מלאכת שלמה על כתובות יג
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · יג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
שני דייני גזרות: ובברייתא תני גזלות וכדפירש רעז"ל. מתרץ בגמרא שהיו גוזרין גזרות על הגזלות. ובברייתא מונה עוד שלישי דקתני אדמון בן גדאי וחנן המצרי וחנן בן אבישלום. ויש שפירש בגמרא דתנא דידן דחשיב ליה קתני דלא חשיב ליה לא קתני וחנן בן אבישלום חשוב מחנן המצרי ואע"ג דבברייתא מזכיר לחנן המצרי ברישא פירשו תוס' ז"ל דהיינו מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום וכמו שמצינו בכמה דוכתי שמזכיר ר' אלעזר בן עזריה קודם ר' עקיבא אע"פ שר' עקיבא היה חשוב יותר מר' אלעזר בן עזריה שהלא היה ראש לחכמים והטעם לפי שר' אלעזר בן עזריה היה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי הזכיר בברייתא חנן המצרי ברישא מפני שהיה ממשפחה מיוחסת יותר וכדכתיבנא. ור' נתן מונה אדמון וחנן ונחום המדי שהוא סובר שג"כ נחום המדי מגוזרי גזרות כאדמון וחנן המוזכרין במתני' וס"ל שהיה חשוב כמותם ולא הודו לו חכמים. והקשו תוס' ז"ל דמ"מ תקשי לן אמאי לא משני תלמודא דאה"נ דהיה ג"כ חנן המצרי מגוזרי גזרות אלא דמי שאמר דברים שלא הודו לו עליהם חכמים קתני תנא דמתני' וחנן בן אבישלום אמר שני דברים אבל חנן המצרי לא אמר כלום ומש"ה לא קתני ליה ותרצו דלאו פרכא היא דאי תני להו לפי שדברו במשנתנו ה"ל למיתני שני דייני גזרות שהיו בירושלם אבל מדקתני היו בירושלם משמע שנים היו ותו לא ע"כ בקצור מן התוס'. ומפ' בגמרא דדיינים טובא הוו אבל גוזרי גזרות הוא דמני תנא. ואלו הגוזרים גזרות אמרינן בגמרא שהיו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנים בכל שנה מתרומת הלשכה ואם לא הספיק מוסיפי' להם לפי שלא היו עסוקים במלאכתן ומתפרנסין מתרומת הלשכה אבל בירושלמי דשקלים כתיבת יד פ"ד איכא מ"ד התם ומשיירי הלשכה היו נוטלין שכרן:
חנן בן אבישלום: גורס ר"ת ביוד דהא לרבי דאמר בפ' חלק דאבשלום אין לו חלק לע"ה היכי מסקינן בשמיה הא אמרינן ביומא שלהי פ' שלישי ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו ואבישלום שם אדם כדכתיב אביה בן אבישלום תוס' ז"ל:
מי שהלך למדינת הים: פ' הכותב (כתובות דף פ"ח) ותוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ודפ' הניזקין (גיטין דף נ"א:)
תשבע בסוף וכו': ביד פי"ב דהל' אישות סי' כ"א ובטור א"ה סי' ע'. ומפ' בגמרא דע"כ ל"פ אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה ודוקא אחר שלשה חדשים להליכתו למדינת הים דבשלשה חדשים הראשונים חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן והולך לו. ולשמואל דס"ל דכלל אין פוסקין מזונות לאשה אפילו אחר שלשה חדשים מוקי למתני' דשמעת מינה דלכ"ע מזוני יהבינן לה כששמעו בו שמת דתו ליכא למיחש לא לאתפסה צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו עוד למעשי ידיה. והקשו תוס' ז"ל א"כ מ"ט דבני כהנים גדולים דמה לי מת בביתו מה לי ששמעו בו שמת על פי עדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט מי שהלך למדינת הים רבותא נקט דסד"א ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל תשבע בתחלה שישביעוה ב"ד שבועת התורה ואח"כ פוסקי' לה מזונות ולבסוף הוא כשיבא בעלה ויכחישנה לומר הנחתי לה מזונות או לא היתה צריכה וכן כיוצא בזה ע"כ. וכן הוא ג"כ שם פי"ב דהלכות אישות ומשמע מדבריו ז"ל דבין שבועה של בתחלה בין שבועה של בסוף שתיהן בנקיטת חפץ. ומ"מ קשה לע"ד דבפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) משמע כפי' רש"י שפי' דבסוף היינו כשתובעת כתובתה דהא ר' ירמיה מפ' התם דר"ש דקאמר התם כל זמן שתובעת כתובתה וכו' קאי אונפרעת שלא בפניו דת"ק אמר סתם נפרעת שלא בפניו בשבועה דמשמע בין שתובעת מזונות בין שתובעת כתובתה כדעת בני כהנים גדולים ואתא ר"ש למימר דוקא אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אבל אם אינה תובעת אלא מזונות נוטלת בשבועה כדעת חנן וצ"ע לע"ד אם לא שנאמר דלעולם מודה הרמב"ם ז"ל לפי' רש"י ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל אפשר שאינו מודה להרמב"ם ז"ל. ושמעתי מי שפירש תשבע בסוף על המזונות כשתבא להשבע על כתובתה ולבי מהסס בזה אע"פ שהלשון מסייע להאי פירושא דקתני תשבע בסוף ולא קתני תשבע על שבסוף או תשבע על בסוף ולפי זה זהו כמין גלגול שבועה שנשבעת שלא עכבה בידה כלום בין לכתובה שרוצה לגבות בין מן המזונות שכבר אכלה ורוצה להשתלם כעת מממון בעלה. ובגמרא בברייתא תניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש רש"י ז"ל נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה ע"כ ומשמע דאף אבני כהנים גדולים קאי דאמרי תשבע והיינו טעמא דאורחא דמילתא הוא להתפיסה צררי הלכך מוציא מידה בשבועה ותוס' ז"ל פירשו פי' אחר ע"ש אבל הרא"ש ז"ל הכריח כפירוש רש"י ז"ל וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה ע"כ:
יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף: ירושלמי פ' הכותב אמרינן דר' שמעון וחנן אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בשם התלמוד בבלי:
משנה ב עריכה
מי שהלך למדינת הים ועמד אחר. וכו': כתבו בתוס' דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מתחייב בלא פסק ב"ד ע"כ. ואיתה בר"פ אין בין המודר. ושם כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה בכה"ג הוא דאמר חנן דפטור אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ונמצא שהיא חייבת לו ומי שפירנס אותה גובה ממנה והיא גובה מבעלה ע"כ. והאריך שם וגם כאן והכריח דלחנן אפילו בכה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי:
יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי: פי' שאפילו צרורין שם בצרור ודאי יאבדו לקלות מרוצת הצבי וכתוב בתוספת יום טוב ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגיאיות או באחת הפחתים ולא ימצאו ע"כ. ונלע"ד שאין צורך לזה וכדכתיבנא ואם ת"ל שאיזה אדם יצוד הצבי הוא זכה ג"כ במעות ואם תמצא לומר שנפלו ל"מ אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה שזכה בהן המוצאן אלא אפילו נפל הצרור או הכיס באחת המקומות שאי אפשר לבעל המעות להשיגו ולהגיע לשם ודאי שזכה בהן המוצאן מטעם הפקר שודאי שכבר נתייאשו מהן הבעלים. וביד פי"ב דהלכות אישות סי' י"ט ובטור א"ה סי' ע' ובחושן המשפט סי' קכ"ח. ושם העלה בית יוסף דרש"י וריב"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו סברי דחנן אף בשאר חובות דעלמא מיירי: ושם בחשן המשפט סוף סי' ר"ץ הביא בית יוסף תשובת הרשב"א ז"ל דיתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפילו לחנן ע"כ: ירושלמי רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מצי א"ל מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואע"ג דהוה גביה משכון ע"כ פי' דלדעת ר' יוסי מודו בני כהנים גדולים לחנן בכה"ג וכתב הר"ן ז"ל דשמעינן מהאי ירושלמי דאפילו במלוה שיש עליה משכון ס"ל לחנן דאיבד את מעותיו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ד דנדרים סי' ב'. וכתוב בהגהת אשרי וגם במרדכי פי' רבינו ברוך לאו דוקא פירש למדינת הים אלא בהווה נקט דומיא דסיפא מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו ע"כ. פירש בספר תרומת הדשן סי' שמ"ח ולא אמרינן דלרבותא נקט דל"מ אי הוה הבעל כאן דאבד מעותיו דהיה לו להדיע לבעל שרוצה לפרנסה אלא אפילו הלך למדינת הים נמי איבד מעותיו אלא ש"מ דעל כרחך אין לחלק בשביל שהיה לו להודיע ע"כ בקיצור. עוד כתוב שם כתב מורי רבינו מאיר נראה דה"ה האב שפירנס את בתו בעצמו על סמך הבעל דהניח מעותיו וכו' דאין לחלק בין אב לאיש אחר אע"ג דבירושלמי איכא פלוגתא בהכי כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנו מספיקא לא מפקינן ממינא מבעל לאב ע"כ ועיין עוד בספר תרומת הדשן סי' שי"ז:
משנה ג עריכה
אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי. וכו': תוס' פ' היה נוטל (סוטה דף כ"א.) וכתוב בסמ"ג סי' פ"א דמל"ת אין הלכה כאדמון דאף אדמון אינו חולק אלא תמה ור"ג שראה דבריו זהו שיש לתמוה ע"כ וכן כתבו ג"כ תוס' שהוא לתמיהא בעלמא. וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל הכא וגם בבבא בתרא ר"פ מי שמת ואפשר שלזה כיון רש"י במה שכתב הפסדתי בתמיה כלומר תמיהא בעלמא. ועיין עוד במ"ש שם בר"פ מי שמת. ירושלמי ישאלו על הפתחים אית תנאי תנו ישענו מאן דתני ישענו והשענו תחת העץ מ"ד ישאלו על הפתחים ינוע ינועו בניו ושאלו ע"כ. ובטור א"ה סי' קי"ב:
משנה ד עריכה
הטוען את חברו כדי שמן. וכו': ביד פי"א דהלכות שבועות סי' ה' ובפ"ג דהלכות טוען סי' י"ג וז"ל מלא עשר כדים שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדים בלא שמן פטור שהרי טענו שמן והודה לו בחרסים עשר כדים שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדים ריקנין חייב שבועה שהרי טענו הכדים והשמן והודה לו בכדין ע"כ. ואיתה בירוש' פ' שבועת הדיינים. ובטור ח"מ סי' פ"ח. וכתב שם בית יוסף דהרמב"ם ז"ל פ"ג מטוען נראה שגורס כהרי"ף והטור גריס כהרא"ש ז"ל שהחלוק הוא בין אומר כדי שמן לאומר חביות שמן או כדים שמן שכשאומר כדי שמן כיון שהוא סמוך שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה שכל גזרת הלשון הוא שמן וכדי הוא המדה אבל כשאומר כדים שמן שכדים הוא מוכרת משמע שטוענו הכדים וגם השמן עכ"ל ז"ל. ויש לתמוה אמאי לא דקדק תלמודא פתח בכד וסיים בקנקנים כמו שמדקדק בר"פ המניח וכמו שכתבתיו שם וגם הרא"ש ז"ל דקדקו במתני'. דבס"פ בתרא דדמאי פתח בכד וסיים בחבית או בהפך ושמא דה"נ דיירו' הכי ונ"מ למקח וממכר ולא אמרינן דקנקן הוי זוטר מכד א"נ משום דסתם קנקן הוי משמעו ריקן טפי מכד נקט הכי אבל ליכא למימר דלעולם קנקן זוטר מכד ונקט הכי לאשמועי' דאפילו שלא הודה לו אפילו בכדים עצמן ס"ל לאדמון דהוי מודה מקצת ממין הטענה מדלא קאמר הכי בגמרא כך נלע"ד אע"פ שאני כתבתי בהפך בספ"ג דמעשר שני ע"ש. וכשא"ל עשרה כדי שמן מלאים אליבא דכ"ע שמן וכדים קטעין אלא כי פליגי היכא דא"ל עשרה כדי שמן ולא אמר מלאים וכדמ"פ רעז"ל. וכתב הר"ן ז"ל דהך סוגיא דהכא דבגמ' מחלפא בסוגיא דשבועת הדיינים דהתם משמע דאפילו רבנן ס"ל דיש בלשון הזה של עשרה כדי שמן לשון קנקנים אלא דפליגו בטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן דאדמון מחייב ורבנן פטרי ע"כ. יעיין בתוספות פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ' ע"א) וע"ב שהכריחו מלשון המשנה דבתרת פליגי. ובגמ' א"ר זירא אמר רבה ב"ר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו (הגהה כך הוא יותר נכון אע"פ שלשון הגמ' אלא כיוצא בו עיין גם כן בר"ש לוריא ז"ל) כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו בר מי שמת והניח בנים ובנות וכו' ופי' רב אלפס ז"ל כיוצא בו דחנן ההיא דתנן בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחברו שוקל את שקלו דאוקימנא לה כתנן כיוצא בו דאדמון הא דאמרינן בשבועות טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן דא"ר יוחנן הא מני אדמון. וכתב הר"ן ז"ל שרש"י ז"ל פי' דכיוצא בו דחנן היינו ריב"ז דאמר יפה אמר חנן וכיוצא בו דאדמון ר"ג דאמר רואה אני את דברי אדמון וה"ק שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו דהיינו ריב"ז שהכריע כמותו ונקט בחנן כיוצא בו משום אדמון ושבעה דברים שאמר אדמון יש מהן הלכה כמותו וכיוצא בו כלומר וכר"ג שהכריע כמותו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו כלומר שאם יש מכריע אחר כמותו במה שלא הכריע רבן גמליאל כדבריו לא סמכינן עליה עכ"ל ז"ל. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל מין הטענה מן בלא יוד:
משנה ה עריכה
הפוסק מעות לחתנו: הרא"ש כ' הנושא דף קמ"ח ותוס' פ"ק דקדושין דף ט'. ובכולהו באבי דמתני' ל"ג בירושלמי מלות יכול הוא שיאמר ואפילו כאן הגרסא שם אדמון אומר אילו אני פסקתי וכו' וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחקם מן המשניות מכאן וגם מבבת המוציא שטר חוב וכו':
עד שילבין ראשה: נ"א עד שתלבין וכן בסיפא. וכן היא בירושלמי אכן נראה דמאחר דלא אשכחן הראש בלשון נקבה א"כ ודאי אי גרסי' תלבין בתי"ו לא קאי רק אאשה וא"כ בשלמא ברישא שהתנא גוזר ואומר תשב עד שתלבין שייך למיתני בתי"ו אכן בסיפא שהאשה טוענת לא שייך למיתני רק עד שאלבין ראשי באל"ף אבל לגירסא דגרסי' ביו"ד בין ברישא בין בסיפא שייך למיתני ביו"ד שילבין דקאי אראש שהוא לשון זכר. ומוקי לה בירושלמי כשפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו. ובגמרא מתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי וכו' על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה ואדמון אומר יכולה ה"א שתאמר סבירה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני וכו'. ותני עלה דהאי ברייתא לפי פי' רש"י מורכב עם פי' התוס' בד"א בגדולה אבל בקטנה כופי' לבעל ליתן גט משום דלאו תנאה תנאי אבל גדולה ל"מ אם היא עצמה התנית שתשב עד שתלבין ראשה אלא אפילו אביה התנה במעמדה כדאיתא בירושלמי הרי היא כמו שהיא עצמה התנית ותשב עד שתלבין ראשה לרבנן. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפכ"ג דהלכות אישות ולמה לא תפטר עצמה במרדות שהמורדת והיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו שהרי אומרת לו או כנוס או פטור ע"כ. אבל רב אלפס ז"ל ס"ל דאף בזו כייפינן ליה ויהיב לה גיטא על כרחיה. וק"ק לע"ד דנהי דנקט תנא סדרא דהנהו תלת דאמר בהו ר"ג רואה אני את דברי אדמון ברישא מ"מ לינקיט הפוסק מעות לחתנו סמוך לבבת מי שמת והניח בנים ובנות דדמי טפי אהדדי ואיכא למימר דמשום דהני תרי באבי מי שמת והטוען שנויות בדוכתא אחרינא במשנה מי שמת ברפ"ט דבבא בתרא והטוען בפ' שבועת הדיינים מש"ה נקטינהו ברישא ועדיין אין זה מספיק אבל הנכון בעיני דמשום דבבת דהפוסק מעות לחתנו אינה מוסכמת במחלוקתם וכדתיבנא דמתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה ובהנך תרי בבי ליכא פלוגתא אמחלוקתם מפ"ה תננהו גבי הדדי כנלע"ד:
ופשט לו את הרגל: בלשון שני פי' בערוך אם היית תולה אותי ברגל בעץ איני נותן לך כלום ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל תשב עד שתלבין ראשה מיירי בשאין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דדברים הנקנין באמירה הן גובין לו מנכסיו ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קדושין מיירי דבכה"ג לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין ואחר זמן קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שע"ד תנאים הראשונים קדשה ומש"ה לרבנן תהא יושבת עד שתלבין ראשה ואמרינן בירושלמי דלא אמרו רבנן הכי אלא כשפסק לו אביה במעמדה ומינה אדמון אפילו בכה"ג פליג עכ"ל הר"ן ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו דהא דרב גידל דבריש הנושא דקאמר עמדו וקדשו קנו דוקא בנשואין הראשונים ומתני' דהכא בנשואין שניים ושכן מוכח בירוש' בר"פ אע"פ וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא. וביד פכ"ג דהלכות אישות סי' י"ו. ובטור א"ה סי' נ"ב.
משנה ו עריכה
העורר על השדה: פ' חזקת (בבא בתרא דף ל':)
השני נוח לי: פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) לשון מושאל דהתם לא שייך לומר רק הראשון נוח לי והשני קשה ממני:
וחכמים אומרים איבד את זכותו: כתב הריטב"א ז"ל דוקא חתום וכיוצא בו דעבד מעשה ולאפוקי הא דא"ל זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק והיה נראה לומר דאפילו הוא לבדו חתים על השטר הויא הודאה אלא שי"ל שזה אינו דיכול להיות דכיון דלא היה שם אלא עד אחד ולא חשיב שטרא לא חייש לה. וכתב עוד איבד את זכותו פי' ואפילו יש לו עדי זכות או עדי גזלה ואין לחברו עדי מקח ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל כתב ברפי"ו דהלכות טוען ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה ע"כ. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סוף סימן תתקס"א והוא חתום עליה בעד איבד את זכותו דוקא הוא הא אחרים חתומין בו לא איבד את זכותו שאין על העדים לידע הסמוכין על המצר אם הם של אותם שאוכלים אותו עכשיו או של אחרים ע"כ:
עשאה סימן לאחר: עי' בתוי"ט מ"ש בשם רש"י. וכתב עליו הר"ן ז"ל ואע"פ שדינו דין אמת אין פירוש משנתנו כך מדגרסי' בירושלמי הנכתב בהלכות בסמוך לא סוף דבר עשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד איבד את זכותו ומוכח דמתני' ה"פ עשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתוב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון איבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו והיינו דגרסי' עלה בירושלמי לא סוף דבר עשאה סימן לאחר וכו'. אבל לפי פי' רש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר אלא ודאי בדכתיבנא ע"כ והיא דעת תוס' כמו שאכתוב בסמוך. ובגמרא לא שנו דאיבד את זכותו אלא כשעשאה המחזיק סימן לאחר אבל עשאה המחזיק סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמסר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני שדה שלי אע"פ שלא מיחה ראובן לא איבד את זכותו שיכול הוא לומר אי לאו דעבדי הכי שלקחתי ממנו שטר זה באלו המצרים לא היה מוכר לו את השדה וכדי שימכרהו שתקתי ולא מסרתי מודעה כדי שלא יבא לאזניו ושוב לא יתרצה למכרו זו היא שיטת רש"י ז"ל וגרסתו. אבל תוס' ז"ל כתבו עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר אחת משדותיו ועשאה סימן בשם המוחזק ובגמרא ה"פ לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד כלומר אם מכר מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבד הכי לא היה המוחזק קונה שדה ממני ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי' מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע דלא כרש"י שהביא ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר והעורר חתום בעד איבד את זכותו ע"כ. וכן כתבו ג"כ הרא"ש ז"ל לירושלמי. וביד רפי"ו דהל' טוען ונטען וסי' ב' ג'. ובטור ח"מ סי' קמ"ז. וכתוב שם בש"ע בהג"ה ר"מ אוסרלין וגם בספר הלבוש שאם היה זה העורר דיין שהגבה לזה הקרקע בחובו שהיה חייב לו המחזיק איבד את זכותו שהוא גרוע מעד החתום ע"כ:
משנה ז עריכה
מי שהלך למדינת הים וכו': פ' החולץ (יבמות דף ל"ז) ופי' שם רש"י ז"ל ואבדה דרך שדהו שהיתה שדהו מוקפת משדות אחרים והיה לו דרך על אחת מן הרוחות ואבדה ששכחו על איזו מן הרוחות היתה ילך בקצרה יתנו ביניהם דרך קצרה ע"כ. וביד ספט"ו דהלכות טוען ונטען:
אדמון אומר ילך לו וכו': ירושלמי דפירקין ודפרק המוכר את הבית א"ר ירמיה אדמון ור' עקיבא שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן מכרן לאחר ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך ולא שמע דא"ר אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן בסתם חלוקים מה אנן קיימין אם דבר ברי שיש לו דרך כל עמא מודו שאין צריך ליקח לו דרך ואם דבר ברי שאין לו דרך כל עמא מודו שהוא צריך ליקח לו דרך אלא כן אנן קיימין בסתם ר"ע אומר אינו צריך ליקח לו דרך ורבנן אמרין יש לו דרך וכא אפילו דבר ברי יש לו דרך כל עמא מודו שהוא צריך ליקח לו דרך ע"כ:
וחכמים אומרים יקנה לו דרך במאה מנה: דיכול לומר לו אי שתקת איזיל פורתא לגבך כשתקנה ממני הדרך ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכו' כדפי' ר"ע ז"ל והוא פי' רש"י ז"ל. ונתנו התוס' ז"ל טעם למה הוצרך לפרש שא"ל ואוזיל גבך משום דאזיל לשיטתו דפי' בפ"ק דב"ק גבי מכרה לאחד או לשלשה בני אדם וכו' שזה יכול לומר לו לכי תיהדר לפיכך הוצרך לפ' שזה שאומר אוזיל גבך דהשתא מרויח במה שאינו מחזירו לו ולא משמע כלל הלשון כך. ועוד דקתני במתני' יקח לו דרך במאה מנה משמע כמו שירצה מוכר ע"כ ודעת הרא"ש ז"ל כדעת התוספות דלא מצי למימר לכי תיהדר והטעם כתב שם בפ"ק דב"ק לפי שכל דבר שאדם יכול לעשות רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ע"כ. ועיין בתוס' ושם פ"ק דב"ק דף ח' סוף ע"א דבור המתחיל אי שתקת דנראה דס"ל התם דגבי ב"ח מצי אמר לכי תיהדר ע"ש. וכתב הרא"ש ז"ל שם פ"ק דף קכ"ו ע"ג הא דקאמר מהדרנא לאו דוקא שאם היה מחזיר לו את השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שתקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה עליו קני לך איהו וכל שיעבודה כדתניא בפ' בתרא דב"ב עכ"ל ז"ל ובטור ח"מ סימן קמ"ח:
משנה ח עריכה
המוציא שטר חוב על חברו: בתשובות הרשב"א ז"ל סימן קל"ו:
והלה הוציא וכו': עד סוף סימן ט' ביד בספכ"ד דהל' מלוה וליה. והתם ס"ל למגיד משנה דאם עדיין לא הגיע זמן שטרו אין יכול לומר אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך שהרי עדיין לא הגיע זמנו וכן כתב ג"כ הר"ן ז"ל וכן הוא בשלחן ערוך ג"כ סימן פ"ה דחשן משפט וגם בסוף דבריו ז"ל כתב ואם הוא במקום שכותבים שטר ואח"כ נותנין מעות אע"פ שהגיע זמנו אין טענתו טענה שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי ע"כ:
זה היה פקח שמכר לו את הקרקע כו': לפי שהיה וכו' לשון ר"ע ז"ל עד ועכשיו יטול את הקרקע. אמר המלקט כתב הר"ן ז"ל ואפילו יש לו ללוה קרקע אחר עדיין אפשר לו למלוה לומר שאינו יכול לטרוח בשני קרקעות והכי איתא בירוש' הגע עצמך שאין לו קרקע יפה יכול לומר דידי אנא בעי ולא עוד אלא יכול לומר לית בחילי טעין טרחתהון דתרי ע"כ. ועיין בתוס' דבגמרא שנתנו טעם לשבח אמאי הכא פליגי אדמון וחכמים באיבעי ליה למימסר מודעא דחכמים ס"ל דלא איבעי ליה למימסר מודעא משום טעמא דחברך חברא אית ליה וכו' ויישבו לפי שיטתם שכתבתי לעיל וכתבו דלפי' רש"י ז"ל דלעיל אתי שפיר טפי ע"ש. ואיתה למתני' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז.) ובטור ח"מ סימן פ"ה כמו שכתבתי. וכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל המוציא ש"ח על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך היה לך לפרוע את חובך כשמכרת לי את השדה הלכך מהימן למימר פרוע הוא ושובר היה לי ואבד או החזרת לי את השטר ונפל ממני ומצאתיו אבל מזוייף לא מהימן דאי מקויים הוא לא מצי למימר מזוייף הוא וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו עליו ומיירי בשלא היה לו שדה א"נ אפילו היה לו נכסים אחרים יכול לומר הייתי ירא שמא היו עליך חובות מוקדמין לכך מכרתי לך זה השדה שאם יש עליך חובות מוקדמין אקח אני חלקי משדה זו שמכרתי לך דלוה ולוה ואח"כ קנה משועבד לשניהם הרב רבינו יונה ז"ל עכ"ל ז"ל. אבל רש"י והר"ן ז"ל ס"ל דגם יכול לטעון שטר מזוייף הוא:
משנה ט עריכה
אדמון אומר: יכול הוא שמעון לומר לו לראובן אילו חייב הייתי לך כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אח"כ היה לך לתבוע את חובך ממני:
זה גובה וכו' זה גובה: אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדים לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו כך פי' רש"י ז"ל אזה גובה וזה גובה דקאמר רב נחמן בגמרא וכפי מה שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בתלמודו. [עי' בתוי"ט] (הגה"ה מחלוקת הוא בין הפוסקי' ז"ל והרמ"ה ז"ל והטור ג"כ הכי ס"ל אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דה"נ אם כותבין השטר תחלה אין הלוה יכול לטעון היה לך ליפרע בחובך שיאמר המלוה הוצרכתי למעות ולא יכולתי ליפרע ממך. ועיין עוד שם בטור ח"מ סימן פ"ה). ופי' דבגמרא פליגי רב נחמן ורב ששת בשנים שהוציאו ש"ח זה על זה דרב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו פי' דס"ל דהא דתנן בר"פ הניזקין ב"ח בבנונית בשל כל אדם הן שמין שאם יש לו לאחד עדית ובינונית ולחבירו זבורית וכיון דבהדדי אתו למגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל זיבורית והדר גבי לה מיניה וא"כ מה תועלת הפוכי מטרתא הוא ורב נחמן אמר זה גובה וזה גובה דס"ל דבשלו הן שמין ולאו הפוכי מטרתא הוא דממה נפשך איכא רווחא לבעל זבורית דאי חבריה קדים ברישא וגבי אשתכח דאיכא השתא גביה עדית ובינונית וזבורית ומגבי להאיך בינונית ואי איהו קדים וגבי מהאיך בינונית הויא גביה עדית ומגבי לחבריה זבורית ודכ"ע אם זה יש לו עדית וזה עדית בינינית ובינונית זבורית וזבורית ודאי הפוכי מטרתא הוא כי פליגי כי אית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית וכדכתבינן ופרכינן לרב ששת ממתני' דאמרי רבנן זה גובה וזה גובה ונהי נמי דאית להו לרבנן ששני השטרות כשרים מ"מ ליתני זה יעמוד בשלו אלא ש"מ בשלו הן שמין ואם יש ללוה שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עדית ששאר שדותיו גרועות ממנה אין ב"ח גובה הימנה ומשני דמתני' מיירי כגון שלוה השני ביומא דמושלם זימנא דקמא ובהא פליגי דמ"ס עביד איניש דיזיף ליומיה וזה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ומ"ס לא עביד איניש דיזיף ליומיה. ובטור ח"מ סי' פ"ה וכדכתיבנא:
משנה י עריכה
שלש ארצות לנשואין וכו': עד נשא אשה בארץ ישראל. ביד בפי"ג דהלכות אישות עד סוף הפרק. ובטור א"ה סי' ע"ה. וע"ש בספר הלבוש:
אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך: פי' אין מוציאין מעיר דיהודה לעיר דעבר הירדן או דגליל או אפכא וכ"ש מעיר דיהודה לכרך דגליל או דעבר הירדן או אפכא אבל באותה הארץ וכו': וכתבו תוס' ז"ל בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס ביהודה או בן גליל ואירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה ע"כ. אבל בירושלמי מצאתי בהפך. וכתב הר"ן ז"ל דמסיים בתוספתא אי אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת כלומר אע"פ שהוא מיהודה ע"כ:
אבל לא מעיר לכרך: שישיבת הכרכים קשה מפני שהכל מיתיישבין שם עכ"ל רע"ב ז"ל. אמר המלקט מפקינן לה בגמ' מקרא דכתיב ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים: מנוֶה הרע לנוֶה היפֶה גרסינן דנוה לשון זכר הוא. וה"פ דמתני' אע"פ ששנינו מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך באותה הארץ היינו דוקא מעיר או כרך שהנוה שלהן רע לעיר או כרך שהנוה שלהן טוב אבל לא מנוה היפה לנוה הרע אע"פ שהוא באותה הארץ מעיר לעיר או מכרך לכרך וז"ל הרמב"ם ז"ל שם ביד וכשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מטה הרע לנוה היפה ע"כ:
מפני שהנוה היפה בודק: מחפש ומבקש דבר הראוי לו הרמב"ם ז"ל וז"ל שם פי"ג שנוה היפה בודק כלומר שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא בו קלה או כעורה ע"כ. ותימה הוא דאין זו שיטת טעם התלמוד דהכי אמר שמואל בגמרא שנוי וסת תחלת חולי מעים ואפילו לטובה וכדפירש רע"ב ז"ל. וע"ש בכסף משנה. וז"ל הר"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות כתב ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא בו קלה וכעורה ולפי זה מאי דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יבוא נזק מתוך שנוי לטובה ע"כ וכן פי' מגיד משנה. ובירושלמי ומנין שהנוה היפה בודק ר' לוי בשם ר' חמא בשם ר' חנינא פן תדבקני הרעה ומתי במישרא וסמיך ואזיל להרה ואת אמר הכין אלא מכאן שנוה היפה בודק ע"כ. כתב הרב ר' יהוסף ז"ל י"ס דגרסי בתר מלת בודק מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ע"כ:
משנה יא עריכה
הכל מעלין: רפ"ק דערכין. וה"פ הכל מעלין אפילו מנוה היפה לנוה הרע וכו' כמו שפי' רע"ב ז"ל:
אחד האנשים ואחד הנשים: נוסחא אחרינא אחד האנשים ואחד הנשים ואחד עבדים [הגה"ה אכן ה"ר יהוסף לא כתב רק אחד אנשים ואחד עבדים ס"א אחד אנשים ואחד נשים ע"כ.] ולמאן דלא תני ליה הכל מעלין לאתויי עבדים עבריים רש"י ז"ל כאן וכדפירש רע"ב ז"ל. אבל רש"י ז"ל עצמו פי' שם רפ"ק לאתויי עבדים שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בארץ ישראל כופין את רבו להעלותו ע"כ. וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות עבדים וכך כתב הר"ן ז"ל בשם הראב"ד ז"ל: ולמאן דתני עבדים בהדיא במתני' לאתויי אפילו מנוה היפה לנוה הרע וכדכתיבנא:
ואין הכל מוציאין: לאתויי עבד כנעני שברח מח"ל לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל. ובטור יורה דעה סוף סי רס"ז:
הכל מעלין לירושלים: לאתויי מנוה היפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לשון הגמרות המוגהות על פי רש"ל ז"ל וכן הוא ג"כ בפסקי הרא"ש ז"ל וכן היא הגרסא שם בערכין:
ואין הכל מוציאין: גמ' לאתויי מאי לאתויי אפי' מנוה הרע לנוה היפה ואיידי דתני רישא וכו' ופי' רש"י ז"ל דאילו משום מנוה הרע לנוה היפה לא איצטרי' דכיון דאשמועי' דמעלין מנוה היפה לנוה הרע כ"ש דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה אלא איידי ע"כ: וקשה לע"ד דלא אשכחן בכוליה תלמודא בתר דקאמר זה הכלל לאתויי מאי דקאמר איידי אע"ג דאיכא למפרך וא"כ ה"נ לימא איידי ובלא זה הכלל לאתויי וכ"ש לפי מה שהגיה רש"ל ז"ל דקשה טפי. וכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ק דערכין וליכא למימר לאתייי עבדים דליכא חלוק בין שאר א"י לירוישלים גבי עבדים ע"כ: וכתיב בפסקי הרא"ש ז"ל דבירוש' גרסינן היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות אחר האשה לארץ ישראל או לירושלים ודלא כמתני' דקתני אחד האנשים ואחד הנשים ופי' ה"ר מאיר ז"ל דההיא מיירי בזמן הזה ומשנתנו וברייתא דבגמרא דילן נשנו בזמן הבית ע"כ:
נשא אשה בא"י וכו': ביד פי"ו דהל' אישות סימן ו':
קפוטקיא: היא כפתור וקורין להו בערבי דמייאת ס"א קפודקיא בדלית. ופירש הרמב"ם ז"ל וייחד אותה על דרך משל מפני שסמוכה לארץ ישראל ומפני שהכתובה היא מדרבנן הקלו בה שיפרע פעם לפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין וכל זה כדי להקל עליו הפרעון ורשב"ג אומר יפרע לפי מקום השעבוד קסבר כתובה דאורייתא ע"כ:
רשב"ג אומר וכו': פרק בתולה נשאת (כתובות דף י') ועיין בתוס' פ' מציאות האשה דף ס"ז. ובטור א"ה סימן ק': וכתב הר"ן ז"ל וא"ת לרשב"ג כיון דכתובה דאורייתא דיליף לה מכמוהר הבתולות כדתניא בפ' קמא דמכילתין היכי מודה ברישא דנשא בארץ ישראל [כו' עי' בתוי"ט עד וחכמים השוו מדיתיהם למאתים] והפי תניא בתוספתא רשב"ג אומר כתובת אשה כמקום הנשואין אלמא דלא מאתים דצירי קאמר מדקתני סתמא כמקום הנשואין עכ"ל ז"ל בקיצור. ונלע"ד בסמיכות משנה זו להכל מעלין דמשום דקתני אחד האנשים ואחד הנשים שאפילו אשה יכולה לכוף את בעלה לעלות לא"י וליתן לה כתובתה וה"א דהואיל וכופין אותו ב"ד שיתן לה כתובתה שלפחות תהיה ידה על התחתונה שיתן לה ממעות א"י קמ"ל דאפילו בזה ידה על העליונה ונותן לה ממעות שעוברין במקום שנשאה אפילו שכן מח"ל או מקפוטקיא או מבבל:
נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא: ק"ק לע"ד דהאי בבא מילתא דפשיטא היא ואפשר דלאשמועינן דמודה בה רשב"ג תנייה. עוד אפשר לומר דהא קמ"ל דכיון שנשא אשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא אע"ג שהוא מארץ ישראל לא אמרי' אדעתא דמעות היוצאות בעירו נשאה ובהכי מיתרצא נמי רישא דקתני דנשא אשה בא"י וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות א"י דאשמעינן דאע"ג שהוא מעיר קפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל. ועם מ"ש התוי"ט בשם הר"ן ז"ל יתורץ נמי להודיעך דמודה בה רשב"ג תנייה ומן הטעם שכתב בשמו ז"ל:
בילא"ו יחלצית"ו סליק פירקא.
וסליקא לה מסכת כתובות. בעזרת שוכן ערבות. אלהי האבות: בעה"י אשר חיינו בידו מסורים. והוא מתיר אסורים. נתחיל מסכת נדרים: