מלאכת שלמה על תמורה ו
<< · מלאכת שלמה · על תמורה · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
כל האסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן: מאי דקשה אמתניתין מההיא דריש פ' התערובות כתבתיו שם בארך בס"ד כפי הסוגיא דהתם ודהכא:
טרפה: כגון שניקב הושט ואח"כ הבריא העור עליו ואח"כ נתערבה באחרות הרגמ"ה ז"ל. ועיין במ"ש ר"פ התערובות. ותלתא קראי אית בגמרא למעוטי טרפה לגבוה חד לטרפה ממעי אמה וחד לנטרפה ואח"כ הקדישה וחד לאפילו הקדישה ואח"כ נטרפה דאסורה לגבוה:
זה וזה מותרין באכילה: תוספות ר"פ התערובות. וביד ברפ"ה דהל' עבודה זרה ובפ"ג דהל' איסורי מזבח סי' ו' ז' י"ב ובפ"ד סי' ו'. ובטור י"ד סוף סימן קמ"ה:
משנה ב עריכה
איזהו אתנן וכו': פ"ד דהלכות איסורי מזבח סי' ח' י' י"א. בפירוש רעז"ל אבל אתנן של ישראלית פנויה אינו פסול לגבי מזבח. אמר המלקט דלא כר' אלעזר:
וכן האומר לחברו וכו': אית דל"ג מלת וכן. וכן בפיסקא בגמרא ליתה ואי גרסינן לה צריך לומר דאחכמים קאי ודוחק:
ותלין שפחתך אצל עבדי: בגמרא פריך והא שפחה לעבד מישרא שרי פירוש רש"י ז"ל ואמאי קאמרי רבנן דהוי אתנן הא ליתא תנא דאסר אתנן המותרת אלא ר' אלעזר לחודיה ע"כ ותירץ רב הונא מאי אצל עבדי אצל עצמו קאמר ועבד היינו אבר תשמיש ולשון נקייה נקט ודחי לה ומתרץ לה שמואל בר יצחק מאי דפירש כבר רעז"ל. ופירש רש"י ז"ל שפחה לעבד מישרא שריא דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים שעבדך בין ביום בין בלילה שהוליד לרבו בנים משפתתו שאם יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו של עבד דגזירת הכתוב היא אם בעל אשה הוא וכתיב בתריה אם אדומו יתן לו אשה ע"כ. ופירוש הרגמ"ה ז"ל אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית משום דכתיב אם בגפו יבא שלא היה לו אשה בגפו יצא שלא ימסור לו שפחה כנענית ואם מסר לו שאמר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי זהו אתנן דהוי אסור דהא לא היה לו אשה ובנים ע"כ. ואיתה בתוספת פרק מרובה (בבא קמא דף ע') ושם וגם הכא במשנה. בגמרא כתיב ר"מ במקום רבי ונראה ששם הוא שנפל טעות וכן ג"כ מחק מלת מאיר מן המשנה אשר בתלמוד הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל:
משנה ג עריכה
איזהו מחיר כלב: האומר לחברו הילך טלה זה וכו' כך צ"ל. ובגמרא פריך בלישנא אחרינא שבכתיבת יד אימא מאי מחיר כלב אתנניה דכלב ומשני א"כ ניכתוב קרא אתנן זונה וכלב והדר פריך ואימא אתנן זונה ומחיר כלב ויו דומחיר מוסיף על ענין ראשון ובין חליפין ובין אתננו אסור ומשני גם שניהם כתיב שניהם שנים ולא שלשה שהן אתנן זונה ואתנן כלב ומחיר כלב דהיינו חלופי כלב. ועיין בתוספת דבפרק מרובה (בבא קמא דף ע') וגם דבפרק הפועלים דף צ"א:
וכן שני שותפים וכו': פרק מעשר בהמה (בכורות דף נ"ז.) ואיתא בפירוש הר"ן ז"ל דבנדרים ר"פ השותפים. בפירוש רעז"ל והנך כולהו לישתרו כתבו התוספות ז"ל פירוש מטעם ברירה והשתא ניחא לפירוש ר"י דפסק הלכתא בכוליה תלמודא דיש ברירה אבל לר"ת דפסק הלכתא דאין ברירה היכי פריך כ"כ בפשיטות ואידך לישתרו ויש לומר משום דאיכא תנאי דאית להו ברירה פריך ליה ממתניתין דלא כותיהו מיתוקמא. ויש לתמוה דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק וכן בההיא דהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן מעשר וסומך על ברירה ולומר שזהו החולין שהוא שותה וכן ההיא דשלשה שלקחו קניהן בשותפות ומתה אחת מהן דפריך תלמודא בפשיטות במסכת יומא ונישקול ד' זוזי ונישדינהו ואידך לישתרי משום ברירה וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמר ימותו ואמאי נהי דב"ח חשיבי ולא בטלו מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לישתרו ואומר מורי הרמ"ר ז"ל כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואת"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתם בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע"כ. ומפרש [רש"י ז"ל] בגמ' בלישנא אחרינא לשון ירוש' כגון דשוי כל חד וחד מאותן שכנגדו ארבעה זוזי ופלגא חומש דזוזא דהוו להו בין כולהו מ"א ואותן שעמו לא שוו כל חד אלא ד' זוזי דהוו ל"ו זוזי וכלבא שוי חמשא והוו מ"א נמצא בתשעה מעשרה שכנגדו בכל אחד חצי חומש מדמי הכלב והעשירי כולו כנגדו ע"כ:
שעם הכלב: מותרין:
אתנן כלב ומחיר זונה הרי אלו מותרין: שנאמר שניהם שנים ולא ארבעה וכו' כך צ"ל. ואיתה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ט) ובסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ"ו.) ופירוש אתנן כלב הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי או הילך טלה זה והבעלי לכלבי:
מחיר זונה: שהחליף טלה בזונה וקנאה לשפחה באותו טלה:
ולדותיהן: דמחיר ואתנן. וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סימן י"ב ובפ"ד סימן ט"ז י"ז י"ח. ועיין בספר הלבוש דאבן העזר סימן ו' סעיף ט' וכתוב בספר לקח טוב פי כי תצא דף קמ"ה הן ולא ולדותיהן הן ולא שנוייהן שאם נתן לה כספים ולקח בהן קרבן כשר וכן אם נתן לה חטים ועשאן סלת זתים ועשאן שמן כשרים שכבר נשתנו וכן נשתנה המחיר כגון שהחליף כלב בחטים ועשאן סלת ה"ז מותר ומלת גם אייתר ואמרו בגמרא גם לב"ה קשיא דב"ש דרשי גם לרבות שנוייהן שהם אסורין וב"ה ממעטי ליה הם ולא שנוייהן כדאמרן ואפשר לומר דב"ה יפרשו מלת גם כמו שפירש הרמב"ן ז"ל כי המחיר אינו נראה תועבה כמו האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה אמר שגם שניהם יתעב ה' וכמוהו מצדיק רשע וגו' תועבת ה' גם שניהם או טעמו שהזהיר כבר על פסולי הקרבן במומין ואמר לא תזבח לה' אלהיך וכו' כי תועבת ה' אלהיך הוא והוסיף כאן לומר כי גם האתנן והמחיר שגופם תמים גם הם תועבת ה' כמותם עכ"ל ז"ל:
משנה ד עריכה
נתן לה כספים: ירושלמי ספ"א דבכורים ודפסחים פרק האשה דף ל"ו ע"א:
הרי אלו מותרין: פירוש מותר לקנות מהם בהמה למזבח. ובגמרא כתיבת יד מ"ט אתנן כתיב ולא כתיב באתנן זונה ועוד היינו חלופיהן וולדותיהן ופירוש הרגמ"ה ז"ל ולא כתב באתנן כלומר מה שלקוח מאתנן. ועוד אי אמרת מה שלקחה בהמה באתנן אסורה א"כ היינו ולדותיהן שבאו מן אתנן ומתניתין קתני ולדותיהן מותרין דאמר קרא הן ולא ולדותיהן ע"כ:
נתן לה מוקדשין: בבלי פסחים פרק האשה דף צ' ברייתא קרובה ללשון מתניתין מסיים בה התם וגם בגמרא דהכא ויהיו מוקדשין אתנן ומחיר חל עליהם מקל וחומר ומה עופות שאין המום פוסל בהן אתנן ומחיר חל עליהם מוקדשין שהמום פוסל בהם אינו דין שיהא אתנן ומחיר חל עליהם ת"ל לכל נדר להוציא את הנדור ופרכינן טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה"א כי יהיב לה מוקדשין חל אתנן ומחיר עליהם והא לאו ממוניה הוא וקיימא לן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה החייהו רישה מכדי אכילה ולא מכדי מקח פירוש מכדי אכילה שאם אין לו עצים לצלותו יתן לשכנו חלק בו ויקח דמי עצים ממנו ולא מכדי מקח שאם רוצה לעשות סחורה ונתמעט ביתו מכדי אותו מקח אין לו למנות אחרים על פסחו כדי ליטול מעות לסחורה ורבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהם. והתם בפסחים אי לאו ר' אושעיא בעא אביי לשנויי דהאי ברייתא ר' יוסי הגלילי היא דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים הן כדי לאוקומי ההיא ברייתא אחרינא דהתם כרבי ולחלק בין הפריש פסח להפריש מעות לפסח דבפסח לא משייר איניש ובמעות ודאי משייר איניש שאם רצה ליתנם במתנה כדאיתא התם. בפירוש רעז"ל דדרשינן שניהם ולא שנוייהם ע"כ. אמר המלקט כבית הלל דלבית שמאי גם לרבות שנוייהם ולבית הלל גם קשיא דלא מרבו מיניה מידי. עוד בפירושו ז"ל צ"ל נתן לה מוקדשין כגון הפריש טלה לפסחו ולאחר זמן זמן אמר לזונה הבעלי לי והמני על פסחי באתננך וכו'. וקצת ממתניתין מייתי לה בירושלמי דבכורים פ' שני דף ס"ד:
שהיה בדין וכו': בת"כ פרשת ויקרא גבי פסוק מן העוף מייתי לה בשם ר' שמעון אגב גררא לדעת הראב"ד ז"ל:
חל עליהם: כצ"ל. וביד שם פ"ד סימן ט"ו:
משנה ה עריכה
כל האסורין לגבי המזבח: תוספות פ' כל שעה (פסחים דף כ"ז) ובגמרא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ד) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו:)
ולדותיהן מותרין: בגמרא תני עלה ור' אליעזר אוסר ואמר רב הונא בר חיננא מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין דכ"ע ס"ל דזה וזה גורם מותר ורבא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין דהיא וולדה נרבעו והקשו תוס' ז"ל שם פ' כל שעה לרב הונא בר חיננא הא תניא בברייתא שכתבתיה בפרק כל הצלמים סימן ט' דשמעת מינה דבכיליה תלמודא ס"ל לר' אליעזר זה וזה גורם אסור: בפירוש רעז"ל דלאו מגופיה קרבי אלא מאוירא קרבי פירוש ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה אלא תלוי הוא באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל אבל ביצה מעורה היא באשכול. ל"א מאוירא קרבי לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גדולו אינו בא מאמו אבל ביצה מגופה דתרנגולת קרביא והדבר מוכיח שלאחר שנולדה אינה גדלה ?ת הלשונות פירוש רש"י ז"ל. וביד שם בהלכות איסורי מזבח פ"ג סימן י"ב:
ולד טרפה: תוספות פרק הנשרפים (סנהדרין דף פ') ובגמרא פרק אלו טרפות (חולין דף נ"ח) ברייתא ותוספת שם ובפ"ק דבכורות דף ז' ובגמרא פרק התערובות דף ע"ד:
וחכמים אומרים יקרב: חכמים הם ר' יהושע כדמוכח בברייתא ובפרק אלו טרפות שם. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות וחכמים אומרים יקרב. ועיין בהר"ן ז"ל פרק אלו טרפות דף תרצ"ד. ופירוש רש"י ז"ל שבכתיבת יד כגון שנטרפה ולבסוף עיברה ובזה וזה גורם פליגי דר"א סבר אסור ורבנן סברי מותר אבל בעובר ירך אמו ליכא למימר דפליגי אא"כ עיברה ואח"כ נטרפה דלמ"ד ירך אמו הולד לא יקרב משום דבגופו אית ביה טרפות ואסור ולמ"ד לאו ירך אמו הולד דבגיפו לא אירע שום פסול אבל היכא דנטרפה ולבסוף עיברה ליכא למימר דירך אמו היא שהרי יש בו צד היתר אלא ודאי בזה וזה גורם פליגי ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל פירש רש"י ז"ל אבל להדיוט ד"ה שרי דלאו מגופה קרבי ולא נהירא דבפרק אלו טרפות מפרש בהדיא דאפילו להדיוט נמי אסור והא דפליגי לגבוה להודיעך כחו דרבנן דאפילו לגבוה נמי שרו לכך נראה דאף להדיוט נמי אסור והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאומרים קרב נקטיה ע"כ. והתם בפ"ק דבכורות רמינן דר' אליעזר אדר' אליעזר ודר' יהושע אדר' יהושע דהכא ס"ל לר' אליעור זה וזה גורם אסור בין לגבוה בין להדיוט כדכתבינן ואילו התם קאמר ר' אליעזר דטמא הנולד מן הטהור אע"פ שאביו טמא טהור הוא ומשני אלא שאני התם דאמר קרא שור שה כשבים ושה עזים וה"ל למיכתב שור שה כשבים ועזים שה שה למה לי ש"מ מכל מקום אפילו מצד האם ולא מצד האב מותר. ור' יהושע אדר' יהושע נמי לא קשיא לעולם בעלמא זה וזה גורם מותר אבל טמא היוצא מן הטהור אם אביו טמא הוי טמא דא"כ ליכתוב קרא שור שה כרב ושה עז מאי כשבים ועזים לשון רבים דנקט ש"מ עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. ועיין ג"כ במ"ש בפ"ק דבכורות סימן ב'. בפירוש רעז"ל ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא. הקשו תוספות ז"ל תימא דאמרינן לעיל אבל עיברה ולבסוף נרבעה דברי הכל אסור משום דהיא וולדה נרבעו והכא אמרינן דלמ"ד טרפה אינה יולדת משכחת לה בשעיברה ולבסוף נטרפה דרבנן סברי מותר דלאו ירך אמו הוא וי"ל דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פיסול טרפות אמו אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק"ק דא"כ הוי מתניתין לצדדין דגבי ולד נרבע צריך לומר שנרבעו ולבסוף עיברו וגבי ולד טריפה צריך לומר שעיברה ולבסוף נטרפה דמסקנא הוא פרק אלו טרפות דטרפה אינה יולדת וי"ל כין דבטרפה לא שייך עיבר בענין אחד לא הוי לצדדין שאינו יורד להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורין לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין ואינו מותר אלא לצד אחד חשיב ליה בשביל אותו צד המותר ובטריפה דליכא אלא צד אחד אותו צד מותר עד כאן לשונם ז"ל. עוד בפירוש רעז"ל דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז הכל מודים שהיא כשרה למזבח. אמר המלקט דמיקצה הוא דאסיר באכילת כרשינין של ע"ז אבל דלאו מוקצה לא:
כל הקדשים וכו': ס"פ שני דמכלתין דף י"ז דייק דוקא שנעשו פירוש שהקדישן ואח"כ נטרפו את מוצא דקדשו קדושת הגוף הא היו טרפה מעיקרא קודם שהקדישן לא קדשי קדושת הגוף וקשיא לשמואל דאמר התם דנחתא לה קדושת הגוף אפילו כי נטרפה מקודם שהקדישה ומשני דילמא הא מני ר' אליעזר היא דאמר התם במתניתין בסוף פירקין הטרפה לא קדושה ולא מקדישה ומפרש התם ר"מ מילתיה דר' אליעזר דלא משכחת לה אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה ודייקינן טעמא משום דהקדישה ואח"כ נטרפה הא היתה טרפה מעיקרא לא נחתה לה קדושת הגוף והא נמי דדייקת מינה הא הוות טרפה מעיקרא פודין ר' איליעזר היא דאמר מידי דלא חזו לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף:
שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים: מואכלת ולא לכלביך דרשינן ואית דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלא מייתר לה קרא למעוטי אכילת כלבים דאוכלת דרשי ליה הכי תזבח ואכלת ללמד דאין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא ומהך דרשא משמע דלכלבים שפיר דמי דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר לא תתהני מחיים אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפילו בלא זביחה שפיר דמי ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותרי תנאי נינהו והכי מוקמינן לה בשחיטת חולין. וכתבו תוספות ז"ל בפ"ק דשבועות דף י"א דפרה אדומה היכא דמתה וכל קדשי בדק הבית פודין אותם להאכילן לכלבים לכ"ע דהאי קרא בפסולי קדשי מזבח הוא דכתיב ומדרבנן בלחוד הוא דאסור אי לאי טעמא דלב ב"ד מתנה משום שלא יפסידו הנאת עור הפרה אדומה כדאיתא התם בגמרא. וביד שם פרק ישני סימן י':