מלאכת שלמה על מעשרות א
מלאכת שלמה · על מעשרות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל אמרו במעשרות וכו': בגמרת שבת ר"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע"ש:
במעשרות: מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני:
כל שהוא אוכל לאדם: למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר"ש שיריל"ו ז"ל והאריך ז"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב"ן ז"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות גם דעת רש"י ז"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר"ש ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל בריש פאה אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע"כ:
כל שתחלתו אוכל: פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה"ר יהוסף ז"ל:
אע"פ שהוא שומרו להוסיף וכו': ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר:
מאימתי הפירות חייבים במעשרות: לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי:
התאנים משיבחילו: מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו"ד בשב"א והבי"ת בפת"ח והחי"ת בשב"א פת"ח וכ' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ"ל ז"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן ע"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי:
והבאושים: מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור"י ז"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע"ז שלנו ע"כ:
משימסו: איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס:
האגוזים משיעשו מגורה: פי' ה"ר שמשון ז"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ"ק דע"ז ופי' רשב"ם ז"ל שם פנייאש בלע"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע"כ וע"ש בכסף משנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ:
החרובין משינקדו: תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן:
הפרישין: ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד:
והעוזרדין: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א והעזררין בעי"ן ושני רישי"ן וכן בפ"ק דכלאים סימן ד':
משיקרחו: בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים:
וכל הלבנים: מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש:
התלתן משתצמח: הסכימו התוס' ז"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו':
התבואה והזיתים וכו': ופי' רש"י ז"ל שם בר"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע"כ וכתבו עליו התוס' וז"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין:
ובירק וכו': בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב"ם ז"ל [הגה"ה וז"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע"כ:]:
התפוחים והאתרוגים: ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר"ש פליג נמי עלי' דת"ק בתפוחים ופוטר אותן ג"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס"ל א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר"ש ע"כ. ובירושלמי ג"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות:
החייב בשקדים וכו' החייב במתוקים: והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב"ר יוסי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ"ל ז"ל:
איזהו גרנן למעשרות: ס"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע"כ וכתב עוד ז"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר"י מסימפונט ז"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה"ג עכ"ל ז"ל:
כשיפקסו: פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ"ק דיום טוב דף י"ג משמע קצת מפירוש רש"י ז"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה"ר שמשון ז"ל:
משישלק: פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירקותו קצת:
משיעשה מוקצה: שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך:
ירק הנאגד משיאגד: מצאתי מנוקד מהר"מ די לונזאנו ז"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג"כ נקד ה"ר יהוסף ז"ל ועוד כתב וז"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם:
כלכלה: יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז"ל החכם ה"ר יהוסף ז"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ"ח דנדרים כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ"ל ז"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ"ל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל:
אבל במוליך לביתו: וה"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי בד"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ"ע ונ"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ"ל ז"ל:
והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה: מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר:
משיפקלו: בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב"ש ז"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה:
משימרח: שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח:
הקטניות משיכבור: תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב"ם ז"ל:
ואע"פ שמרח: אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה:
מן הקוּטֵעִים: נראה לע"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי"ת קודם הוי"ו ואי גרסי' הוי"ו קודם הטי"ת צריך להיות הקו"ף בנקודת שורק והטי"ת בפת"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב"ם וגם בספ"ד דהלכות תרומות וי"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו"ד אחר הקו"ף:
היין משיַקְפה: נלע"ד דבפת"ח היו"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר"ק תחת היו"ד. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ו ובפ' הפועלים דף צ"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם:
אע"פ שקפה: הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שקפה הקו"ף בחיר"ק וכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' יו"ד אחר הקו"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע"כ:
ומבין הפצים: תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב"ם ז"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע"כ:
חמיטה: עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע"ג חמיטה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע"כ וי"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מעשר והוא ז"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע"כ:
כשהן רותחין: הגי' ה"ר יהוסף ז"ל כשהן מרתיחין ע"כ:
ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר: ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע:
העיגול משיחליקנו: פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה"ר יהוסף ז"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ"ל ז"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב"ם ז"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ"מ אין הלשון מכוון:
בפי' ר"ע ז"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ"ל ז"ל:
המחליק בענבים: משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש"י ז"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו:
ומגורה משיעגל: עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב"ם ז"ל:
נשברה החבית ונפתחה המגורה: אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ"ג דהלכות מעשר סימן ט"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה:
לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר: מפ' בירושלמי דת"ק דר' יוסי הוא ר"מ והא קמ"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה: