פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טו:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכב.

מקץ שבע שנים . הראב"ע פי' בתחלת שנה השביעית, וכן עלה על דעת הרמב"ן. והוא אומר שמ"ש תעשה שמטה ר"ל על שמטת קרקע, שמתחלת (=שמתחילה) בתחלת הז' שנים. ומוסיף שגם שמוט כל בעל משה ידו היינו שמטת כספים.

וחז"ל קבלו שאינו משמט עד סוף שבע - בער"ה של שמינית.

ובאמת לשון " מקץ " אינו מכריע. שמצאנו מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי (ירמיה לד) והוא בתחלת השביעית! וע"כ למד לה בגז"ש.

ולדעתי הלמוד הוא ממ"ש בסמוך מקץ שלש שנים , שע"כ פירושו בסוף. דהא לקמן אמר כי תכלה לעשר (כנ"ל ראה קטו ). וא"כ מבואר שגם מקץ שבע שנים , ג"כ פירושו בסוף.

קכג.

תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו . שעור הכתוב מקץ שבע שנים שמוט ידו כל בעל משה , שכל מלוה ישמט ידו מתבוע את החוב מן הלוה.

אולם מ"ש תעשה שמטה הוא תמוה, דהא שם " שמטה " נופל על כל השנה, ונקראת תמיד שנת השמטה, ומתחיל מתחלת השנה עד סופה. ואיך יאמר שיעשה שמטה בסוף השבע שנים?

וע"כ (=ועל כרחך) , שמ"ש תעשה שמטה הוא כעין מאמר מוסגר. ור”ל מקץ שבע שנים [שאז תעשה שמטה כל השנה] אז יהיה זה דבר השמטה, שישמט ידו מן חוב של כספים, כמו ששמט ידו כל השנה מן השדות.

ובא ללמד, ששמטת כספים תלוי בשמטה העקרית הנוהגת בשנה זו. וכמ"ש רבי (גיטין לו וקדושין לח ומועד קטן ב), בשתי שמטות הכתוב מדבר - א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים וכו'.

קכד.

תעשה שמטה. וזה דבר שמטה . כבר כתבנו שהם דברים מיותרים, והיל"ל מקץ שבע שנים שמוט כל בעל משה ידו ! ופי', מפני שאז הייתי אומר שנחשב הז' שנים מיום ההלואה, כמו שנים של עבד עברי, שחשבינן לכ"א מיום המכירה; כמ"ש משפטים יט . ולא תאמר, הלא יותר נדמה אותה לשמטת קרקע, כי גם שמטת כספים תלויה בשמטת קרקע, ובה חשבינן לשנות עולם; כי אינו דומה לשמטת קרקע, שאינו נוהג אלא בא"י, ושמטת כספים נוהג גם בח"ל. לכן אמר שבע שנים תעשה שמטה , ששמטה הכללית נחשבת לשנות עולם, ומלמד שממנה מסתעף שמטת כספים. וא"כ גם שבע שנים דידה, חשבינן לשנות עולם.

ומ"ש "ריה"ג אומר וכו'“, כן גרס הגר"א. וכן בפרש"י בחומש. וכן מבואר בספרי על פסוק קרבה שנת השבע , שמלשון קרבה שנת השבע ר"ל שעי"ז לא תרצה להלוות לחברך, כמבואר ששמטת כספים חל בשנת השמטה הכללית, שהוא לשנות עולם.

[גירסת "דנים דבר שתלוי בשמטה" הוא גירסת הגר"א].

קכה.

תעשה שמטה וזה דבר השמטה . כבר התבאר ( ראה קכג ) שמלמד בזה שבזמן שאינו משמט קרקע, כגון בהיותם במדבר או עכשיו שבטלה קדושת הארץ, אינו משמט כספים. וע"ז שואל, שי"ל שתלוי גם במקום - שבח"ל, ששם אין נוהג שמטת קרקע, לא תנהג שמטת כספים גם בזמן הבית! עז"א דכתיב כי קרא שמטה לה' . (ועיין בתוס' קדושין לח ד"ה השמטת).

והגר"א מחק הפסקא של סי' ראה קכג , ובכאן העתיק כלשון הגמ' (שם) רבי אומר וכו', וא"צ.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קכו.

וזה דבר השמטה . כבר בארתי בהתו"ה אחרי פח , שחז"ל ידרשו תמיד מלת " דבר " שמורה (שענינה) כמלת ענין, מענין דבור ממש עיי"ש הטעם.

וע"כ פי' גם כאן מענין דבור, שצריך לדבר (אם רוצה לשלם לו חובו), יאמרו לו שמוט כל בעל משה ידו, ומ"ש פ"י דשביעית משנה ח'.

קכז.

וזה דבר השמטה . כבר התבאר בפ' צו כג , שכ"מ שבא כנוי הרומז "זה" “זאת", בא למעט איזה דבר.

ומ"ש פה זה דבר השמטה , ממעט שאינו דבר היובל.

ומש"ש בשנת היובל הזאת , בא למעט שמטה, שאין שלוח עבדים נוהג בה. וכן דרש בספרא בהר כז .

קכח.

שמוט כל בעל משה ידו . ר"ל שמוט ידי כל בעל משה, כמו "תשמט ידיך", ר"ל שלא תכריחו לשלם לך.

ושם " משה " בא רק על ההלואה, לא על מעות שנגזל ממנו או שהפקיד ביד אחרים. הוסיף אשר ישה, לבאר אף דבר שלא היה בדרך הלואה, כמו שכר שכיר והקפת החנות, אם זקפה עליו אח"כ במלוה. שעז"א אשר ישה - בעתיד ג"כ שביעית משמטתו, כמ"ש במשנה דשביעית ובח"מ (סימן סז סעיף יד).

וכן בספרי תצא על פסוק כי תשה ברעך משאת מאומה ( תצא קמב ) מרבה ממלת " משאת " שכר שכיר והקפת חנות.

קכט.

לא יגוש . כבר בארתי (ישעיה ג) ההבדל בין "נושה" ובין "נוגש". שהנושה תובע דבר המגיע לו, והנוגש דוחקו לתת לו דבר שלא לקח ממנו כמו מס וכדומה.

ואחר שפה אמר שמוט כל בעל משה ידו א"כ אין מגיע לו עוד ממנו. וכשתבעו נקרא נגישה, כי מבקש דבר שאין מגיע לו, ועובר בלא תעשה.

ומתנה דוקא את רעהו ואת אחיו , פרט לאחרים וגר תושב.

ומ"ש כי קרא שמטה , פי' הרשב"ם כלומר כי הגיע זמן שמטה. כמו מקראי קודש , קרא עלי מועד , קראו צום כולם לשון זמן. ומזה הוציאו חז"ל שאינו תלוי במקום (=שמיטת כספים) , שאף אם הוא בחוץ לארץ, כיון שהוא זמן שמטה (כנ"ל ראה קכה ).

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קל.

את הנכרי תגוש . לדעת הרמב"ם הוא מצות עשה, וכן לנכרי תשיך . והראב"ד (הל' מלוה ולוה פ"ה) השיג עליו.

וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו למנין המצות בשרש השני, ופה בפי' התורה, ומפ' שר"ל שממ”ש את הנכרי תגוש ידעינן לאו הבא מכלל עשה לישראל, ולאו הבא מכלל עשה - עשה.

ונראה שדעת הרמב"ם שאינו מחויב דוקא להלוותו ברבית, ובזה יסולקו קושיות הרבה שהקשו עליו.

קלא.

ואשר יהיה לך את אחיך . אבל כשהלוה על המשכון, ולרוב המשכון בטוח כנגד החוב, וא"כ בהפך של אחיך בידך! וממ"ש תשמט ידך , ממועט במוסר שטרות לב"ד, שיד אחר (=בית דין) גובה החוב. ומזה תקן הלל פרוזבול (עיין גיטין לד ובז"א).

ר"ל שמדין תורה יצא מכלל זה המוסר שטרותיו לב"ד, שכבר השמיט ידו ומסרו ליד ב"ד. והא אינו נוגש, רק הב"ד. וכשמוסר השטר לב"ד א"צ כתיבה. והלל התקין שאף שהמלוה מחזיק השטר בידו, או כשהוא מלוה ע"פ, די כשאמר בפני הב"ד שמוסר תביעת חובו בידיהם, ולזה צריך כתיבת פרוזבול (שיהיה שטר בידי ב"ד) .

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קלב.

אפס כי לא יהיה בך אביון . פי' חז"ל שיאמר שיהיה שנוי בשכר מצוה זאת ממה שנוהג בכל המצות. שבכל המצות שכר מצוה מצוה, היינו שעי"כ שקיים המצות יהיה שכרו שיוכל לקיים מצוה זו תמיד. אם קיים מצות ציצית - זוכה לטלית נאה, והזהיר בקדוש היום - זוכה וממלא גרבי יין, שיוכל לקיים מצות ציצית ומצות קדוש היום בתמידות; כמ"ש בשבת כב, וכענין שאמרו שמצוה גוררת מצוה.

אבל שכר מצוה זו יהיה, שלא תוכל לקיים עוד את המצוה הזאת, כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך. ועז"א מלת " אפס ", ששולל את הקודם. כמו וגם זבת חלב ודבש... אפס כי עז העם ר"ל ולא נוכל לרשת אותה.

ובאר מה " שלא יהיה בך אביון ", הוא " כי יברכך ה' בארץ ", שע"י זכות הארץ שתוכל לירש אותה, ע"כ יברך אותך; וע"י הברכה לא יהיה בך אביון , וכמו שיבאר אח"ז. וז"ש בספרי, "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים". ועז"א "רק אם שמוע תשמע ותעשה רצונו של מקום". ובכ"ז יקוים שכר מצוה מצוה.

ומ"ש מצוה גוררת מצוה - שתוכל לקיים מצות אחרות, ועז"א אם שמוע תשמע . ע"י שתשמע קימעא תשמע הרבה, ואם לא תוכל לקיים מצוה זו (שהרי זו שכרה) תקיים מצוה אחרת, ועז"א לשמור לעשות את כל המצוה הזאת .

והגם שמצוה זו של השמטת החוב היא מצוה חמורה, וכמ"ש הרי"א שמדרך הטבע יקשה מאד על האדם, אף להעשיר הגדול, שאיש שלוה ממנו סכום כסף לא ישלם לו, והוא יאמר לו משמט אני. יקיים נגד זה מצוה קלה והיא חביבה כמצוה חמורה.

עתה מפרש בפרטות מ"ש כי לא יהיה בך אביון . ואמר כי ה' א-להיך ברכך כאשר דבר לך שהם הברכות הנאמרות בפ' כי תבוא, שהבטיחם בעת שישמעו מצות ה', שהתחלתם הוא ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה , וסופם הוא והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט . שהוא מש"ש והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה .

ר"ל כי יצויר שילוו גוים רבים כדרך שאחרים עושים, שלוים מעות ומלוים אותם לאחרים והם לוים ומלוים, לוים סלע ומלוים שקל.

ועוד אומר שם ונתנך ה' לראש ולא לזנב שעז"א ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו , כי יצויר " יהיו לראש " אל מלכים החלשים מהם, “ ולזנב” למלך עז המושל עליהם, כמלכים שלקטו תחת שלחן אדוני בזק שהיו מלכים ולראש וגם היו לזנב לאדוני בזק.

ואחר שתקוים ברכה זו, א"א שימצא בך איש שיצטרך ללות, וז”פ מ"ש אפס כי לא יהיה בך אביון .

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קלג.

כי יהיה בך אביון . היינו בין עניי ישראל ובין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום.

ושם " אביון " הוא הגרוע מכל לשונות המורים על העוני, ושרשו "אבה” על שתאב לכל דבר. מבואר שכל שתאב יותר - מצוה להקדימו.

ומבואר אצלי באילת השחר סט , שם המספר " אחד " כשבא בצורת הסמיכות, יש הבדל בין אם בא אחריו המ"ם שאז מורה כל אחד שיהיה; ולא הרעותי את אחד מהם (במדבר טז), והיה הפלשתי כאחד מהם (ש"א יז). אבל אם לא בא אחריו רק ה' הידיעה או מלה הבא בכנוי ובלא מ"ם, אז יורה לרוב על אחד מצוין מחבריו ונודע לשבח או לגנאי, כמו אחד ההרים - הר המוריה, אשר יבחר ה' באחד שבטיך (דברים יב).

וז"ש שאם היה כתוב " אחיך " סתם, וכן אם היה כתוב "מאחד מאחיך” היה פירושו כל אח שיהיה, וכולל גם אחיו מאמו. אבל כשכתוב " מאחד אחיך ” היינו אח המצוין, שהוא אחיו מאביו.

וכן אם היה כתוב "מאחד משעריך" היה פירושו כל שער שיהיה. אבל כשכתוב “ מאחד שעריך " היינו שער מיוחד, והוא העיר שאתה דר בה.

אולם לפ"ז היל"ל "מעירך"? ע"ז משיב שמלמד דוקא אם גר בשער א', לא אם מחזר על הפתחים.

וממ"ש " בארצך " מבואר שעניי א"י קודמים.

אבל ממ"ש אשר ה' א-להיך נותן לך - מבואר שאפי' עניי ח"ל אם הם עניי עירך, צריך אתה לתת להם.

קלד.

לא תאמץ את לבבך . יש הבדל בין “חזוק” ובין “אמוץ”. ש”חזוק” הוא התחלת החוזק, ו”אמוץ” הוא התמדת החוזק.

ובא להזהיר שיתמיד לעזור להאביון. והנה לפעמים ירפה ידיו ממנו מפני קושי הלב ואכזריות, אף שטבעו נוטה אל הפזרנות. ובזה צריך שיהיה לו לב טוב, לא לבד לפי שעה - שזה קרוי חזוק, כי גם בתמידות, שזה קרוי אמוץ. עד שלא יצטרך לאמץ לבבו בכל פעם, בשיצטער אם יתן אם לא יתן, רק יהיה לב טוב בתמידות.

ויש מונע את עצמו מלתת מפני שהוא כילי, וגם כשפותח ידו קופצה תכף. שזה גדר "בעל קופץ" - מדלג ואינו עומד בתמידות; עז"א לא תקפץ את ידך .

ובאר העצה לכל זה שיזכור שהאביון הוא אחיו, שיצויר שלמחר יהיה הוא אביון כמוהו, ושהאביון יהיה עשיר כמוהו; וסופו ליטול הימנו.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קלה.

כי פתוח תפתח . פי' חז"ל שהוא הבטחה - אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם א', אז תלבשהו רוח נדיבה ויפתח תמיד.

[ולא רצו לפרש שהוא צווי שיפתח כמה פעמים, דהא אומר אח"כ נתון תתן .

ומ"ש העבט תעביטנו דריש ר' יהודה שמלמד שיעביטנו על שני אופנים - אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס, יתן לו לפי שעה דרך הלואה. ואם יש לו - יתן לו דרך הלואה ושידמה שהיא דרך מתנה.

וחכמים סוברים דברה תורה כלשון בני אדם.

והעתקתי גי' הגר"א עפ"י הגמ' בבא מציעא לא, כתובות סג.

קלו.

די מחסורו אשר יחסר לו . כבר בארתי ( ויקרא שכז ) שמלת " די " מורה כדי מדתו לא פחות ולא יותר, ועז"א שאין מצוה להעשירו.

והוסיף אשר יחסר לו . ר"ל אף שאינו מחסר לרוב בני אדם, רק לו לפי הרגלו חסר דבר זה, צריך לתת לו. ומזה הוציא סוס לרכוב וכו', וגם אשה שתהיה לו לעזר. וכמ"ש בכתובות סז ע"ב.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קלז.

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל . בכתובות סח ובבא בתרא י, ר’ יהושע בן קרחה אומר, המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עבד ע"ז, נאמר כאן וכו' וכן גי' הגר"א פה.

ומ"ש " קרבה שנת השבע ז"ש ריה"ג", התבאר למעלה ( ראה קכד ).

קלח.

ורעה עינך וגו' וקרא עליך אל ה' . וגבי "מלין שכר שכיר” תפס הלשון (לקמן כב) ולא יקרא עליך , כי במלין שכרו י"ל עליו טענה ובודאי יקרא, אמר תן שכרו כדי שלא יקרא. אבל במניעת הצדקה אין סברא שיקרא אל ה', אמר שאם יקרא בכ"ז יהיה בך חטא. עכ"פ מבואר שרשות בידו לקרא או שלא לקרא.

ומלשון והיה בך חטא , שאינו מציין העונש רק מה שחטא. וזה לא יתהוה ע"י הקריאה, כי גם כשלא יקרא הרי חטא. ומוכרח שמ"ש כי יקרא והיה בך חטא , היינו שאז יתגלה עונש החטא תכף, וימהר לפרע.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



קלט.

נתון תתן . אפי' מאה פעמים.

ומ"ש כמה פעמים מלת " לו " - דייק שיתן לו בינו לבין עצמו. כמ"ש בפ"ח דשקלים, "לשכת חשאים היתה בירושלים, ויראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי".

קמ.

כי בגלל הדבר הזה . כבר הזכרתי ( אחרי פח ) שדרך חז"ל לדרוש תמיד מלת " דבר " שמורה (=שענינה) כמלת ענין מענין דבור (המילה "דבר" היא מל' דיבור) , כי היל"ל "כי בגלל זה"!

ופי' שבצדקה יצויר שאומר ליתן ונותן, או אומר ליתן ונאנס. כמ”ש "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה".

ומוסיף שיקבל ברכה גם בעד דבור, היינו אם אמר לאחרים תנו, או שמנחמו בדברים.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמא.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ . ר"ל שכבר באר שבאם עושים רצונו של מקום - לא יהיה בך אביון . וא"כ ממה שאתה רואה ש לא יחדל אביון מקרב הארץ , מזה תדע שאין עושים רצונו של מקום. א"כ עצה היעוצה שאתה " פתוח תפתח ", " נתון תתן ", ובזה שתעשה רצונו תהיה אתה העשיר והנותן והוא ישאר הרש והמקבל.

וז"ש " מצוך " " פתוח תפתח ", שעי"כ תהיה אתה המחלק צדקה. ור"ל שמהראוי היה כל העם יהיה להם צרכם ולא יצטרכו איש לרעהו, וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו יתן (את) חלק העניים, בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו. וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה בא לקחת קצת מחלקו, אשר הוא בפקדון ביד העשיר.

וז"ש כי יהיה בך אביון , הלא זה מצד אשר ה' א-להיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך. וא"כ לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון , ר"ל הלא הוא אחיך, וי"ל חלק בעושר כמוך. ועז"א ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך , ר"ל ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך. ואחר שלא יחדל אביון, א"כ העצה הוא פתוח תפתח , כדי שאתה תהיה הנותן ולא בהפך.

קמב.

לאחיך לעניך ולאביונך . ר"ל כ"א לפי כבודו - לאחיך תתן עסה ומעה [או מטה כגי' הש"ע סי' רן], ולהעני תתן פת, ולהאביון תאכיל לתוך פיו. וכ"ה בתוספתא (פאה פ' בתראה).

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמג.

כי ימכר לך אחיך . ואמר בספרא ( בהר עט ), שלכן אמר (פה ושם) במוכר עצמו, שם " אחיך ". ובפ' משפטים אמר כי תקנה עבד עברי , לומר שמצד המכר הוא אחיך, וצריך אתה להתנהג בו באחוה. ומצד הקנין שי"ל (=שיש לו) בו הוא עבד, וצריך הוא להתנהג בעבדותו.

והספרי חידש עוד, שגם מצד הקנין לא הזכיר שם "עבד" סתם רק " עבד עברי ". וז"ש במכלתא משפטים יד , “יכול תקראנו עבד לשם בזיון, ת"ל כי תקנה עבד עברי", ר"ל שאינו סתם עבד. וזש"ש (=וזהו שאמר שם) התורה קראתו "עבד" בעל כרחו. ר"ל שבמה שהוסיף שם " עברי " מורה ששם זה (=עבד)הוא בעל כרחו, בלתי מתעצם עמו, כי באמת הוא אחיך.

וז"ש כשאתה קונה לא תהיה קונה אלא עבד עברי. ר"ל לא עבד סתם שהוא שם בזיון, כי אחיך הוא.

וממ"ש ונמכר לך , למד שלא ימכור את עצמו ולא ימכרהו ב"ד רק לך, וכמ"ש בספרא ( בהר עט ).

קמד.

אחיך העברי או העבריה . הוצרך לומר זה, מפני שהם משונים בדיני יציאתם לחירות.

ובקדושין יח יש בעברי מה שאין בעבריה - שיוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון. מקשה, הלא גם העבריה יוצאת באלה? אמר רב ששת כגון שיעדה. ר"ל שהעבד עברי יוצא תמיד בשש וביובל, והעבריה יש ביד האדון ליעדה, ואז אינה יוצאת בשש וביובל. ויש בעבריה מה שאין בעברי, שאם לא יעדה יוצאה בסימנים וכו', חוץ ממה שיוצאת בשש וביובל כמו העברי.

והנה הגמ' תפס מיתת האדון, והספרי חשב במקומו גרעון כסף. כי מ"ש מיתת האדון, יפלא לכאורה, שהלא גם אחר היעוד תצא במיתת הבעל! וכן גם העבד אינו יוצא במיתת האדון, שצריך לעבוד את הבן, ובזה אמה עודפת עליו שאינה עובדת את הבן!

וע"כ ר"ל שאם ימות האדון בלא בנים וי"ל אחים, שאז העבד יוצא במיתת האדון, והאמה המיועדת אינה יוצאת כי נופלת ליבום.

ובזה תבין החילוק בין הספרי והגמ'. שבגמ' אמר שם: פשיטא יעדה, גיטא בעיא?! מהו דתימא - לא ליבטלה הלכתא מינה, קמ"ל! וא"כ עיקר יצא לאשמעינן, שגם שאחר היעוד בטלו ממנה הלכות עבדות, ואינה יוצאת רק בגט ולא בשש וביובל. ובזה לא הוצרך להשמיע שאינה יוצאת בגרעון כסף, שבזה א"א לטעות כלל, שמקרא מלא כתיב אשר לא יעדה והפדה , הא אם יעדה אינו פודה.

משא"כ הספרי, שאינו משקיף ללמד שבטלו ממנה הלכות עבדות, רק מודיע ההבדל שיש בין עברי לעבריה. שבעבריה יש בידו ליעדה, שעי"ז זה לא תצא בשש ויובל וגרעון כסף, שפיר חשב גרעון כסף. ואינו חושב מיתת האדון, שזה לא יצויר רק במת בלא בנים, והניח אח שנופלת לפניו ליבום.

קמה.

ועבדך . משמע לך ולא ליורש.

ובפ' משפטים - שש שנים יעבוד , משמע אף ליורש, שהיל"ל “יעבדך"! ופי', שיעבוד את הבן שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה. וכ"ה בקדושין יז ע"ב, ועמ"ש בהתו"ה משפטים יב ומשפטים מו .

קמו.

מ"ש "ברח וחזר" כ"ה גם במכלתא משפטים יח , ושם בארתי.

והגר"א גרס פה "ברח וחזר וכו' ת"ל ועבדך שש שנים . יכול אפי' חלה ונתרפא ישלים וכו', תלמוד לומר ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך ". וגרסתנו טובה יותר, וכן בקדושין טז ע"ב.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמז.

וכי תשלחנו חפשי מעמך . זה מיותר, שדי לאמר ובשנה השביעית תשלחנו חפשי ולא תשלחנו ריקם ! רק שאז נאמר שרק אם יוצא בשש מחויב להעניק, לא ביציאות אחרות; לכן אמר וכי תשלחנו חפשי ר"ל בכל אופן שתשלחנו, אף ביוצא ביבול ובמיתת האדון אתה מחויב להעניק.

אולם הוסיף מלת " מעמך " למעט מי ששלוחו מעצמו, וזה היוצא בגרעון כסף, שהוא הפועל שליחותו, ע”י שמחזיר לו הכסף, וכ"ז מובא בקדושין טז.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קמח.

העניק תעניק לו . מ"ש אפי' מאה פעמים מחקו הגר"א, וכן מבואר מדברי הגמ' בבא מציעא לא, קדושין יז.

ומ"ש " לו " ולא ליורשיו, תמוה. דהא בגמ' קדושין טו מקשה ע"ז, יורשיו אמאי לא? " שכיר " קריה רחמנא! ומסיק " לו " ולא לבע"ח!

וי"ל דהמקשה בגמ' סובר דהענקה הוא מטעם שכר שכיר, והספרי ס"ל שהוא מטעם צדקה. עיין במ"ל (=משנה למלך) (הל' עבדים פ"ג הי"ב) שיש פלוגתא בזה. ויותר נראה שהוא הברייתא שמובא בירושלמי (קדושין פ"א ה"ב), היוצא בגרעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין.

ופי' העניק תעניק - דוקא האדון עצמו יעניק, ולא יורשיו, אם מת האדון. והש"ס שלנו לא סבר כן.

קמט.

מצאנך ומגרנך ומיקבך . ומוסיף אשר ברכך לרבות כל דבר הדומה לצאן וגרן ויקב, שיש בו ברכה ועיין בגמ' (קדושין יז) ושם ע"ב (תוס' ד"ה למר), ובמ"ל (=ובמשנה למלך) (הל' עבדים פ"ג הי"ד).

ומלות (=מילים) "ת"ל העניק תעניק" מחק הגר"א.

קנ.

אשר ברכך ה' א-להיך תתן לו . מ"ש שנית " תתן לו" הוא למותר, שכבר אמר תעניק .

וכבר בארתי ב אילת השחר קנח שלפעמים כפל את הפעל, לחלק המאמר לשני משפטים. שע"י מ"ש “ תתן לו " אנו ממשיכים בצד א' את המאמר למטה כענין בפ"ע - " אשר ברכך " " תתן לו ” ר"ל שתעניק לו לפי הברכה, אם רב או מעט.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנא.

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים . ר"ל שהוא זכר ליצ"מ.

ובאמת למה שפסק הרמב"ם שאין מעניקין בכספים, הלא שם לקחו כלי כסף וכלי זהב?

והתינח לדעת הריטב"א שהביא המ"ל (=המשנה למלך) , שלדידיה ההלכה גם לדעת ר"ש שמעניקין בכספים. אולם גם לדעה זו, הלא אין מעניקין בכלי זהב ובגדים שאין עושים בהם עסקא!

ובמד' אמר, במ"ש שעלה אתם צאן ובקר הרבה - קיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול , והוא כמ"ש בפר”ד שבזה קיים דין הענקה.

וי”ל שכלי זהב ובגדים היה בשכר עבודה, וז”ש הענקתי לך ושניתי לך. ובאמת אין מחויב להעניק ולשנות, שמ”ש העניק תעניק דריש לדרשא אחריתי. רק שנתן להם מדין הענקה צאן ובקר, ושנה להם בשכר עבודה כלי כסף וכלי זהב.

ומ”ש "ביום רוצעים ולא בלילה”, נראה פי’, שאם לא אמר אהבך ואת ביתך ביום כלות העבודה, רק בלילה שאחריו, אין רוצעים. שצריך אם אמר יאמר העבד וסמך לה עמש"ש (=על מה שכתב שם) אנכי מצוך היום. ר"ל ביום כלות העבודה, כי יאמר אליך אהבך ואת ביתך, אז ולקחת את המרצע . והוא לצחות הלשון בלבד, כי לא נזכר בדברי הפוסקים שאין רוצעים בלילה.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנב.

והיה כי יאמר . כבר פי' בפ' משפטים שצ"ל שני פעמים, דשם כתיב ואם אמר יאמר כמ"ש במכלתא משפטים כה .

ושם אמר אם אמר יאמר העבד - שיאמר בעודו עבד. ופה אמר לא אצא, וכן שם לא אצא חפשי שמשמע שיאמר בשעת יציאה. ומבואר שיאמר ב"פ, בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה, כמ"ש בקדושין כב. ועיין ברמב"ם (הל' עבדים פ"ג ה"י) ובלח"מ שם.

קנג.

כי אהבך . וכן צריך שיהיה רבו אוהבו, דכתיב כי טוב לו עמך , ושלא יהיה חולה מטעם זה. ועמ"ש בפ' משפטים ל .

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנד.

ולקחת את המרצע . פלוגתא זו נמצא בקדושין כא ובכ"מ בש"ס. ומפ' שרבי דריש כללי ופרטי, וריב"י דריש רבויא ומעוטא. ועי' במ"ל (הל' עבדים פ"ג ה"ט), ועמ"ש בהתו"ה משפטים לה .

קנה.

ונתתה באזנו . העתקתי גרסת הגר”א שמחק מ”ש וחכ”א.

ופלוגתא זו בגמ’ (קדושין כא, בכורות לז) ושם תחת "רמ”א" (=ר' מאיר אומר) כתוב "וחכ”א", ועיין מכלתא משפטים לד .

ועוד למד ממצורע ש"אזנו" הוא ימנית, כמ”ש במכלתא משפטים לג עיי”ש. ומפני ששם אמר ורצע את אזנו - משמע אפי’ לא נקב מעבר לעבר, פירש פה שיתן באזנו עד שיגיע לדלת. עיין התו"ה משפטים לב .

קנו.

והיה לך עבד עולם . ובפ' משפטים ועבדו לעולם . ושם אמר אי " לעולם ", כמשמעו? ת"ל ושבתם איש אל אחוזתו . ורבי אמר שם, הגיע היובל - יצא, מת האדון - יצא.

ופרשתי שם שרבי ס"ל שמלת " עולם " כולל משך זמן גדול, והוא או היובל שהוא הזמן הכללי שנקרא עולם, כמ"ש גבי שמואל - וישב שם עד עולם . או עולמו של האדון - כ"ז שהוא חי. כמ"ש במכלתא, "הא כיצד? הגיע היובל - יצא, מת האדון - יצא".

והספרי פה חדש, שמש"ש (=שמה שכתוב שם) ועבדו לעולם , פי' עד היובל, ומ"ש והיה לך עבד עולם - היינו כל ימי עולמו של אדון. שע"ז יצדק הלשון שיהיה לך עבד עולם, כ"ז שאתה חי (וכ"ה בירושלמי פ"ק דקדושין סוף ה"ב).

ומזה מבואר שנרצע אינו עובד את הבן, כי אינו עבד רק בחיי האדון. ועז"א "מנין ליתן את של זה בזה וכו'", ר"ל שהיה יכול לומר שם “ועבדו עד היובל", ופה היה יכול לומר "והיה לך עבד כל ימי חייך"! ותפס בשני המקומות שם " עולם " לכלול שתיהן.

קנז.

ואף לאמתך תעשה כן . פי' חז"ל שמוסב על הענקה הקודמת (שכתובה לפני כן) , ולא על רציעה.

ובירושלמי (שם) אמר ואף לאמתך תעשה כן וכתיב והיה לך עבד עולם , הקיש אמה העבריה לנרצע - מה נרצע יוצא במיתת רבו, אף אמה העבריה יוצאת במיתת רבה. וא"כ מוסב גם עמ"ש בסמוך והיה לך עבד עולם - ר"ל עולמו של אדון, ואח"כ אינו עובד את הבן! ואף לאמתך תעשה כן, שאינה עובדת את הבן.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנח.

כי משנה שכר שכיר . שאתה משועבד לו בלילה. כי יכול לכופו למסור לו שפחה כנענית, והולדות של האדון.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קנט.

כל הבכור . הוסיף מלת " כל " ללמד שכולל גם בכור בעל מום. אם למ"ש (=למה שכתב) שיהיה נאכל כל שנתו, אם לענין איסור גיזה ועבודה.

והלמוד שנאכל כל שנתו, מפני שלשון " שנה בשנה " הנמצא בתנ"ך, מציין שנה שלמה מיום אל יום, ש"א א ז טז, מ"א ה יא י כח.

ואמר בבבא מציעא סה, "שכירות שנה זו, אינה משתלמת אלא בשנה האחרת, שנא' כשכיר שנה בשנה ", ר"ל בסוף השנה מיום אל יום, ממילא משלם בתחלת שנה האחרת.

וכן מ"ש תאכלנו שנה בשנה ר"ל עד סוף השנה. ואמר דרך צחות (בכורות כז) "שנה הנכנסת בחברתה", ר"ל עד שיתחיל שנה האחרת מיום אל יום. ולחנם נדחקו התוס' במקומות האלה.

קס.

אשר יולד . הוא מיותר, ובא ללמד כשנולד כדרכו.

שהגם שבדרך ההרחבה, גם יוצא דופן נקרא לידה; בפרט לר"ש, שס"ל בספרא תזריע ב , שגם יוצא דופן הרי הוא כילוד. וכן בבכורות מז ע"ב ע"ש.

ואמר בספרי תצא טו , “יוצא דופן מנין? ת"ל וילדו לו בנים ", פה דייק " אשר יולד ", דהיינו לידה גמורה. ועז"א בתוס' חולין לח ובכ"מ (=ובכמה מקומות) דקדשים, למד " לידה " " לידה " מבכור.

קסא.

תקדיש לה' א-להיך . הנה מ"ש תקדיש לה' , סותר למ"ש בפ' בחקותי אך בכור לא יקדיש ! וסובר הת”ק, שבא ללמד שמה שאסור בגיזה ועבודה, הוא מצד שהבכור קדוש הוא לה'; לא מצד שהוא בכור לבד, שקדושתו מרחם. וחל גם על בעל מום קבוע, רק מצד שהוקדש.

וי"ל עוד, דת"ק סבר כמ"ד (=כמאן דאמר) סוף ערכין, שמי שנולד לו בכור בעדרו - מצוה להקדישו. ואמר, שמצד שתקדיש אותו - לא תעבוד ולא תגוז , וה"ה כל מה שתקדיש.

אולם מה שתפס בכור, בא ללמוד שרק קדשי מזבח, דומיא דבכור.

קסב.

בבקרך ובצאנך תקדיש . רי ישמעאל ס"ל בסוף ערכין, שלא צריך להקדיש את הבכור. ומפרש שמ"ש " תקדיש ", הוא להביאו להקדש עילוי. [ופליגי בפירושו רש"י ותוס' תמורה לב ] , ולמד שזה נוהג בכל הקדשים, ממ"ש תקדיש , לא תעבוד בבכור שורך .

וכבר פרשתי זה בהתו”ה בחקותי קז , משום שי"ל דוקא בכור שהוא קל יכול להקדישו הקדש עילוי, לא יתר קדשים החמורים. אך הלא כתיב לא תעבוד בבכור שורך , שזה חומרא! ופי' אף בבכור הקל לא תעבוד, וכ"ש ביתר קדשים. וא"כ ה"ה מ"ש בכור תקדיש אינו בפר דוקא.

והת"ק, י"ל שלמד הקדש עילוי, כמו שלמד ר"ע בספרא שם ( בחקותי קז ) . או דס"ל שסתם חרמים לכהנים, ולמד לה ממ"ש כל חרם קדש קדשים , כמ"ש בתמורה כח ע"ב.

קסג.

לא תעבד . ברייתא זו מובא בבכורות ט ע"ב. ומפ', ר"י סובר שותפות עכו"ם חייב בבכורה, וממעט דאעפ"כ שרי בגיזה ועבודה; ור"ש ס"ל שותפות עכו"ם פטורה, וממעט פטר חמור.

ושם אמר, דבכור אדם ממועט גם לר' יהודה, מן " שורך ".

קסד.

לא תעבוד . כבר בארתי בהתו"ה ויקרא קיז , במקום שנזכרו שני שמות, ולכל שם צווי ופעל מיוחד - לפעמים הוא בדוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא.

ולענין מ"ש לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי , פליגי בזה ר"מ ור"י, ולכן בספרי פה למד לה מק"ו. ועיין בבכורות כה ובחולין קיז.

ומ"ש "ת"ל לא תעבוד ", מחקו הגר"א.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



קסה.

לפני ה' א-להיך תאכלנו שנה בשנה . כבר כתבתי ( ראה קנט ) שלמד מזה שנאכל כל שנתו. והדרוש דפה הוא כמו ד"א. ועיין בכורות כז ובתמורה כח, ועיין בז"א מ"ש בזה.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)



קסו.

וכי יהיה בו מום . מלשון " יהיה " נוכל לטעות, שר"ל רק מום המתהוה אחר יצירה, לא מום שבתולדה. ומרבה אותו ממ"ש כל מום רע . [ובאמת מדברי הספרא צו פד וזבחים קב מבואר, שיותר יש לרבות בעל מום מתולדה. רק פה נטעה כן, מלשון " יהיה " שמורה הויה חדשה].

ומ"ש "מנין לבעל גרב וכו'" מפרש בגמ', דהיינו באלה שי"ל (=שיש להם) רפואה, שהוא מום עובר. וכן העתיק הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות (מצוה ה').

והנה במ"ש "מה פסח ועור מיוחדים וכו'" פי' בבכורות לז, שדריש בכלל ופרט וכלל. מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים וכו'. ומקשה, ואימא מה הפרט מפורש מומים שבגלוי, ובטל ממלאכתו ואינו חוזר? ומשני, כל מום רע , רבויא הוא. ומקשה, אי הכי מום עובר נמי? ומתרץ מום עובר סברא הוא; השתא מיפרק לא פרקינן עלויה, משחט שחטינן עלויה! דתניא, ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' , בבעל מום הכתוב מדבר וכו'. יכול יפדו על מום עובר? ת"ל אשר לא יקריבו , משאינה קרבה כל עיקר וכו'. איבע"א, א"כ פסח ועור למה לי!

והספרי, לשטתו שאמר למעלה ( ראה כה ), ללמוד שפסולי המקודשים, אין נשחטים אלא על מום קבוע; דיליף גז"ש " שעריך " " שעריך " מבכור, ולא ס"ל למעט מום עובר מן אשר לא יקריבו . וא"כ אא"ל (אי אפשר לומר) כתירוץ הראשון, שכל מום רבויא הוא; רק כתירוץ השני, שדרשינן בכלל ופרט.

ומה שאמרינן כעין הפרט, מום שבגלוי ואינו חוזר, משום דכתיב תרי פרטי פסח או עור, ולכן למד לה בספרי בכלל ופרט. ועיין בז"א ב"ש בשם ספר צ"ק והבן.


קיצור דרך: mlbim-dm-15