פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הגידו בגוים" ויותר מזה "השמיעו" הכריזו בפרסום, ויותר מזה "שאו נס, השמיעו" את כל הפרטים "ואל תכחדו" דבר, "אמרו נלכדה בבל, הוביש בל" שעבדוהו בבל וכן יתר הגלולים:


ביאור המילות

"הגידו והשמיעו". השמיעו היא ההכרזה (כנ"ל ד' ה'):

"הוביש בל חת מרודך". אליל בל היה אליל הכבוד ועשו לו עצבים אמר הוביש, אליל מרודך היה אליל הגבורה ועשו לו גלולים אמר חת שהוא הפך אומץ לב:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עלה עליה גוי מצפון", כמו שהם עלו על ישראל מצפון:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני ישראל" ר"ל שבט לוי ובנימין יתחברו עם שבט יהודה, "הלוך ובכו ילכו" כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך כן "יבקשו" למצוא "את ה'" לשוב אליו:


ביאור המילות

"בימים ההמה ובעת ההיא". בעת מציין חלות הדבר בנקודה מיוחדת מן הזמן. ובימים מציין המשך הדבר, ופה ר"ל שזה יהיה כל ימי משך הימים ויתחיל בעת ההיא, וכן פירושו תמיד:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ציון ישאלו דרך", הם ישאלו את הדרך ההולך לציון, כי עד עתה "הנה פניהם" היה פניהם לציון בתפלתם, כמ"ש וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלים.

"באו", ציון תשיב להם לאמר "באו ונלוו אל ה'" כי "ברית עולם" שהיה לו עמכם "לא תשכח":


ביאור המילות

"ציון ישאלו דרך". כמו ישאלו דרך ציון. ויל"פ שיאמר על צד המליצה את ציון ישאלו שתגיד להם הדרך, כי יכינו פני הליכתם אל ציון, וכאילו שואלים את העיר שתגיד להם את דרכם, והיא משיבה בואו ונלוו אל ה':

"ונלוו". ציווי ע"ד העבר מבנין נפעל:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צאן" (דברי השם) "עמי היו" דומים "כצאן אבדות" במדבר שהם הפקר, ומה היתה הסבה לזה, "כי רעיהם התעום" ועלו על ההרים, "וההרים שובבו אותם", ור"ל תחילה עבדו ע"א בארצם, ועי"כ "הלכו מן ההר אל הגבעה" שתחת ההר, ועי"כ "שכחו רבצם" הקודם, ור"ל שאחר כך עבדו ע"א בארצות אויביהם:


ביאור המילות

"הרים". הרים שובבו אותם, ללכת שובב:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל", ועי"ז נעשו הפקר עד אשר "כל מצאיהם אכלום" להנאתן, "וצריהם" שהם השחיתו אותם מפני שנאה שלא להנאתם כלל, "אמרו לא נאשם" בעבור זאת, כי ראוים לכליה "תחת אשר חטאו לה'", שבזה חטאו בשתים,

  • א) שהוא היה "נוה צדק", הנוה מיוחד אל הצאן ובנוה ה' שם שכן הצדק,
  • ב) ושם שכן "ה'" שהוא "מקוה אבותיהם", ר"ל שעזבו הצדק בין אדם לחבירו, ואת ה' אלהי אבותיהם בענינים שבין אדם למקום:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נדו", ה' אומר לצאן עמו, "נדו מעיר" המלוכה "בבל", כי בבל תתהפך ואח"כ "צאו מכלל ארץ כשדים", והגם שאין לכם רועים שיוליכו אתכם, "היו כעתודים" ההולכים "לפני הצאן" והצאן הולכים אחריהם, והם המנהיגים שהלכו לפניהם שהם עזרא ונחמיה וראשי הגולה:


ביאור המילות

"נדו". הנד הוא ממקום למקום, והיוצא הוא לגמרי, ר"ל ואח"כ צאו מכלל הארץ:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", עתה יספר בפרטות איך נפלה בבל,

  • א) "כי אנכי מעיר" בהשגחה,
  • ב) שיהיה "קהל גוים גדולים מארץ צפון",
  • ג) "שיערכו לה ומשם תלכד", ר"ל שיכבשו החומה מצד צפון,
  • ד) "חציו כגבור משכיל", חצי האויב יהיו דומים כאילו יש להם שכל ויבואו מעצמם אל המטרה "לא ישובו ריקם" כגבור שיש לו שכל, (ולנוסח שכתב משכיל בשי"ן ימנית, פי' שיהיו דומים כגבור שבעת שלא ימצא את מי להרוג הורג ילדים קטנים ומשכיל את האב לבל ישוב ריקם):


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיתה", הודיע עוד,

  • ה) כי אחר שינצחו את בבל אז "הכשדים" בני המדינה לא ילחמו עוד רק יהיו "כשלל" שנשאר אחרי המלחמה,
  • ו) שלא יהיה ככובש את הארץ אחרי מלחמות רבות שיסתירו את כל אשר להם או יאבדוהו בל יבא לידי האויב, כי "כל שולליה ישבעו", כי ימצאו די והותר:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", עתה יודיע הזמן מתי יהיה זה, שזה יהיה בעת שאתם "שוסי נחלתי תשמחו" בלב "ותעלזו" בפעל, בעת (שעשה בלטשאצר משתה ושמח בכלי בהמ"ק ששסה מישראל), בעת כי "תפושו כעגלה דשא", כן תשמנו מרוב טוב, אז בעת ההיא.


ביאור המילות

"תשמחו תעלזו", השמחה היא בלב, והעלז מרקד מרוב השמחה, "שוסי נחלתי". הנחלה אצל ה' קשור בו ציור הקדושה.

"תפושו". ריבוי הבשר - "כעגלה דשא". שדשה בתבואה כמ"ש אפרים עגלה מלומדת אוהבת לדוש כי אז תאכל בתבואות, וי"מ מענין דשא הרועה בנאות דשא, וי"ס כתוב בא' ויש בה':

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בושה אמכם", היינו הארץ שילדה אתכם, כי "האחרית של גוים גדולים" שילדה האם הזאת והיינו הגוים שישבו בארץ, אחריתם יהיה שתשאר שם "מדבר ציה וערבה":


ביאור המילות

"בושה אמכם חפרה יולדתכם". חפר הוא יותר מן בושה שחופר פנים בטמון, ואם כולל גם האומנת, ויולדת היא רק האם שילדה, ובושתה גדולה יותר:

"מדבר ציה וערבה". עי' הבדלם (ישעיה ל"ה א'):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מקצף", ותהיה עוד גרועה מן המדבר בג' דברים,

  • א) המדבר שמם בטבע והיא "לא תשב מסבת קצף ה'",
  • ב) במדבר ימצאו מקומות שאינם שוממים והיא "והיתה שממה כלה",
  • ג) על שממות המדבר לא ישתומם איש, אבל היא "כל עבר על בבל ישם וישרק":


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ערכו", (עתה יבאר איכות הכיבוש) "ערכו על בבל סביב" אתם "כל דרכי קשת", מוסיף לאמר "ידו אליה", אל תשליכו את החצים ע"י הקשת רק השליכו אותם בידכם, כי גם ביד תקלעו למטרה, ומוסיף "אל תחמלו אל חץ" שתיראו פן תשליכו החץ בחנם, "כי לה' חטאה", ובודאי תשיגם החץ:


ביאור המילות

"ידו". המשליך ביד, וכן לידות את קרנות הגוים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הריעו עליה מסביב", לסימן שנכבשה החומה, כי כבר "נתנה ידה" וחדלה להלחם, ומוסיף "נפלו אשיותיה" שכבר נפלו יסודות החומה כמו שהיה בחומת יריחו, עי"ז "נהרסו חומותיה" ממילא, "כי נקמת ה' הנקמו",

  • א) תנקמו נקמת ה' מה שהחריבו בהמ"ק וחללו את שמו,
  • ב) "כאשר עשתה עשו לה" כי גם היא החריבה גוים רבים:


ביאור המילות

"אשיותיה". יסודות כמו בלשון ארמי ואושיא יחיטו (עזרא ד'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרתו זורע מבבל", בל תשאירו בה לכורמים וליוגבים, ומוסיף שלא ימצא אף "תופש מגל בעת קציר", שגם הנזרע כבר לא ימצא מי שיקצרנו, ויען שעד עתה היו בני הנכר שבה אכריהם והקוצרים שדותיהם, אומר שעתה "איש אל עמו יפנו", ויתחברו יחד "וינוסו איש לארצו":


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שה פזורה" שיעור הכתוב "אריות הדיחו שה פזורה ישראל" שהדיחוהו ממקומו, האריה "הראשון אכלו", אכל הבשר, והוא "מלך אשור", וזה האריה "האחרון עצמו" שבר וכתת עצמותיו, והוא "מלך בבל":


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן כה אמר ה', הנני פקד" כמו שפקדתי על אשור כן אפקוד על מלך בבל:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושבבתי" אשיב את השה "אל נוהו" שהוא מרעה הצאן, ושם "ירעה הכרמל והבשן" ששם מרעה צאן, וגם "בהר אפרים תשבע נפשו" בשביעה די והותר:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בימים ההם יבקש את עון ישראל", ישראל הם עשרת השבטים שהם עבדו ע"ז שזה נקרא עון, שמורה על עוות השכל והכפירה, זה לא יהיה במציאות כלל כי יתבטל יצרא דע"ז.

"ואת חטאת יהודה", יהודה לא הכחישו את ה' רק היו להם חטאים מצד התאוה שזה נקרא חטאת, והגם שזה יהיה בעולם במציאות, בכ"ז "לא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר" לאלה שאשאיר מן הגולה אסלח להם חטאתיהם ולכן לא ימצאו:


ביאור המילות

"עון, חטאת". הבדלם מבואר בכ"מ עוון גדול מחטאת, שהוא עוות המחשבה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על הארץ מרתים", רק אתה "מרתים" ומרי, "על ארץ בבל עלה עליה", אתה מרתים עלה "אל יושבי פקוד" שהם הכשדים שעליהם אפקוד עונם (כמ"ש הנני פוקד על מלך בבל), "ועשה" ר"ל אתה מרתים "עשה כאשר צויתיך" להחריב ולהשמיד הכל:


ביאור המילות

"מרתים". מענין מרי, וצייר המרי כעצם מופשט עולה על הארץ:

"יושבי פקוד". מענין פקודת עון:

"חרוב". מענין חרב:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול מלחמה בארץ" בבל, ותיכף נשמע קול "שבר גדול" שנשברה בבל:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"איך", עפ"ז יתמה,

  • א) על קול המלחמה "שאיך נגדע וישבר פטיש כל הארץ", הלא בבל היתה כפטיש יפוצץ סלע כי פזרו כל האומות לשברים, ואיך התחברו שנית למלחמה, איה הפטיש המפוצץ חבורם, ונגד השבר הגדול שואל,
  • ב) "איך היתה בבל לשמה בגוים" אחר שהיו תמיד בעזרתה גוים רבים ועצומים:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יקשתי", נגד השאלה הראשונה משיב אני נתתי לך מוקש ועל ידו "נלכדת" בהפח, ונגד השאלה השניה משיב "נמצאת וגם נתפשת" שאחר שכבר היית בהפח נמצאת שם, וגם תפשו אותך, וכ"ז היה יען "כי בה' התגרית", ועל ידי זה.


ביאור המילות

"יקשתי". נתתי לפניך מוקש:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פתח ה' את אוצרו", שהמלחמה שלחמו בך היה בכלי זעם של ה', (ולעומת שהם פתחו האוצר ולקחו כלי ה' אל המשתה, שזה רמז במ"ש כי בה' התגרית, "פתח" גם הוא "את אוצרו ויוצא" כליו שהם "כלי זעמו) כי המלאכה היא לה'", מלאכה הזאת תתיחס אל ה' שהוא החריבה, ואתם האויבים.


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באו לה מקץ", בסוף וגמר המלאכה שיעשה ה' אז בואו אתם, (כי ע"י כתיבת המלאך נהרג בלשצאר ואח"כ באו חיל מדי ופרס), "פתחו מאבוסיה" אין לכם לעשות רק לשלול שלל, שתפתחו את אוצרות התבואה שנותנים אל האבוס שיתפטמו שם הפרים (ר"ל תקחו עשרם), "סלוה כמו ערמים", ר"ל אשר הם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערמים, ערמות של תבואה, פתחו אותם, ואח"כ "והחרימוה" עד שלא תשאר שארית:


ביאור המילות

"מקץ". בסוף המעשה:

"מאבוסיה". האבוס הוא מקום שעומדת הבהמה לאכול ולהתפטם, ומאבוס הם האוצרות ששם נמצאו התבואות המוכנים לתתם אל האבוס:

"סלוה". מענין הרמה כמו וישפכו סוללה:

"וערמים". גלים של תבואה כמו בטנך ערמת חטים:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרבו", אח"כ הכו בחרב את "כל הפרים", וקראו "הוי עליהם כי בא יומם" להשחט, ובא "עת פקדתם" הזמן לפקוד את עונם:


ביאור המילות

"חרבו". הרגו בחרב:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול נסים" שילכו "להגיד בציון את נקמת ה'" מה שחללו כבודו, "ואת נקמת היכלו" ששרפו המקדש ושחללו כלי המקדש:


ביאור המילות

"נסים ופלטים". הפליט כבר היה תחת החרב:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השמיעו" צייר שאחר שישראל נסו מארץ בבל מצוה שנית שיקבצו עמים "רבים, וכל דרכי קשת, ויחנו עליה מסביב" כדי "שאל יהי לה פליטה", שלא יניחו איש לנוס עוד מן העיר.

"שלמו לה כפעלה", הפעל הוא העסק, והמעשה הוא גמר הדבר, ושלמו לה תשלומין לפי העסק שהתעסקה, ותעשו לה מדה במדה, "ככל אשר עשתה", ומפרש "שלמו לה כפעלה, כי אל ה' זדה", העסק שלה היה מצד שזדה אל ה' לכפור ביכלתו, "וככל אשר עשתה עשו לה כי זדה אל קדוש ישראל" המעשה עצמה ששרפו בהמ"ק ועיר הקדש שהוא מעשה נגד קדוש ישראל, שבשם זה נקרא בו מצד קדושת ישראל וקדושת הקדש והמקדש השוכן בה:


ביאור המילות

"רבים". מענין רובה קשת:

"כפעלה, כאשר עשתה". הפעל, הוא העסק. והמעשה, הוא העשיה והגמר, עי' מ"ש (ישעיה ה' מ"ב), ועל העסק שלא עשה עדיין לא יצדק עשו רק שלמו:

"ה' קדוש ישראל". כ"מ שאמר ה', ידבר עליו מצד בורא העולם בכלל. ואלהי ישראל, הוא הקשר שי"ל עם ישראל (כמ"ש ישעיה א' ד' ובכ"מ). וקדוש ישראל, יציין מצד קדושת ישראל שיתקדשו על כי קדוש ה':

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן יפלו בחוריה ברחובתיה" ע"י שיחנו עליה מסביב ולא יוכלו להמלט:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני אליך זדון", עתה מתחיל לדבר על מפלת המלך, "כי בא יומך" מצד המערכה שערבה שמש הצלחתך, ובא גם "עת פקדתיך" מצד ההשגחה על עונך:


ביאור המילות

"יומך עת פקדתיך". התבאר למעלה (מ"ו כ"א):

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכשל זדון" ועי"כ "יפול, והצתי אש בעריו" ומן הערים "תאכל כל סביבותיך" הפך מכיבוש מלחמה הרגיל, שיכבשו תחלה את הסביבות ואח"כ ערי הממלכה:


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה', עשוקים", ר"ל הנה בדרך הטבע א"א כלל שיגאלו ישראל, כי א"א שקצתם שאינם בגלות יפדו את השבוים, כי "עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו", ולא שמקצת השובים לא יחזיקו בם לעבדים, כי "כל שוביהם החזיקו בם", ולא שישלחו אותם אח"ז לחפשי כי "מאנו שלחם", אבל.


 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גאלם חזק שמו הוא ה' צבאות" המושל בכל הצבאות, והוא "ריב יריב את ריבם" ומן הריב הזה תצא תועלת כללי.

  • א] "למען הרגיע את הארץ" מאויביהם.
  • ב] עונש לבבל "והרגיז לישבי בבל" ועל ידי הריב הזה.


ביאור המילות

"הרגיע, הרגיז". מקור, להרגיע, ובא בצורת העבר, וכן גנון והציל פסוח והמליט. רד"ק:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרב על כשדים נאום ה'" הוא על המדינה, "ואל ישבי בבל" עיר המלוכה, "ואל שריה ואל חכמיה" אשר יושבים ג"כ בבבל:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרב על הבדים" חוזי כוכבים, "ונואלו" כי לא יחכמו עוד באצטגנינות שלהם, "והגבורים יחתו":


ביאור המילות

"הבדים". הקוסמים או חוזי כוכבים:

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרב אל סוסיו" המוכנים למלחמה:


ביאור המילות

"הערב". הסוחרים עורבי מערבה:

 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרב אל מימיה" שהיה סביב העיר למצור, "כי ארץ פסילים היא" ר"ל יען שעושים ליראתם פסילים משונים, "ויתהללו" וישתגעו בפסילים "אימים" תמונות מחיות משונות המטילים אימה ופחד:


 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן ישבו ציים" אשלח לשם חיות נוראות כדמות חיות האימים שהיו להם לפסילים והם ישבו בארץ "לא תשב עוד לנצח":


ביאור המילות

"לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור". התבאר (ישעיה י"ד):

 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"לא ישב שם איש, בן אדם". התבאר למעלה (ב' ח'):

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה עם בא מצפון", כשם שנבא פסוק זה על ביאת הכשדים לא"י (למעלה ו') אמר שכן יבא עליהם עם מצפון, ועל ידיהם "יערו גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ" שיעזרו למדי ופרס:


ביאור המילות

(מא-מג) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (ו', כ"ב כ"ג כ"ד):

 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קשת וכידן יחזיקו" במלחמתם "ועל סוסים ירכבו" אשר הסוסים "ערוכים למלחמה כאנשים":


 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה כאריה יעלה" מלך פרס ורגע הריץ אותו מבבל ואח"כ חזר עליה עם כל בחורי הגבורים, וכלשון הזה נבא על אדום למעלה מ"ט י"ט כ' ע"ש פירושו, שנבא על בבל ועל אדום ששניהם החריבו מקדשי ה' בסגנון א':


ביאור המילות

(מד-מו) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (מ"ט, י"ט כ' כ"א):