פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על יחזקאל כג


תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שתים נשים", המשיל מלכות אפרים ויהודה לשתי נשים, שהשם יצייר ענינו עם ישראל כאיש לאשתו, כי כן בא עמהם בברית דודים ועת יסורו מתחתיו לעבוד עבודת נכר יצייר אותה כאשה הזונה תחת בעלה, ואמר "ששתים נשים" אלה שהם אפרים ויהודה הגם שעתה הם מחולקים "היו בנות אם אחת", שבראשיתם היו תמיד אומה אחת:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותזנינה" ועוד במצרים התחילו לזנות מאחרי ה', והיה להם אז ע"ז ג' תירוצים,

  • א) מצד שהיו "במצרים" מקום הזימה ר"ל ששם סרו מאחרי ה' מפני שמצרים היתה מלאה תועבות,
  • ב) "שמסבת נעוריהן זנו" שהיה הזנות ע"י רתיחת התאוה וקוצר השכל שבימי הנעורים, ר"ל שאז עדיין לא קבלו את התורה והאמונה כראוי,
  • ג) "שם מעכו שדיהן" שהם ענינים שהיו עושים במצרים לעורר תאות המשגל, היינו שהמצרים התעו אותם במעשהם ובמנהגיהם אל עבודת נכר:


ביאור המילות

"עשו". מענין ועסותם רשעים, מיעוך וכתישה, ומזה שם עיסה בלשון המשנה, ושם עריסה במקרא, ראשית עריסותיכם, שהרי"ש נוסף כמו שרביט שבט, סרעף סעיף וכדומה. ושדים הם העליונים, ודדים במקרא הם במקום הבתולים, כמ"ש בפי' משלי על דדיה ירווך בכל עת:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמותן", ואז כבבר נתחלקו בשמות, כי היו נמצאים שבטים שהיו אדוקים בתורת האבות, כמו שבט לוי שלא עבדו ע"ז במצרים ולא בטלו ברית מילה וכן היתה יהודה לקדשו והם היו המיעוט, כי יתר השבטים נקראו "אהלה" שהיה להם אהל בפ"ע נפרד מה', והיא היתה "הגדולה", ר"ל שהם היו הרוב, "ואהליבה" שהם שבט לוי ויהודה שהי' אהלי בה, והיו צדיקים וה' שוכן בם שהם היו לה', ובכ"ז היתה "אחותה", ר"ל לא נפרדו אז והיו גוי אחד "ותהיינה לי", ה' ארש את שתיהן לו לעם במ"ת:

"ותלדנה בנים ובנתו" שפרו ורבו בא"י ואז נתחלקו לשתי ממלכות, ור"ל הגם שבמצרים נתחלקו בשמות בכ"ז היו אח"כ שתיהן לי עוסקים בעבודתי, ונקראו שתיהן בשם אחד, עד אח"כ שילדו בנים ובנות, אז נתחלקו בימי ירבעם, עד שבימי אחאב התחילו לעבוד את הבעל, ואז נתחלקו שנית, אם בשם, אם במקום מגורתן, כי אז "ושמותם שמרון אהלה" ששומרון הקבעה לעיר מלכות אפרים ונקראה ביחוד בשם אהלה, כי אז נפרדו מה' לגמרי "וירושלים" היתה לעיר מלכות יהודה ונקראה "אהליבה" ששם נשאר מקדש ה':


ביאור המילות

"אהלה". אהל שלה מופרדת מבעלה:

"אהליבה". היינו אהלי בה:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותזן", מאז זנתה "אהלה" לע"ז ולהתערב בגויי הארצות, עד שלבסוף "ותעגב על מאהביה אל בני אשור שהיו קרובים" ר"ל שבאו לארצה, וזה היה בימי מנחם שנתן לפול מלך אשור אלף ככר לחזק הממלכה בידו:


ביאור המילות

"ותעגב". העיגוב הוא קודם אל הזנות שתעורר הזונים בדברי חשק ועגבים, כמו עגבים בפיהם, שיר עגבים (לקמן ל"ג):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לבשי", ר"ל שעגבה לבני אשור, אם מצד יופי מלבושיהן שהם "לבשי תכלת", אם מצד מעלתם שהיו "פחות וסגנים" ואם מצד יפים "בחורי חמד כלם" ואם מצד גבורתם "פרשים רכבי סוסים":


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותתן", ואח"כ "נתנה תזנותיה עליהם" בימי הושע בן אלה שאז היה לו עבד, ובכל גלוליהם נטמאה לעשות כתועבותיהם:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה", ר"ל שאח"כ מצא מלך אשור קשר בהושע ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, "כי אותה שכבו בנעוריה" והיה להם ברית עם מצרים מכבר:


ביאור המילות

"תזנותיה". יש הבדל בין זנות, ובין תזנות, ובין זנונים, ובין זמה, שזנות היא הזנות הרגיל. וזנונים בכפל עי"ן הפעל מורה על התמדת הזנות ושהיא בפרהסיא כמו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, שכ"ה בכל השמות שנכפל עי"ן הפעל, כמ"ש בכ"מ. ותזנות, מורה ששופך זנות על אחרים, שע"ז בא בצורת ההפעיל. וזמה, מורה השתקעות המחשבה בזנות. ובזה תבין שנויי הלשונות בפרשה זאת:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן נתתיה" זה היה סבה מאת ה' שלכן חשבם מלך אשור כמורדים אחר שכבר "עגבה עליהם" והיו תחת רשות אשור ע"כ נקם מהם על שרצו למרד בו ולקבל עול מלכות מצרים:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המה גלו ערותה", לכן מלך אשור כבש את הארץ "ולקחו בניה ובנותיה", היינו שהגלה אותם לחלח וחבור, "ואותה בחרב הרגו" שהרג רובם בחרב ובטל את המלכות, "ותהי שם לנשים", שהגוים שהושיב שם יראו עי"כ את ה' ועונשיו ולקחו מוסר משומרון:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותרא אחותה אהליבה", הגם שירושלים ראתה סופה של אהלה, בכ"ז לא לקחה מוסר, כמ"ש (ירמיה ג') ולא יראה בגודה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא, "ותשחת עגבתה ממנה" וזה היה בימי אחז שנתן שוחד למלך אשור, ובימי מנשה שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור, ועז"א "ותשחת עגבתה", ומפרש.


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל בני אשור עגבה", הגם שראו מה שעשו לאחותה:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארא" ואני ראיתי שהסבה לכ"ז הוא מפני "כי נטמאה", שהגם שלא עשו בפרהסיא כמו עשרת השבטים כמ"ש (ירמיה ג') והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ[1], בכ"ז ה' ראה כי "דרך אחד לשתיהן" שסרו מאחרי ה' כמו עשרת השבטים:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותוסף", אח"כ בטלה מלכות אשור, ונבוכדנצר בשנה הראשונה למלכו כבש את נינוה ונעשה ראש למלכות אשור והושיב את כסא אשור בבבל, והיא לא הכירה עדיין את הכשדים, רק שראתה צורתם על הקיר והיה להם סימן שהיא צורתם,

  • א) מצד החקיקה, ועז"א "מחקה על הקיר",
  • ב) מצד המלאכה, שהיו "צלמי כשדים", שהיו עשויים כפי המלאכה שנהגו בכשדים,
  • ג) מצד שהיו "חקקים בששר" שהיא צבע שהכשדים לבדם היו מושחים בו, וכן הכירו בם מצד צורת האנשים שהיו.


ביאור המילות

"אנשי מחקה". כמו אנשים, וכן מאנשי התרים (מ"א י'):

"בששר". מין צבע:
 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חגורי אזור במתניהם", שבני בבל היו חוגרים בחוזק כמ"ש (שבת דף י') הני חברין בבלאי וכו' כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה, "וסרוחי טבולים בראשיהם" כובעים ארוכים, והיו "מראה שלישים" וגבורים וזה היה "דמות בני בבל אשר כשדים ארץ מולדתם" כי הנכרים שהיו בבבל לא היו הולכים במלבושים כאלה רק בני בבל שנולדו בארץ כשדים:


ביאור המילות

"סרוחי טבולים". המצנפת טבול בצבע וסרח העודף ממנו יוצא משני צדדיו למטה:

"שלישים". גבורים ונכבדים כמו ושלישיה על כולו:
 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותעגבה", חשקה לראות אותם, "ותשלח מלאכים" היינו מה שהשתדלו לכרות עמהם ברית:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבאו אליה", הם באו תחלה רק "למשכב דדים", ר"ל שבאו ככורתי ברית אהבה ואח"כ "ויטמאו אותה בתזנותם", שכבשום למס עובד.

"ותטמא בם", ר"ל והם למדו תועבות הכשדים ואחר כך "ותקע נפשה מהם" שהתחילו למרוד בם בימי יהויקים וצדקיהו:


ביאור המילות

"ותקע". שרשו יקע ובא על הסרת הדבר ממקומו, ופה על הסרת דבקת הנפש לאהבה אל השנאה, וכן פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו' ח'):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותגל", אמנם הגם שנקעה נפשה מהם בכ"ז התמידה בזנות דהיינו בע"ז עד "שגלתה את תזנותיה" ועבדה ע"ז בפרהסיא, "ותגל את ערותה", שעברה שאר עבירות בפרהסיא בלא בושה, כמ"ש ותפשקי את רגליך לכל עובר, "ואז ותקע נפשי מעליה", גזרתי עליה גלות כמו על עשרת השבטים:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותרבה את תזנותיה", ואז התחילה לשאול עזר ממצרים בימי צדקיהו ולעשות ג"כ כמעשה ארץ מצרים:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותעגבה", עד שהיתה ביחד "עם פלגשיהם", ועגבה עמהם ביחד, כי היתה להם כפלגש המיוחדת לזנות ולשפחות, וזה מצד "שבשר חמורים בשרם" וצריכים פלגשים הרבה, ר"ל שהיתה נכנעת למצרים עם יתר האומות שהיו משועבדות למצרים, שקראם (לקמן ל') סומכי מצרים שהם כוש ופוט ולוד:


ביאור המילות

"על פלגשיהם". עם פלגשיהם, כמו ויבואו האנשים על הנשים:

"בשר". כינוי אל אבר התשמיש כמו רר בשרו את זובו:
 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותפקדי", וחוץ מזה החזקת במעשים מקולקלים של מצרים ומחשבות עמוקות של מינות שהיה לך בנעוריך קודם יצ"מ:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אהליבה, הנני מעיר את מאהביך עליך", ר"ל בעת שאעיר את כשדים ללכת עליך למלחמה לא ילכו כשונאים להחריב את הארץ רק כאוהבים המבקשים אהבה, והולכים רק בעבור "אשר נקעה נפשך מהם", שעי"כ ילכו להשיב אותך אל אהבתם, כי בתחלה הלך נבוכדנצר להכריח את צדקיהו שישלים אתו ולא יחזיק במרדו. ואם היה משלים אתו לא היה מחריב את העיר והמקדש כמבואר בירמיה (סי' כ"א וסי' ל"ח), ובאופן זה "והבאתים עליך מסביב":


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני בבל פקוד ושוע וקוע", הם העמים שסרו למשמעת בבל, "וכל בני אשור אותם" פי' "הנני מעיר את מאהביך וכל בני אשור" (הנני מעיר) אותם, ר"ל שגם הם יזכרו אהבתך הקדומה ויבואו להשיב את האהבה אל איתנה כבתחלה, ועז"א בחורי חמד וכו' שהם היו האוהבים שלה:


ביאור המילות

"פקוד שוע וקוע". שמות מדינות כן ת"י:

"אותם". כמו אתם:
 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאו עליך הצן" וכו' במיני מרכבות וכלי מלחמה, "ונתתי לפניהם משפט", אבל בבואם אז אערוך לפניהם המשפט שיש לי עליך על שזנית תחת בעלך, כמ"ש (ירמיה א') ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים וכו' ודברתי משפטי אותם על כל רעתם, שמצייר שחיל בבל יהיו השופטים וה' יהיה הבע"ד אשר יסדר טענותיו לפניהם, ומצד זה יעשו בה שני מיני משפטים,

  • א) מצד הבע"ד שהוא ה', שמצד זה יעשו הפסק דין והעונש כפי משפטי ה' ודינו,
  • ב) מצד השופטים שהם בפ"ע יענשו אותה כפי נמוסיהם ודיניהם, על הראשון אמר "ונתתי לפניהם משפט", ועל השני אמר "ושפטוך במשפטיהם", ועתה מפרש שני מיני העונשים, נגד מ"ש ונתתי לפניהם משפט שהוא המשפט שיתן ה' לפי דתיו וחקיו אומר.


ביאור המילות

"הצן". כמו והביאו בניך בחצין מין מרכבה, עז"א הצן ורכב:

"צנה ומגן". על הגוף (צנה מגין בפני חרב, ומגן בפני חץ, וצנה מקיף מג' רוחות):
"וקובע". מגן נחושת על הראש (ש"א י"ז):
 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי קנאתי בך" שאעמוד נגדך כאיש המקנא לאשתו על אשר זנתה תחתיו, ונגד מ"ש ושפטוך במשפטיהם אמר "ועשו אותך בחמה" שיעשו המשפט דרך חמה וכעס, ומפרש נגד מ"ש ונתתי קנאתי בך "אפך ואזניך יסירו", יתנהגו עמך כמו שיעשו לאשה שזנתה תחת בעלה שיסירו את חטמה ואזניה כדי שתמאס בעיני הזונים, ועל שהעיזה פניה, ועל שהטתה אזניה לדברי עגבים, "ואחריתך בחרב תפול" פי' רי"א שהמנהג לעשות חרפה להזונה שיכריתו שולי בגדיה בחרב, והיא הבושה היותר גדולה שישארו עגבותיה חשופי שת לקלון מתמיד, ונגד מ"ש ועשו אותך בחמה שהם בפ"ע יעשו משפט אחר לפי חמתם, אמר "המה" ר"ל המשפט שיעשו המה בפ"ע חוץ ממשפטי, יהיה מה "שבניך ובנותיך יקחו" בשבי, "ואחריתך תאכל באש" הוא מה ששרפו בית ה' ובית המלך, ור"ל שכפי משפטי ה' היה די להסיר תפארתה ולקצץ את הרשעים בחרב, והם יוסיפו הגלות ושריפת בהמ"ק:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והפשיטוך", גם יפשיטו "בגדיך" החמודות "ויקחו כלי תפארתך" שהם כלי המקדש וכל דבר שהיה יקר להם מצד שהם עם ה':


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשבתי", ועי"כ "אשבית את זמתך" שהם המחשבות העמוקות בזנות, דהיינו המינות והדיבוק בעכו"ם, כי מאז נבטלה עבודת כו"ם, "ואת זנותך מארץ מצרים" שמאז לא בטחו עוד במצרים, "ולא תשאי עיניך אליהם" אל הזמה וע"ז, "ומצרים לא תזכרי עוד", כי נפלו גם מצרים, ובני יהודה שבא לשם נהרגו עמהם:


ביאור המילות

"זמתך. זנותך". כבר התבאר (פסוק ח') ונגד זמתך שהוא השתקעות המחשבה בזנות, אמר ולא תשאי עיניך אליהם, ונגד זנותך מא"מ, אמר ומצרים לא תזכרי עוד:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה' הנני נתנך ביד אשר שנאת", ר"ל הגם שתחלה אמר הנני מעיר את מאהביך שבעת יתעוררו לצאת על ירושלים יהיה מצד האהבה שירצו שישראל ישובו להיות בברית אתם ולא יהיה ראוי שיעשו לה כל אלה, אבל בעת שאתן אותך בידם עת יכבשו העיר, אז תהיה ביד אשר שנאת, יהיה מצד השנאה, שאז יבער בלבם השנאה שנולדה ע"י "שנקעה נפשך מהם" ויתנהגו כאויבים וצוררים, ולכן.


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועשו אותך בשנאה", לא מצד האהבה הקודמת רק מצד השנאה של עתה, ועי"כ "ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערם ועריה" שהחריבו הכל ולא השאירו כלום "ונגלה" אז לא יכסו עליך כלל רק יגלה ערות זמתך:


ביאור המילות

"ערות זנוניך". היא רוב הזנות שזנית בפועל:

"וזמתך". היא השתקעות המחשבה בזנות ר"ל ראוי לעשות אלה לך:
 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשה אלה לך" הטעם שיעשה לך העונש הגדול הזה, הוא מפני ג"ד,

  • א) "בזנותיך אחרי גוים" שירדת מצרים לעזרה ועל ה' לא בטחת.
  • ב) "על אשר נטמאת בגלוליהם" שעבדו עכו"ם כמוהם ועשו כתועבותיהם:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • ג) "בדרך אחותך הלכת" אחר שהלכת בדרך אחותך הגם שכבר ראית עונשה ולא לקחת מוסר, לכן "ונתתי כוסה בידך", ראוי שתשתה כוס של מים המאררים ששתתה היא:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' כוס אחותך תשתי" ר"ל שתגלי כמוה, "העמקה והרחבה" להחזיק משקה הרבה ועדיין יש בו הרבה מן המים המרים עד שיש די להשקות גם אותך, "תהיה לצחק", ר"ל כמו ששומרון שתתה את הכוס שלש פעמים, כי שלש גלויות גלו ע"י סנחריב כן שתתה ירושלים את הכוס ג"פ שגלו ג"פ ע"י נבוכדנצר כמ"ש בישעיה כל ראש לחלי וכו' עי"ש. בפעם א' "תהיה לצחק", ובפעם השני "ללעג" שהלעג הוא יותר מן הצחוק שהצחוק הוא גם שלא בפניו והלעג רובו בפניו, ובפעם הג' מרבה להכיל יהיה הלעג רב כ"כ עד שלא תכילנו עוד כי אז תחרב לגמרי:


ביאור המילות

"לצחק וללעג", הלעג הוא יתר מן השחוק, כמ"ש (ירמיה כ' ז'):

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכרון ויגון תמלאי". בפעם הא' תתמלא שכרון. ולא שכרון יין המשמח, רק של משקה המשכרה ומאבדת השכל וממלאה עוד יגון, ובפעם השני תשתה "כוס שמה ושממה" שתשם כל הארץ, ובפעם ג' תשתה "כוס אחותך שמרון" שהיתה עיר המלוכה:


ביאור המילות

"שמה ושממה". שממה גדול מן שמה (כנ"ל ו' י"ד):

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושתית" בפעם הא' תשתה הכוס, ובפעם הב' "ומצית" מה שיהיה בשולי הכוס, ובפעם הג' "את חרשיה תגרמי", לא יהא משקה בשולי הכוס רק מה שנבלע בחרשים שהוא הכלי שמחזיק את המשקה ותשבר את החרשים לחתיכות קטנות למצוץ המשקה הנבלע בחרשים, והוא נמשל שכבר כלו כל העם, רק ירושלים שהיא הכלי שיש בה עוד משקה תשבר את העיר לחתיכות ועי"ז תמצץ עוד משקה המרה ר"ל שתשרף העיר ותרחב.

"ושדיך תנתקי" עם החרשים הנשברים תנתקי שדים מרוב הצער והיא מליצה נפלאה, שירושלים היתה כאם לבניה שהם ערי ארץ יהודה, משפעת חלב ומזון גשמי ורוחני לכולם, ואז תנתק האם שדיה ולא תוסיף להניק את בניה, ר"ל שיבוטל המשרה והכהונה והעבודה והנבואה שכולם יצאו מירושלים אל בנותיה:


ביאור המילות

"ומצית". כמו שתית מצית (ישעיה נ"א):

"תגרמו". מענין גרם, כמו ועצמותיהם יגרם שהיא שבירת העצמות למצצם, והושאל על חרשי הכלי:
 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן כה אמר ה' יען שכחת אותי", סיים דבריו שעקר הסבה שבא לך כ"ז היה ע"י ששכחו את ה' לגמרי, כאשה זונה שעזבה את בעלה לגמרי ושכחה אותו, לכן "גם את שאי זמתך" כמו שנשאתי אני חרפה בעבורך כן תשאי גם את את העונש:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר" הוסיף לאמר לו שאם הוא "בעצמו ישפט המשפט הזה" יראה כי משפטי ה' צדקו יחדיו בין באהלה בין באהליבה, רק שיגד בבירור כל תועבותיהן:


 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נאפו" הוא ג"ע, "ודם בידיהן" ש"ד "ואת גלוליהן נאפו" הוא עבודת גלולים, "וגם את בניהן אשר ילדו לי" הבנים שהקדישו לשמים ולתלמוד תורה אותם העבירו לבעל להשרף באש:


ביאור המילות

"העבירו להם". לגלוליהם:

 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד זאת עשו לי", שביום ההוא שהקריבו בניהם למולך הלכו אל המקדש להקריב בו קרבן כדי לחלל המקדש והיו מכוונים שיהיה ביום השבת כדי לחלל השבת ג"כ, באופן שנגע החילול במה שהוא מקודש בעולם שהוא המקדש, והמקודש בשנה שהוא השבת, והמקודש בנפש שהוא הבן המיוחד לה' לת"ת, שהוא מה שפגמו בעולם שנה נפש:


 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובשחטם" ר"ל הנה זה העון האחרון אשר "ביום ששחטו בניהם באו אל מקדשי ביום ההוא", זה מראה ודומה "כאילו עשו" מעשה הזאת של שחיטת הילדים בתוך ביתי, אחר שמן מקום השחיטה באו אל המקדש ששם ה', אני מחשיב "שעשו כה בתוך ביתי", ששחטו את הבנים במקדש ה' לעכו"ם וזה עוון היותר גדול שאפשר והנה מדמה אותה בזה כאשה המנאפת תחת אישה בביתו ובפניו ואינה נשמרת עוד ממנו שזה המעורר הקנאה היותר גדולה:


 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואף כי" מוסיף להראות ההפקרות הזאת שעשתה בפני הבעל, שנדמתה כזונה "השולחת" שלוחים בפרהסיא "לאנשים הבאים ממרחק, ע"י מלאך שנשלח אליהם" שיבואו והיא שולחת שלוחים לקבל פניהם, והם באו לסבת "אשר רחצת כחלת ועדית עדי" למצא חן בעיניהם:


 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


וישבת ואת "ישבת על מטה כבודה" לקבל שם הבאים אל המטה, ולפני המטה שולחן ערוך בכל מיני מאכל, ועליה שמן וקטורת לתת ריח, והם שמן והקטורת שנתן לה הבעל:


 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקול המון שלו בה", ר"ל ובמטה הזאת נמצא קול המון של אנשים שהם בשלוה ואין פוחדים מאומה, שלא כזונים שבאים בשתיקה ואינם שלוים כי פוחדים מבעלה, כי הם משמיעים קול המון במטה והם שלוים בלתי מתיראים, "ואל אנשים מרב אדם מובאים" ר"ל אל אנשים שהם מובאים מרוב אדם אנשים, שאנשים רבים הלכו להביאם, ומי הם האנשים "סבאים ממדבר" הם אנשים שכורים שסבאו יין הרבה ובאים ממדבר, ר"ל אנשים שכורים ופראים מדבריים (שאדם רב הביאו אותם אליך בפרהסיא גדולה) אל אנשים האלה, "ויתנו צמידים אל ידיהן" נתנו המביאים אותם צמידים על ידיהם, "ועטרת תפארת על ראשיהן" שידמה שהם שרים גדולים ונכבדים, ר"ל שהבאת אליך אנשים נבזים ושפלים, ושמת בראשם עטרות ועל ידיהם צמידים לכבדם ולנאף עמם, וכ"ז עשית בפרהסיא גדולה מאד:


ביאור המילות

"ואל אנשים ויתנו צמידים". ר"ל נתנו צמידים אל אנשים, והוי"ו כוי"ו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו:

"וסבאים". פי' שכורים כמו אל תהיו בסבאי יין:
 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמר" ואני הבעל כשראיתי כ"ז אמרתי, "לבלה נאפים עתה יזנו תזנותיה והיא", אמרתי "נאופים" האלה, אשר "עתה יזנו" הזונים יהיו "לבלה", הנאוף הזה יבלה את הזונים ויהיו לבלה וקרבון.

"תזנותיה והיא" ר"ל בין תזנותיה בין היא שגם היא הזונה עצמה תהיה לבלה, (היא החולי והצרעת המתדבקת בזונים המבלה כל גופם ואיבריהם), קללתי אותם, שהבלה המתדבקת בנאופים יבא עליהם, על תזנותיה ועליה כל מה שיזנו עתה תדבק בם צרעת המבלה:


ביאור המילות

(מג-מד) "לבלה". היא שם המופשט של הצרעת המתדבק בנואפים ומכלה את בשרם ועצמותיהם, כמו חילי הצרפתים בזה"ז, וחולי הזאת קורא ג"כ בשם אשות הזמה אשות שם הרבים משם אש. האש הבוער והקדחת הבא מסבת הזימה, ונשתנה משקלו להורות שהוא אש משונה מעצם עד בשר יכלה, ור"ל נאופים (אשר) עתה יזנו הנואפים ותזנות של הנואפות והיא (היינו הנואפת עצמה), כולם יהיו לבלה, החולאת הזאת ששמה בלה, תקחם. ומ"ש ויבא מוסב על שם בלה. וכבר התבאר אצלי שבשמות המופשטים ישמש עליהם לפעמים בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה, לכן אמר ויבא בלשון זכר על תוקף ביאתו, וכאשר יצייר הבלה כבא על אשה זונה, ר"ל שנדבק בה כמער איש ולויות. וכן יצייר שאשות ולהבות הזימה, באו אליהם בשחפת וקדחת להשחיתם, והיא מליצה נפלאה מאד:

 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבא אליה" ונתקיים הקללה כי "הבלה בא אליה" ונדבק בה "כבוא אל אשה זונה" כמו שהוא בא תמיד אל אשה זונה ונדבק בה לבלות אותה, "כן באו אל אהלה ואל אהליבה אשות הזמה" החולי הזאת המבלה המנאפת קורא "אשות הזמה", היא האש ותבערת החום הבוער ע"י הזמה ורוב הניאוף, אשות וחמימות הזמה והצרעת והבלה והרקב הנולד מזה, באו אל אהלה ואהליבה, וחולי זה ידוע גם היום שהוא כאש בוער וצרעת ממארת ורקבון דבוק במנאפים לבלות ולהבעיר גוויתם ועצמותם:


 

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנשים צדיקים", והנה הזונה הזאת שנדבק בה הצרעת הזאת, תדון כשופכת דם, כי כל מי שמזנה עמה ומתקרב אליה תדבק בו החולי הזאת והיא הורגת נפשות ע"י זנותה, עד שלכן אנשים צדיקים יחלטו משפט הזונות האלה לשני עונשים משום "נאפות" ומשום "שפכות דם", וישתדלו לבער אותם מן העולם, ועז"א כי מנאפות הנה מצד הניאוף, ודם בידיהן כי רוצחות את כל הדבק אליהם בארס נחש חולי "הבלה", וחולי "אשות הזמה":


ביאור המילות

"אותהם". תחת אתהן. וי"ל אות שלהם, אות הצרעת שבהם, זה אות שהם נואפות ושופכות דם:

 

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה' העלה עליהם קהל" שיתקבצו לבער רעתה מן העולם, "ונתן אתהן לזעוה" מצד צרתם, "ולבז" משום הניאוף:


 

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ורגמו", וידונו אותם בד' מיתות ב"ד וחושב סקילה הרג שריפה, וחנק א"צ לחשוב שהיא המיתה האמורה בתורה סתם, והיא הקלה שבכולם, והוא משפט הידוע של כל א"א שזנתה, וא"צ להודיע:


ביאור המילות

"וברא", מקור, להכרית אותן:

 

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשבתי" ויהי זה לתועלת שעי"כ "אשבית זמה" בכלל, "כי כל הנשים תוסרנה" ויקחו מוסר "ולא תעשינה כזמתכנה":


ביאור המילות

"ונוסרו". מורכב מנפעל והתפעל, שתחלה יקבלו מוסר בהכרח ע"י פועל שיעשה בהזונה, ואח"כ יתיסרו בעצמם ברצון:

 

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתנו", שעד עתה היה עונש זמתכן על הכלל שנעשה זה ביניהם אבל אחר שיעשו משפט עמכם, ישאר העון והעונש רק עליכן בין מן הזמה בין מן הע"ז שעבדו:


 

  1. ^ כוונתו כאן ליהודה שעשו מעשיהם בהסתר, כמו שפירש המלבי"ם בעצמו שם: "והיה מקול זנותה. ר"ל מסבת קול זנותה יען שחשבה להסתיר זנותה ויראה מפני הקול שלא יצא עליה קלא דלא פסיק, מסבת זה ותחנף את הארץ, חנפה להראות בגלוי שהיא אשה כשרה ויראת ה'":