מלבי"ם על ישעיהו ג
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ג · >>
פסוק א
"מירושלם" עיר הממלכה, "ומיהודה" מכל השבט, "משען" גדול "ומשענה" קטנה, זה דרך כלל. עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה.
- א) שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז"א שלא ימצא "לא משען לחם" שהוא משען גדול, ואף "לא משען מים", שנמצא בזול.
- ב) שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז"א שלא ימצא ביניהם:
ביאור המילות
"משען". שם תואר לזכר:
"ומשענה". שם תואר לנקבה וידוע כי בעלי הלשון בהעריכם עצמים חזקים לעומת הפחותים מהם, יעריכום בערך הזכר אל הנקבה, וכן פה משען גדול ומשענה קטנה:פסוק ב
- ג) שיהיה להם מנהיגים טובים, והם
- א) שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם,
- ב), ד) נביאים מישרים אותם נגד המקום. עז"א שלא ימצא להם, לא "שופט" כללי כיהושע וחבריו, ואף לא "זקן" שקטן משופט והוא משענה קטנה. וכן לא "נביא" ואף לא "קוסם", היודע עתידות ע"פ משפטי הכוכבים שהיא משענה,
- ה) שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז"א שלא ימצא להם אף:
ביאור המילות
"גבור", בטבע:
"ואיש מלחמה". ע"י לימוד או עצה ותחבולות (ש"א טז יח, מ"ב כד יט, ד"ה יז ב', לקמן מ"ב יג), ומבואר כי גבור מעולה מאיש מלחמה:
"שופט". בכ"מ מגביל שופט עם זקן (דברים כא ב', יהושע ח' לג כג ב' כד א', עזרא י' י') ושני מיני שופטים היו. שופט כללי, מימות יהושע עד מלוך מלך לב"י והיה גדול מן הזקן. ושופטים פרטיים קבועים בכל עיר ופלך והם היו אחר הזקנים במדרגה, ולכן בכ"מ מקדים הזקנים, ופה מדבר מן הכללי:
"ונביא וקסם". הנביא מגיד עתידות בדבר ה'. והקוסם עפ"י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה יד ג'. יחזקאל יב כד. י"ג ו' ז', ט' כ"ג, מיכה ג' ו' ז'):פסוק ג
- ו) יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם. עז"א שלא ימצא להם "יועץ", ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה,
- ז) שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, עז"א שלא ימצא ביניהם "חכם חרשים", חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא "נבון לחש", היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג"כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?:
ביאור המילות
"יועץ". יועץ כללי (מעניסטער) כמו אחיתופל הגילוני יועץ דוד (ש"ב טו יב), וכלל ג"כ יועץ פרטי. בדברים פרטיים:
"חרשים". פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר, חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מ"ב כג יד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח):
"לחש". מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי. ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נח, ירמיה ח', קהלת י'), כי היו אומרים אותו בלחישה וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח"כ ולא יגלהו, והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח"כ:פסוק ד
ביאור המילות
פסוק ה
ביאור המילות
"ונגש". פעל זה הנחתו על הנלחץ לתת ממון או לעבוד עבודה שאינו חייב בה עפ"י הלואה, ובא על נגישת המס מטעם זה, וזה המבדיל בינו ובין לחץ דחק ודומיהם שאינו לוקח מידו דבר, ובין שם נושה, שדוחקו לשלם מה שלוה ממנו:
"באיש". הב' ב' הכללי:פסוק ו
ביאור המילות
"בית אביו". כמו והקול נשמע בית פרעה, בבית אביו:
"שמלה". בשם המין ישמש בעל הלשון במספר היחיד לרבים, כמו שפרש"י על ויהי לי שור וחמור (בראשית לב), וכן עץ פרי (שם א'), ר"ל שמלות הרבה:פסוק ז
"לא אהיה חובש", ר"ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק "חובש", שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים. זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי"כ מכל עסקי, עד שאח"כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב, "לא אהיה חובש", עד שעי"ז ארד מנכסי, "ובביתי אין לחם ואין שמלה", כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש, "לא תשימני קצין עם". ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ"כ? הוא:
ביאור המילות
"ישא". התחלת הדבור, ישא עליך משל:
"חבש". בבית הסוהר (ע"ל א' ו'):
""פסוק ח
"כי לשונם", הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה', אומר מה "שבלשונם ובמעלליהם" בגלוי ירמו כי הם "אל ה'", ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק, "למרות עיני כבודו", בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב. זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא:
ביאור המילות
פסוק ט
"ענתה בם", הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע. וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא.
"וחטאתם כסדום", החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג"כ חטאת סדום.
"הגידו לא כחדו", הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'. וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק א"ע, כי "אוי לנפשם כי גמלו להם" לעצמם "רעה" ופורעניות, כי:
ביאור המילות
"הכרת". הכרה בחוש, ויידעה בשכל, והכרת הפנים, הוא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה, (דיא פיזיאנאמיא):
"ענתה בם". ענה הנקשר עם את, הוא תשובת שאלה. עם למ"ד, הרמת קול. עם ב', ענין עדות, לא תענה ברעך עד שוא:
"לא כחדו". המכחיש חברו, הוא בדבר שיודע בו, והמכחד הוא בדבר שאין יודע בו. אבל פה הכחד עזות יותר מן כחש, שגם חטאתם שאינה גלויה פרסמו הם בעצמם, וכדברי חז"ל (יומא פו) הא בחטא מפורסם וכו':פסוק י
"כי פרי", מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה? - הגמול שישא בעד מעלליו, רוצה לומר, גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן...
פסוק יא
פסוק יב
"עמי", דע כי "מאשריך" המוליכים אותך בדרך המאושר הם "מתעים" אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם "הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו" והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו. ור"ל כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע"י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה', אמר מאשריך מתעים):
ביאור המילות
"מעולל". למפרשים לצים או עוללים, היה צ"ל מעוללים בל"ר, ולדעתי פעל מעולל מוסב על עמי:
"ונשים". כתרגומו ורשיא, כמו נושים וכ"פ קצת מפרשים. וכן במדרש אסתר (בפסוק גם ושתי המלכה) וכ"כ (למעלה ה') כי נוגש בדבר שלא לקח כמו המס, ונושה בהלואה שלקח:
"מאשריך". פעל אשר על ההדרכה נבדל מריעיו במה שמיוחד על ההדרכה בדרך המאושר, ומ"ש ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד' יט), ר"ל אל תחשוב שהוא דרך מאושר:
"ודרך ארחתיך". הדרך הגדול שמסתעפים ממנו ארחות הקטנים, כמו שכתבתי הבדלם (למעלה ב' ג'):
"בלעו". בלע בכבד מורה השחתה בכ"מ, והבדלו מן שחת במה שבלע מורה שנבלע עד שאינו ניכר עוד במציאות כלל, ובזה משתתף עם בלע בקל על הבליעה תוך גרונו, אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח'). אם אבלע (ואף) אם אשחית (ש"ב כ' כ'). ופה ר"ל שלא נשאר מן הדרך רושם כלל:פסוק יג
ביאור המילות
"נצב לריב, ועמד לדין". ריב מורה על טענות בעלי הדינים, כי יהיה ריב בין אנשים, ודין ומשפט על חקירת המשפט מצד השופטים. ויש הבדל בין פעל יצב ובין פעל עמד, העמידה הוא רק הפך הישיבה או ההליכה, וההצבה הוא ההתחזקות לעמוד על, אצל, נוכח, נגד, איזה עצם, ובא ביחוד במקום שצריך להתאמץ על העמידה ההוא כמו לפני גדול, לפני אויב, בעל דין נגד בעל דינו. והכלל כל נצב עומד ולא כל עומד נצב, ולכן אצל ריב אמר נצב, ואצל דין עומד, וכן ברבה (במדבר פ' יא) ובמדרש חזית (פסוק דומה דודי לצבי) ובפסיקתא (פסוק אלהים נצב) אלהים עומד אין כתיב אלא אלהים נצב בעדת אל, מהו נצב אטומוס, כמד"א ונצבת לי שם על ראש ההר, וכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, ופי' הערוך, אטומוס. מוכן שם טרם בואם, ומובן במ"ש:
"לריב, לדין". שניהם מקור מהפעיל, עקרם להריב להדין, כי אם היו שמות היו נקודים בשו"א:פסוק יד
"זקני עמו ושריו", לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא.
"ואתם בערתם הכרם", שישראל מצד היחוס שבינם לה' נמשלו לכרם (לקמן ה'), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו. ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא "גזילת העני? הלא בבתיכם":
ביאור המילות
פסוק טו
(טו-טז) "מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון", הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י"ח עד כ"ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ"ז שואל ה' "מה לכם תדכאו עמי", למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? "נאם האדון ה' צבאות", ר"ל כן שואל האדון ה'.
"ויאמר ה'", וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא "יען כי גבהו בנות ציון", וכו'. ועפ"ז גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו "ותלכנה נטויות גרון", בקומה זקופה ומבטת בעינים.
"הלוך וטפוף", כמנהג הטף במרוצה.
"וברגליהם תעכסנה" מצלצלים להשמיע קול, לכן:
ביאור המילות
"מלכם". ה' מה חסרה במכתב ונבלעת בדגש וכן מזה בידך:
"תדכאו, תטחנו". דוך הוא הנידך במדוך, וטחינה בריחים, הדיכה תהיה ע"י הרמת העלי והורדתו תוך המכתש, ויכול לתת בתוך המדוך גם דברים גסים והם מתפרדים לחלקים דקים, אבל אין נעשים קמח, והטחינה היא בהפך, לא יתנו בריחים רק דברים דקים תבואה קטניות, ושם נעשים קמח, וכשרוצים לעשות קמח מדברים גסים נותנים תחלה תוך המדוכה, ושם יתפורר, ואח"כ בריחים ושם יעשה קמח. ואכות אותו טחון היטב (דברים ט' כא) תחלה ואכות, ואח"כ טחון. וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור (במדבר יא). טחנו, כשרצו לעשותו קמח. ודכו, כשרצו לבשלו בפרור. והמליץ פה תחלה דכו את העשירים, בעוד נדמו כחלקים גסים בכמות רב מעושר, במדוכת הלחץ, עד שנעשו דקים רזים דלים ועניים, ואח"כ פני עניים טחנו בריחים לעשותו קמח דק אבק ועפר:פסוק טז
"ויאמר ה'", וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא "יען כי גבהו בנות ציון", וכו'. ועפ"ז גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו "ותלכנה נטויות גרון", בקומה זקופה ומבטת בעינים.
"הלוך וטפוף", כמנהג הטף במרוצה.
"וברגליהם תעכסנה" מצלצלים להשמיע קול, לכן: }}
ביאור המילות
"ומשקרות". בודד, וי"מ צובעות, וי"מ הבטה, ובחז"ל. ב"ר (פי"ח) פי' הבטה, ובויקרא (רבה פרשה טז) ומדרש איכה (פסוק נעו עורים) צובעות בסקרא, ובשבת (דף סב) דהויין מליין עיניהו כוחלא ורמזין כולל שתי הפירושים:
"וטפוף". מלשון טף, שהלכו כמנהג הילדים, ובויקרא רבה (שם) ומדרש איכה ופסיקתא (פל"א) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה:
"תעכסנה". במד' (שם ושם) ובשבת (שם) מפרש לשון עכסא ונחש, מכניסות ארס התאוה, ובירושלמי (שבת פו ה' ד') העכסים קורדיקיא כמ"ש וברגליהם תעכסנה, מפרש מנעלים עבים, והמפרש פי' כבלים או פעמונים להשמיע קול, וכן פי' כעכס אל מוסר אויל. ויל"פ שם על הנחש המצלצל (קלאפפערשלאנגע):פסוק יז
ביאור המילות
"ושפח". צרעת, גמ' ומדרש (שם ושם) ורבה במדבר (פ"ו) והשי"ן שמאלית והסמ"ך אחד הוא, כמו בשורי מהם (הושע ט'), וכן שפח מספחת:
"פתהן יערה". יגלה מקום פאת ראשן. ערה ענין גילוי, כמו פשוטה ועורה. ואם נוסף בו וא"ו, יורה התגלות מקום שיש גנאי בגלותו, לגלות ערוה:פסוק יח
פסוק כד
"ותחת", ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא"א לחגור שם עוד.
"ותחת", במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער.
"ותחת", במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר.
"כי תחת יפי", קיא ומיאוס ומכוה יהיה בכ"מ שהיה שם איזה יופי:
ביאור המילות
פסוק כה
ביאור המילות
פסוק כו
"ונקתה", תתנקה מכל אשר לה כ"פ המפרשים. ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. עפ"ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד "שפתחיה" (של האלמנה) "יאנו ויאבלו", אז "ונקתה" מעונש גם אם "לארץ תשב" ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה. והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה:
ביאור המילות
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ג · >>