ואחר שבא לתכליתו היה לריק כמו שמתה בתו אחר נשואיה ונשתדפה שדהו אחר שטרח בה כל השנה עד עת הקציר באופן שלכל הפירושים מוסיף על מה שכתב "וזרעתם לריק" שהיא הזריעה לבדה בלא יתר העמל ויגיעה רבה.

סימן כט

ויקרא כו כ:

וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

"ולא תתן ארצכם את יבולה"-- מה שאתה מוביל לה.

"ועץ הארץ לא יתן פריו"-- שלא יהיה העץ חונט את פירותיו, ובשעה שהיא מפריח יהיה מקליח את פירותיו.

ולא תתן ארצכם: בזה חושב ג' קללות: ( א ) בפרי האדמה שלא תתן גם את הזרע שהובילו לה, שגם זה נכלל בשורש "יבול" ( ב ) מה שקראו בשם "עץ הארץ" ולא בשם "עץ" סתם, היינו שיהיה ארצי, בלתי מושך הלחות למעלה לחנוט פירותיו ( ג ) שלא תן פריו אף אם יחניט קצת. ובזה השלים שבע קללות וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל.

סימן ל

ויקרא כו כא:

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

[ה] "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי"-- אתם עשיתם את דיניי עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם.

"ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות.

ואם תלכו עמי קרי: חז"ל פירשוהו מענין מקרה, וכן פירש הראב"ע והרשב"ם. ורצונו לומר אחרי שאכה אתכם שני פעמים, שראוי שתשימו על לב כי זה אינה מקרה, כי המקרה לא יתמיד, ובכל זאת תחשבו כמו שאמרו הפלשתים "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" וכאילו העולם מתנהג על פי הטבע ומשפטי ה' היוצאים מהשגחתו הם עראי בעולם, לא עיקר הנהגת העולם. כן יעשם ה' כדבר עראי ומקרה וז"פ על מה שכתב אחרי זה "והלכתי אף אני עמכם בקרי" כי כאן לא אמר "זאת", כי בפעם השלישית עוד יוסרם כאב את בנו בהשגחה, כי כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וייסרם עוד בשבע עונשים כמו שיבואר.

סימן לא

ויקרא כו כב:

וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ה:

[ו] "והשלחתי בכם את חית השדה"-- אין לי אלא חיה משכלת. חיה שאינה משכלת מנין? תלמוד לומר (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם". יכול יהיו נושכים ולא ממיתין? תלמוד לומר "עם חמת זוחלי עפר"-- מה אלו נושכים וממיתים, אף אלו נושכים וממיתים. כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית.

[ז] "ושכלה אתכם"-- אלו הקטנים.

"והכריתה את בהמתכם"-- מחוץ. "והמעיטה מכם"-- מבפנים.

"ונשמו דרכיכם"-- 'דרך' "דרכיכם"-- לרבות שבילים גדולים וקטנים.

והשלחתי: יש בזה ג' קללות: ( א ) חיה משכלת ( ב ) חיה שאינה משכלת ( ג ) שיהיו נושכים וממיתין וזה יתפשט על הקטנים כמו שכתוב "ושכלה אתכם", ש"שיכול בנים" הוא מיתת ילדים הקטנים. ומוסיף שיהיה זה על הבהמות, וזה קללה הרביעית. ( ה ) שימעטו גם את הגדולים הגם שהם מבפנים בעריהם ולא יכריתו אותם לגמרי, ימעטו אותם ( ו ) ( ז ) "ונשמו דרכיכם" -- ממה שכתב לשון רבים כולל דרכים הגדולים והקטנים, והרי ב' קללות -- הרי ז' קללות.