פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יז:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



ז.

לא תזבח לה' א-להיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע . הנה על זביחת בעל מום, כבר נזכרו הלאוין בפ’ אמור, כמ”ש בספרא אמור קח , ובתמורה ו ע”ב. וחזרו בכאן, מפני שבמה שאומר " כל דבר רע ", רצה לרבות שגם שאר דבר רע אסור לזבח. וגדר זה במ”ש לא תזבח אשר בו מום , שרק דבר רע הדומה למום.

ולר’ יהודה, ממעט השוחט חטאת בדרום, שאינו דוגמת בעל מום שפסולו בגופו. ולחכמים זה נכלל במ”ש " כל דבר רע ". וממעט המקדים קדשים זל”ז, שאינו דומיא דמום. ועיין בזבחים לו.

והעתקתי גי’ הגר”א.

ח.

אשר יהיה בו מום . מלשון " אשר יהיה " י"ל דוקא שיתהוה אחר לידתו. וכן יש לפרש, דוקא מום שיש בו הויה וקיום, לא מום עובר. אך ממ"ש " כל דבר רע " - מרבה הכל.

ומ"ש "מנין לבעל גרב וכו'" - היינו בעל מום עובר, שאלו יש להם רפואה, כמו שפי' בגמ'. וכ"מ (=וכן מפרש) הכ"מ (=הכסף משנה)(הל' א"מ פ"א), שגרב וחזזית הוא מום עובר; וכבר בארתיו בפ' ראה קסו עיי"ש. ומזה הוציא הרמב"ם והרמב"ן שכתבו שהתבאר בספרי, דלא תזבח דהכא - בבעל מום עובר מדבר.

וכבר בארתי בהתו"ה אחרי פח, שכל מקום שבא מלת " דבר ", שמורה ענין או עצם - מה דרשוהו חז"ל מענין דבור, עיי"ש הטעם. וע"כ במ"ש כל דבר רע , פי' שהוא אזהרה על המחשב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שמתפגל ע"י דבור רע שדובר בשעת שחיטה. שבפ' צו נתבאר פסולן, ופה נתבאר אזהרתו.

והוסיף כי תועבת ה' א-להיך , לרבות שה"ה כל הנחשבים במשנה דתמורה כח, שאסורים לגבי מזבח שהם תועבה. כגון רובע ונרבע וכו' אסור לזבחם. אולם לפ"ז לא היה לו לומר מלת " הוא " שמציין הוא ולא אחר! ופי' ר"י שממעט הולדות. כמ"ש בתמורה ל ע"ב, כל האסורים לגבי מזבח - ולדותיהם מותר.

ור"ש דריש למעט הזובח. כמ"ש במשנה "אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה, טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עברה".

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ט.

כי ימצא . לשון " ימצא " שנזכר בדיני נפשות ומלקות וממון, הוא ע"י עדים. כמו שפי' להלן, ע"פ שנים עדים, ומזה נלמד לכ"מ (=לכל מקום) . עמ"ש בפי' המכלתא משפטים סג .

י.

בקרבך באחד שעריך . מ"ש " באחד שעריך " מיותר. ופי' חז"ל שבא ללמד, שמ"ש והוצאת את האיש וכו’ אל שעריך , אין הפי' אל מקום הב"ד. ששם “שער" בא הרבה פעמים על מקום מושב ב"ד, שהיה דרכם לשבת בשער העיר; כמו ובועז עלה השער , ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים . רק פי' אל העיר שנמצאו בו, כמו בשעריך תאכלנו . כ"ה בכתובות מה.

ועפ"ז הגיה הגר"א את דברי הספרי - "שומע אני שער שנדונו בו”. וכן היה גי' רש"י שכתב, המתרגם " אל שעריך ” - "לתרע בית דינך" טועה, כי מדמינן " שעריך " שלהלן ל" שעריך " שבכאן. שפי', שער שנמצאו בו.

יא.

איש או אשה . וחזר ואמר והוצאת את האיש או את האשה וסקלתם . מפני שבדין עיר הנדחת, אם המדיח הוא יחיד או נשים - אינם בכלל. הייתי אומר שגם יחיד העובד כוכבים ומזלות, או נשים העובדות, יהיו פטורים; לכן אמר והוצאת את האיש או את האשה .

ואמר פה איש או אשה , לבל נאמר שאם יחידים הודחו ע"י מדיחים, דינם בסייף. לכן אמר שדין זה של סייף, רק בהודחו רוב בני העיר.

[והגהתי כגי' הגר"א].

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



יב.

ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש וגו' . כבר בארתי בפי' ירמיה ח ב, שמצאנו במקומות הרבה שסדר עבודה קודם השתחויה. ובכ"מ (=ובכמה מקומות) הקדים השתחויה לעבודה. ובארתי שם, שבעבודת השמש והירח וצבא מעלה, בקל (=בקלות) יותר שישתחוה להם למעלתם, ועבודה היא חדוש יותר. ובדברים השפלים, השתחויה הוא חדוש יותר. וע"כ פה שמדבר מצבא השמים, אמר ויעבוד , ומוסיף וישתחו להם , שחייב אף על השתחויה. וז"ש בספרי "מנין אף למשתחוה? ת"ל וישתחו להם ולשמש ".

והנה מ"ש אשר לא צויתי , שפי' אשר לא צויתי לעבדם, (בזה יש קצת קיום לגירסא הישנה) מוקשה מאד. שהיל"ל "אשר צויתי", דהא נצטוו שלא לעבדם, לא אשר לא צויתי לעבדם, שמשמע שהוא רשות בידם!

ופי' שבא להביא את המשתף. שלא נמצא אזהרה שלא לשתף, רק שלא צוה ע"ז. וריה"ג פי' שר"ל שלא צוה לאומות העולם לעבוד לצבא השמים.

ונראה ששני הפירושים האלה תלוים במ"ש במכילתא משפטים קעז, עמ"ש זובח לא-להים יחרם . אחרים אומרים, אלולי ששתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"ז, היו כלים מן העולם. רשב"י אומר, והלא כל המשתף שם שמים בדבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר זובח לא-להים יחרם בלתי לה' לבדו !

ומובא בסנהדרין סג, ומבואר דת"ק שאמר להביא את המשתף, ס"ל כדעת אחרים, שמ"ש זובח לא-להים יחרם , אינו קאי על המשתף. ולא צוה על שתוף בפירוש, לכן לא אמר "אשר צויתי". וריה"ג סובר כר"ש, ששם הזהיר על המשתף. ומוכרח לפרש " אשר לא צויתי “ לעכו"ם, שמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים , פי' שהחליקם בדברים.

ואגב פי' מ"ש (ירמיה יט) ובנו את במות הבעל וכו' אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי . שלא צוה בתורה ואף לא דבר לנביאים. שלנביאים לא באו מצות וצווים חדשים, ובכ"ז בא לפעמים דבור להוראת שעה. [שזה ההבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי הוא לדורות, כמ"ש בספרי פר' נשא ב ].

ואף לא עלה על לבו - בשעת העקדה, שיראה כאלו עלה זאת על לבו והתחרט אח”כ; אמר שלא עלה על לבו כלל. כי היה פירוש אחר במ"ש והעלהו שם לעולה , שכיון שיעלה את האיל, כמ"ש בפי' העקדה.

ומ"ש "אחרים אומרים וכו'" פרשתי בפי' ירמיה שם. שהסדר הוא עליה על לב, ואח"כ הדבור, ואח"כ הצווי. ועקדת יצחק היה תחלה, ואח"כ מעשה דבת יפתח, ואח"כ מישע מלך מואב. ותחשוב שתחלה עלה על לבו בעת עקדת יצחק, ואח"כ דבר והרשה זאת בבת יפתח, ואח"כ צוה צווי של חובה למישע מלך מואב. לכן הוסיף לא צויתי ואף לא דברתי ואף לא עלתה על לבי .

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



יג.

והגד לך ושמעת ודרשת היטב . למד שבע חקירות.

וכבר בארתי מאמר זה בפ' ראה עה , על פסוק ודרשת וחקרת ושאלת היטב , עיי"ש.

וכבר בארתי ( ויקרא קצא ) שכ"מ דכתיב " ישראל ", י"ל למעט נשים גרים ועבדים. אך פה אמר או את האשה , וכמו שאין נשים בכלל, כן לא גרים, כמו שבארתי בפ' מצורע קיט .

ומ"ש " אל שעריך , שומע אני שער שנדונו בו כבר", נזכר ונתפרש למעלה ( שפטים י ).

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



יד.

מה שדייק האיש ההוא וכן האשה ההיא , מלת " ההוא " מציין אם עשה זאת בדעת ובזדון. לא באונס או בטעות, שאינו האיש ההוא, שי"ל שכל ובינה ולב לדעת ועינים לראות. וכבר התבאר זה למעלה, פ’ ראה סא על והנביא ההוא, ובספרא ( צו קלב ).

ולפעמים אמר וסקלתם באבנים ולפעמים אמר באבן . פי’ חז”ל, שאם לא מת באבן אחד - יוסיפו לסקלו באבנים, והתבאר בספרא ( קדושים צב ).

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



טו.

על פי שנים עדים וגו' יומת המת . שם " המת " מיותר, כמ"ש בהתו"ה ויקרא יג . ופי' חז"ל מפני שאם יאמר “יומת", מציין החוטא הנזכר בענין, שהוא עובד ע"ז הנסקל. לכן אמר " יומת המת ", כל המת ע"פ ב”ד, יומת כסדר הזה.

טז.

לא יומת על פי עד אחד . דברי הספרי הוא כשטת ר' יוסי ב"ר יהודה בסנהדרין לד. שכן גם בספרי ( מסעי כז ) סתם כריב"י (דלא כהגהת הגר"א).

אולם בספרי שם וכן בגמ', למד לה מן ועד אחד לא יענה בנפש למות , ר"ל שהיה לו לומר “לא יעיד". ותפס " לא יענה ", דהיינו שלא יהיה לו ענין ועסק בזה. שא' מן השתופים של פעל ע.נ.ה. שמורה על ענין ועסק.

וממ"ש לשון " עד ", הוציא על א' מן העדים.

וממ"ש לשון " אחד ”, הוציא שכל א' שיהיה, דהיינו א' מן התלמודים (אולי "תלמידים”) .

וממ"ש לא יענה למות , הוציא שיכול להיות לו ענין ועסק לזכות.

וצ"ל שמה שתפס פה הפסוק לא יומת על פי עד אחד , ר"ל שאם כן מיותר מ"ש ועד אחד לא יענה בנפש למות ! ומזה דריש שני הדרשות שעקרם הם מפסוק ועד אחד לא יענה .

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



יז.

יד העדים . הוא פי' על וסקלתם באבנים , שהעדים ירגמו בו האבן הראשונה. ואם לא מת באבן זו, תהיה יד העם באחרונה. ובסנהדרין מה הוכיח מזה, דנקטעה יד העדים פטור. עיין ברמב"ם (הל' סנהדרין פי"ד ה"ח).

ומ"ש " ובערת הרע - בער עושה הרעות”, מרמז שבענין זה השוו שאר חייבי מיתות לרוצח. אם אינו יכול להמית במיתה הכתובה בו - ימיתהו בכל מיתה שיוכל, כדי לבער עושה רעות. ועי' בכ"מ שם.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



יח.

כי יפלא ממך דבר . אחר שהזהיר למנות שופטים בכל עיר ועיר, והם יהיו ג"כ המורים את העם את כל דברי התורה, וצוה שיהיה סנהדרין גדולה ממונה על כולם כנ"ל; למד אותנו באם יקימו חלוקי דעות במשפטי התורה, או שיסתפקו באחת מהלכותיה איך יתנהגו.

וכבר בארתי (ויקרא) ההבדל בין "הפלאה" ובין "העלמה". שה"הפלאה" מציין עת ידרוש ויחקור על הדבר, והוא רחוק מהשגתו; ויפול רק על המורה, שהוא ראוי לו לחקור ולדרשו את הדבר. לא המון עם שאין להם ענינים עם ההוראה, עליהם יפול לשון "העלמה", לא לשון "הפלאה"

וע"כ במ"ש כי יפלא ממך דבר מדבר במופלא שבב"ד, פי’ באחד מן המורים ושופטים, (כמו שפרש"י בסנהדרין פט) לא מן המון העם.

והנה דברי התורה יחלקו לג' ענינים:

  • א) דברים התלוים בבינה אנושית ובסברא, כמו עבור שנים וקביעת חדשים, שהם תלוים בידיעת תהלוכות הכוכבים וחכמת התכונה. וזה נקרא בשם "עצה ובינה", כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים . (דה"א יב) וכן נקרא זה בשם "עצה", שהיועץ המחשב על שני דרכים, לבחור את המוכשר אל התכלית. וכמ"ש "מרבה עצה מרבה תבונה". וכמ"ש בספרי נשא קנח "נשיא יששכר, לפי שזכה בעצה, זכה שניתן בינה בחלקו".
  • ב) ענינים שקבלו בהלכה למשה בסיני, ואין להם שום רמז במקרא, כמו שחשבם הרמב"ם בהקדמת המשניות.
  • ג) דיני התורה היוצאים מן המקרא, ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם; וע"פ כללי הלשון אשר קבלנו, ג"כ מראש צורים יסודותם בהררי קדש.

וג' חלוקות אלה שתפול בהם הפלאה, סמכו עמ"ש כי יפלא ממך דבר למשפט . שמ"ש " כי יפלא ממך " הוא אם נפלא מבינתו, בדברים היוצאים מעצת התבונה.

ובמה שהוסיף כי יפלא " דבר " - כולל אם לא ידעו איזה הלכה למשה מסיני, שזה לא נכתב בתורה, רק נמסר בדבור על פה. כמ"ש בשבת קלה " דבר ה' - זו הלכה".

ובמה שהוסיף " למשפט ”, היינו דברים הנלמדים ממשפטי הלשון, וממשפטי המדות שהתורה נדרשת בהם.

ועתה באר באיזה ענינים תהיה ההעלמה - שהוא בין דם, ובין דין ובין נגע. היינו ספק שיפול בעניני דם, שהוא ספק בדיני איסור והיתר. וספק שיפול בעניני דינים שבין אדם לחברו. וספק שיפול בנגעים, לענין טומאה וטהרה.

ומ"ש " לדם " " לדין " " לנגע ", פי' חז"ל שהלמ”ד הוא למ"ד החלוקה. כמו למינו , לגברים , למשפחותיהם , שר"ל כל מין ומין. וכן ר"ל כל דם ודם, שיפול ספק בדם נדה או בדם זיבה או בדם לידה. וכן ר"ל כל מין דין, כי יש כמה מיני דינים משונים בהלכותהים. וכן כמה מיני נגעים, ויש עוד דברים ששייכים להוראת ב"ד, ויצויר שיפלו בהם ספקות.

ומציין זה במ"ש " דברי ריבות ”, שיש הבדל בין ריב ובין דין, ושה"דין" מציין שנדונים לפני הב"ד, וה"ריב" מציין שיריבו זא"ז על דבר. ולשון " דברי ריבות " מציין:

  • א) דברים שיפלו עליהם ריבות. והם ערכין וחרמים והקדשות, שהם עניני ממון, שדרך בני אדם לריב בשבילם.
  • ב) דברים הנסבבים ע"י ריבות. וזו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע, שגם זה בא ע"י ריב ולשון הרע.

ועוד יצויר ספקות - בעניני צדקה ומתנות עניים לקט שכחה ופאה, שזה מציין במלת " בשעריך ", שלשון זה בא במתנת עניים, שכל עיר ועיר חייבים לפרנס עניים שבהם.

וברייתא זו מובאת בסנהדרין שם.

יט.

וקמת ועלית אל המקום . מלת " וקמת " (המיותר) מורה כפי פשוטו על הקימה ממושבו, כי מדבר אל השופטים שדרכם לישב במושב ב"ד, שהדיינים צריכים להיות יושבים. אמר, שאם תסתפק בדין זה, אין לך לישב ולדון דין זה, רק לקום - ועלית אל המקום .

ומ"ש "מכאן אמרו", הוא מכפל הלשון (=דרשו, מפני שהכתוב כפל את לשונו) . שמ"ש ועלית אל המקום , ר"ל ושם תפגע הב"ד היושב בהר הבית. ומשם ובאת אל הכהנים הלוים שהוא הב"ד היושב על פתח העזרה. ומשם ובאת אל השופט הכללי, שהוא סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית.

ומ"ש " ועלית ", כי המקום ההוא גבוה מכל העולם.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



כ.

ובאת אל הכהנים הלוים . כבר בארנו ( שפטים יט ) שמציין בזה, הב"ד שיושבים על פתח העזרה. ומדרגתם כמדרגת ב"ד שביבנה, שאין חייב מיתה על המראתם (מל' ממרה) . בכ"ז אם אמרו לו, מצוה לשמוע בקולם, וה"ה בקול ב"ד שביבנה.

ומ"ש אל הכהנים הלוים , מלמד שמצוה שימצאו בין הסנהדרין כהנים ולוים, שהם נקבעו בעצם, להורות וללמד. כמ"ש יורו משפטיך ליעקב (דברים לג), כי לא תאבד תורה מכהן (ירמיה יח) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב). ובכ"ז אינו מעכב בדיעבד, דהא כתיב ואל השופט , שפירושו - או אל השופט.

כא.

אשר יהיה בימים ההם . מ"ש "ריה"ג" נזכר בסנהדרין כח.

ומ"ש "ד"א” כן הגיה הגר"א, נזכר בר"ה כה.

ומ"ש “ את דבר המשפט ” ולא אמר "את המשפט", מציין שלא לבד המשפט עצמו, כי גם דבריו ופרטיו ודקדוקיו צריך לדרוש מפיהם.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



כב.

ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' . ר"ל רק אם הגידו לך בלשכת הגזית, לא אם יצאו ממקומם. כמ"ש סנהדרין יד, "מצאן אבית פגי והמראה עליהם. יכול תהיה המראתו המראה? ת"ל וקמת ועלית אל המקום ". וכפרש"י ותוס', דבית פגי לאו דוקא, רק (=אלא) חוץ ללשכת הגזית.

וע"ש כפל שנית מן המקום ההוא אשר יבחר ה' , ומזה מוכח, שאין חייב מיתה על המראת ב"ד שביבנה; הגם שמצוה לשמוע להם (כנ"ל שופטים כ ).

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



כג.

על פי התורה . מבואר שצריך שיהיה עקרו מד"ת, ופי' מד"ס, שעז"א אשר יורוך .

ובענין הזה מחולקים הרמב"ם עם הרמב"ן בשרש א' למנין המצות, והרמב"ן הביא מספרי זה ראיה לשטתו. ולדלות הענין הזה מבורותיו ופלגיו יבלי מים, יצטרך חבור מיוחד. לכן הנחתיו עתה כמו שהוא, עד יופיע רצון מאת ה'.

כד.

ועל המשפט וגו' תעשה . הוא מצות עשה. לא תסור, הוא מצות לא תעשה.

ומ"ש "ימין ושמאל", היינו לפי דמיונך. שתדמה שמהפכים שמאל לימין, בכ"ז לא תסור . כי באמת הלכה כדבריהם, ועל דעתם ניתנה התורה. ורוח ה' תנהלם לכוון ההלכה, ולא יטעו.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



כה.

והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכהן . מדבר מן המורה שבא לשאל מן הסנהדרין ואינו שומע לקולם, הוא חייב מיתה. אבל הדיוט העושה ע"פ הוראת הבד"מ (=הבית דין מורה) , אינו חייב מיתה. כי הוא אינו עושה זה מצד שאינו שומע, רק מצד ששומע לב"ד מורה שבעירו; והכתוב אומר אשר יעשה , לבלתי שמוע , ולא העושה מצד ששומע מפי ב"ד מורה שבעירו. וא"כ החיוב הוא רק למורה הממרה, ומורה הפך מדברי הסנהדרין, לא להדיוט העושה על פיו.

והיה לו לומר "אשר יורה בזדון”! עז"א שאינו חייב על הוראה בלבד, רק על מעשה שעשה כהוראתו, או שהורה לעשות.

והתנה עוד שתהיה ההמראה בזדון, לא ע"י שגגה, שנתחלף חלב בשומן.

ועוד התנה לבלתי שמוע אל הכהן , רק מי ששמע מן הכהן בעצמו, לא אם שמע מן השומע.

כו.

אל הכהן העומד לשרת . מכלל דשירות מעומד. ולקמן ( שפטים נא ) למד לה ממ"ש לעמוד לשרת . ובזבחים כב למד עכובא ממ"ש " העומדים לשרת ". ופי' רי"א דכאן לענין עבודה, ולקמן לענין נ"כ, שנקרא ג"כ שירות. ולעכובא בשניהם, ידעינן ממ"ש העומדים לשרת .

וממ"ש או אל השופט מביא ראיה למ"ש ( שפטים כ ) "שאף שאין כהנים ולוים כשר". כי משם אין ראיה כ"כ, שי"ל שמ"ש ואל השופט הוא וי"ו המחברת - שיבא אל הכהנים והשופט, שהם הב"ד שיש בם כהנים ג"כ. ועקר הראיה מכאן, שאמר או אל השופט .

ומ"ש " ומת - סתם מיתה הוא בחנק", אתיא כר' יוחנן.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



כז.

כי תבא אל הארץ וירשתה . עיקר הכוונה ללמד, שלא נתחייבו בזה עד אחר ירושה וישיבה, כמ"ש בקדושין לז. ודברי הספרי הם דברי אגדה, שהגם שאין מצוה זו נוהגת עד אחר ירושה וישיבה, בכ"ז גדול כח המצוה. שיקדים שכרם קודם שבא העת להתחייבות המצוה, ויעזר להם לבא אל הארץ. ושבשכר הביאה, יכבשו וישבו, ויזכו לקיים מצוה זה.

כח.

ואמרת אשימה עלי מלך . לר' יהודה הוא צווי, אני מצוך שתאמר אל הנביא והסנהדרין, "אשימה עלי מלך”. שאין לפרש " ואמרת " היינו אם תאמר, דהא אמר שום תשים ! הרי מצווים לשום מלך, וא"כ מצווים לאמר "אשימה".

ומה שנענשו בימי שמואל, היינו "מפני שהקדימו על ידם". ודבר זה פרשתי היטב בפירושי לס' שמואל שם. שצווי המלך הוא רק בעת שמתנהגים כפי דרך העולם והטבע, שאז צריך שיהיה עליהם איש אחד, שינהיגם בעניני הכלל - ללחום מלחמותיהם ולשפטם.

אבל בימי שמואל, שהיו מונהגים ע"י זכותו של שמואל בהנהגה נסיית א-להית, וה' היה המלך היוצא לפניהם, ללחום מלחמותיהם ואת עניניהם - לא היה צורך להם למלך. וכמ"ש הלוא קציר חטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם וגו', לשאול לכם מלך (ש"א יב). ר"ל, אחר שאתם רואים, שבחיי אתם מונהגים ע"י ה' בהנהגה נסיית ע"י תפלתי, לא היה לכם לשאול מלך בחיי.

רק אחר מות שמואל, שאז נפסק הענין הנסיי, והיתה הנהגתם בדרך הטבע, אז היו מצווים לשאול להם מלך. ועז"א חז"ל "ששאלוהו שלא בעונתו". ר"ל שבחיי שמואל לא היה הזמן לזה. וז"ש “ולמה נענשו בימי שמואל? מפני שהקדימו על ידם".

ודעת ר' נהוראי, שמ"ש ואמרת אשימה עלי מלך , אינו צווי, רק בגנאי ישראל מדבר, שעתידים אתם להתרעם ולומר כך. ובסנהדרין כ ע"ב “ר' נהוראי אומר, לא נאמרה פ' זו אלא כנגד תרעומתם". וע"ז הוסיף ר' נהוראי, שבקשו כדי להעבידם ע"ז, כמ"ש והיינו גם אנחנו כל הגוים . ואמר השם שבעת שתאמרו כך, אז - שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו . לא שינהג אתכם בדרכי העכו"ם שסביבותיכם. ועי' בפי' שמואל שם הארכתי.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



כט.

שום תשים עליך מלך . כשכפל המקור על הפעל (=שום תשים) , בא להורות שיעשה הפעל בכל אופן, ואפי' כ"פ ( איילת השחר לח ). וא"כ ממ"ש שום תשים , פי' שאם מת ישימו אחר תחתיו.

ומה שחזר שנית שם " מלך ", שהיה לו לומר "שום תשים אשר יבחר ה' וכו’", בא לדייק שם "מלך” ולא מלכה.

ומ"ש אשר יבחר ה' , ואיך ידעו זאת, אם לא ע"פ נביא. וכמו שהיה בימי שמואל.

ומ"ש " אחיך - ולא אחרים", ואמר " מקרב אחיך " ולא אמר "מאחיך", היינו שיהיה מארץ ישראל, וישב בקרבם. לא בחוץ לארץ.

ל.

מקרב אחיך תשים עליך מלך . כפל שנית " תשים עליך מלך ", להורות שבא במובן המדויק. שמלת "עליך" הבא אחר פעל "שימה", מורה שיהיה מושל עליו והוא נכנע תחתיו. מכאן אמרו אין רוכבים על סוסו.

ועוד פירשו, שנכפל ללמד שאינו הרשאה - שום תשים , שאתה רשאי לשום. רק (=אלא) צווי ומצות עשה.

לא. תוכל לתת עליך איש נכרי . הוא לא תעשה. וחז"ל הוציאו, שגם בשאר התמנות צריך שיהיה אמו מישראל. ודייקו זה שפה לא אמר “לתת עליך מלך”, רק - " לתת עליך ". כל שאתה נותן עליך, שיהיה לו איזה שררה עליך.

ויש הבדל בין "לשום" ובין "לתת". ש"שימה" מציין הסדר והקביעות, יותר מ"נתינה". וע"כ אמר פה " לתת ", ר"ל כל נתינה.

ובמ"ש איש נכרי , מציין שהוא נכרי לגמרי. משא"כ אם אמו מישראל, זה קרוי אחיך.

ומ"ש " אשר לא אחיך - ההוא למעט העבד”, אע"פ שאינו נכרי, שחייב במצות כאשה - אינו אחיך.

(כן גריס הגר"א.) ובזה נכון מעשה דאגריפס, ועי' בתוס' יבמות מה ע"ב, ועי' ברמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד).

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



לב.

רק לא ירבה לו סוסים . ממ"ש לא ירבה לו היינו לעצמו. שהם סוסים בטלים, שאין בהם צורך. אבל סוסים הצריכים לרכבי המלך ופרשיו, שהם לצורך המלחמה, שיהיה להם חיל רוכבי סוסים, ופרשים מוכנים למלחמה, ע"ז אין מוזהר. רק על סוס בטל מוזהר, ועובר אף בסוס א', דכתיב למען הרבות סוס .

ומ"ש ולא ישיב את העם מצרימה , פי' רש"י, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם. והרמב"ן הקשה עליו, שאמרו בירשלמי סוף סנהדרין, לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא. ואם ישלח המלך ויקנה סוסים ממצרים, הוא דרך מסחר!

ופי’ הרמב"ן, שהזהיר ש לא ירבה לו סוסים , אפי' מארץ שנער או מארצו. שלא יבטח על רכב כי רב, ומן ה' יסור לבו. והזהיר שנית - ולא ישיב את העם מצרימה , שיהיה לו שם מעבדי (ו) ומעמו שרי מקנה, יושבים בערי הרכב, למען הרבות סוס. כענין שנאמר בשלמה (מ"א י), ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים וכו' . שהם קנו את המכס ממלך מצרים, ואת מוצא הסוסים. והזהיר ע"ז, באשר ה' אמר לכם, לא תוסיפון לשוב וכו' . וכ"ז דוחק.

וחז"ל בספרי פירשו, כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל, "לא יסגון ליה סוסון, דלמא ירכבון רברבניה עליהון, ויסגאון, ויתבטלו מפתגמי אורייתא, ויחובון חובת גלותא למצרים. ה' אמר לכון, לא תוספון למיתב בארחא הדין תוב". שר"ל שע"י עבירה זו, יגרום להשיב העם למצרים בגלות. ומ"ש למען הרבות סוס , פי' בעבור עברה של הרבות סוס. ומ"ש וה' אמר לכם , פי' והדברים ק"ו, הלא אל מצרים אמר ה' והבטיח לכם, שלא תוסיפו לשוב בדרך הזה, ובכ"ז תגרום העברה שתגלו לשם; וכ"ש שתגלו עי"ז לשאר ארצות, שאין ברית כרותה.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



לג.

ולא ירבה לו נשים ולא יסור . דעת ר' יהודה, שמ"ש ולא יסור , הוא ליתן טעם לאיסור הרבוי. וא"כ בנשים שאינן מסירות לבו, מותר להרבות.

ור"ש סובר, דבעלמא (=מעצמנו, לא מן הכתוב) דרשינן טעמא דקרא, וא"כ לא היה צ"ל הטעם ולא יסור , שזה נדרוש בעצמנו! וע"כ שמ"ש ולא יסור , הוא צווי אחר - שלא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל. וגם לא יסור לבבו - אפי' באשה אחת שמסירה לבבו. כן פי' בסנהדרין כב.

וממ"ש וכסף וזהב לא ירבה לו - היינו לעצמו, אבל לצורך החיל מותר. ובזה תבין מ"ש חז"ל, ששלמה אמר "אני ארבה ולא אסור".

ועדיין, איך ריבה לו סוסים וכסף וזהב? וצ"ל שמדרש זה סובר, שבזה לא חטא שלמה. כי הסוסים היו לצורך החיל והמלחמה, וכן הכסף היה ליתן לאפסניא.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



לד.

והיה כשבתו על כסא ממלכתו . יש הבדל בין "ממלכתו" ובין "מלכותו". "מלכות” הוא שם מפשט של המלוכה וההנהגה, והכסא שלה הוא הכח שי"ל למלוך ולהנהיג. ו"ממלכה" הוא שם של העמים המונהגים מאת המלכות. וכסא הממלכה מציין, שהיושב עליה הוא ראוי לזה ומוסכם ונרצה מאת הממלכה והגוי כלו.

שהוא, אם עושה כל האמור בענין, נכנע למשפטי התורה, ובלתי מולך בזדון ובעריצות. אז הוא כדאי לזה, ונקרא שיושב על כסא ממלכתו.

לה.

וכתב לו את משנה התורה הזאת . אין לפרש שיכתוב ספר דברים, שהוא משנה התורה, ששנה פעם שניה דברי התורה שבספרים הקודמים. או כמו משנה למלך, שהיא תורה, אחר התורה הכוללת של ספרים הקודמים. דהא אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת ! וע"כ פי' שיכתוב כל התורה.

ולמה אמר " משנה "? ואין לפרש שיכתוב ס"ת שניה, חוץ מס"ת שי"ל משל אבותיו, שזה ידעינן מן וכתב לו - לשמו. וכן הא גם ההדיוט מחויב לכתוב לעצמו ס"ת, נוסף על של אבותיו, כמ"ש כתבו לכם את השירה ! וכמו שהקשה כן בסנהדרין כב. ושם השיב, "לא צריכא, לשתי תורות”.

ובספרי אמר, משום שעתידה להשתנות. ודעה זו מובא בגמ' שם, שבימי עזרא נשתנה הכתב מעברי לאשורית. ויש לפרש, שכתב עברי הם אותיות גדולות, והמלך היה כותב ס"ת קטנה, שנושא עמו, כמ"ש בגמ' שם. וצוה שיכתוב בכתב שישתנה לעתיד, דהיינו בכתב אשורית, שיכול לכתוב בה אותיות קטנות.

ומש"ש "ואידך, האי " שויתי " מאי עביד ביה?" צ"ע לפ"ז. ובחדושי הארכתי בענין זה, ואין כאן מקום.

ומ”ש “אחרים אומרים", פי' שהגם שהיה המלך מצווה לקרות כל דברי התורה, בכ"ז ביום הקהל, לא היה קורא רק משנה תורה. כמ"ש בסוטה מח.

לו.

על ספר ולא על לוח . כבר נזכר בספרי נשא סח , לענין מגלת סוטה ושם התבאר.

ומ"ש “ מלפני הכהנים הלוים ” - שבידם היה הספר שכתב משה. וכ"ה בירושלמי וברמב"ם הל' מלכים פ"ג.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



לז.

והיתה עמו . מוסב על התורה. וקרא בו . מוסב על הספר. שבמעמדות שא"א שיקרא בו בספר, כמו בעת מלחמה ודין ואכילה, בכ"ז יהיה הספר עמו, והתורה עצמה. ר"ל עניניה לא ימושו מזכרונו, שזה מרמז במ"ש " והיתה " בלשון נקבה, על למודי התורה.

ושיהיה גם הספר עמו, מרמז במלת עמו . שהתורה ולמודיו הם בלבו, לא עמו.

ובעתות הפנאי - וקרא בו בספר, וזה יהיה כל ימי חייו . ר"ל, משך זמנו בתבל.

וכבר בארתי בפי' ראה קעד ע"ש, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך . איך ממלת " כל ימי ", מבואר גם בלילות.

לח.

למען ילמד ליראה את ה' . מבואר שיראת ה' נסבבת מלמוד התורה, שעל ידה יודע לו גדולתו של יוצר בראשית, וטובו וחסדו והשגחתו עליו, וישוה ה' לנגדו תמיד. ועי"כ יירא מהמלך הגדול, הצופה עליו תמיד ורואה במעשיו. וז"ש בסנהדרין כב "אותה שנכנסת ויוצאת עמו, עושה כמין קמיע, ותולה בזרועו. שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ".

וזה מביא לידי יראה מה' העומד נגדו תמיד. וכמו שכתבתי בפ’ עקב על פסוק מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה . ויראה זו מביא לידי שמירה, שישמר מעבור על מצות לא תעשה מיראת ה'. ומן השמירה בא לידי עשיה של מצות עשה, כמ"ש " ליראה ", " לשמור ", " לעשותם ".

ומפרש מ"ש לבלתי רום לבבו מאחיו , היינו שבעניני שמירת התורה לא ירום לבבו, והוא שוה בזה ככל אחיו, ואין הבדל בזה בין המלך ויתר אחיו. ודוק מינה, שרק בעניני שמירת חוקי התורה הוא שוה לאחיו, אבל בענינים שהם מחוקי המלוכה - ירום לבבו מאחיו, שפורץ לו דרך וכו'. וכן ביתר משפטי המלוכה שמשונים מדיני התורה.

וזה שסיים " לבלתי רום לבבו מאחיו ולא משל הקודם" (כצ"ל), דהיינו בדברים שנאמר קודם לכן (מ"ש "מכאן אמרו מלך פורץ וכו'“), אינו שוה לאחיו. וז"ש ולבלתי סור מן המצוה , ר"ל בזה לא ירום לבבו מאחיו, שלא יסור מן המצוה ימין ושמאל, בזה שוה לכל אדם.

ובגי' הגר"א " לבלתי סור מן המצוה - אפי' מצוה קלה של נביא"

ימין ושמאל . אפי' אומר על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל ימין.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



לט.

למען יאריך ימים על ממלכתו . מ"ש "אם עושה הוא וכו' כדאי" - התבאר ( שפטים לד ) בדיוק שם "ממלכה".

וממ"ש הוא ובניו , מבואר שהמלכות ירושה.

ומ"ש בקרב ישראל , ר"ל שכן המנהג בישראל, לכל השררות שהם ירושה. ועי' בהוריות יא.

ועמ"ש למען יאריך ימים , שהוא תנאי שלא יזכה לארך ימים, רק אם יעשה כן כמו שנזכר בענין. מביא - שלכן נתן ה' לשלמה עושר וכבוד בלי תנאי, ועל הארכת ימים התנה עמו תנאי - אם ישמור את התורה. כי אחר שהתנה בתורה תנאי זה, לא יכול להבטיח לו ארך ימים, רק (=אלא) על תנאי; משא"כ עושר וכבוד, שלא התנה עליהם בתורה, נתן לו בלי תנאי.


קיצור דרך: mlbim-dm-17