מלאכת שלמה על כתובות י
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · י · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שהיה נשוי וכו': נלע"ד דאגב דתנא במתני' דבסוף פירקין דלעיל דין שתי כתובות מאשה אחת תנא השתא דין שתי כתובות משתי נשים. אבל היותר נכון בעיני דמשום דבפ' נערה שנתפתתה תנא נשאת יתר עליו שאוכל פירות בחייה ותנא בפ' האשה שנפלו ובפ' הכותב סעיפי דיני פירות נכסי מלוג וכל מה שנמשך אחריהם כמו שנכתב לעיל כל דבר במקומו כפי מה שנראה לע"ד ותנא נמי התם בפ' נערה דין דכל נכסיו אחראין לכתובתה ופירשו התנא לעיל ס"פ האשה שנפלו קתני השתא הני פירקי דמי שהיה נשוי ודאלמנה נזונת והנושא את האשה דמיירי נמי במזונות הבנות שכולן הן ביאור למאי דתנא התם בפ' נערה דין בנין דכרין ודין בנין נוקבן ודין את תהא יתבא בביתי כך נלע"ד. וביד רפי"ז דהלכות אישות ובפי"ט סי' ח'. ובטור א"ה סימן צ"ו:
הראשונה קודמת לשניה: בגמרא דייקינן מינה מדקתני הראשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה והשנייה אין לה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ודחי לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי קתני כלומר שאין לשניה כלום וכדתנן נמי ר"פ יש נוחלין בן קודם לבת דעל כרחך התם לגמרי הוא איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה מפקינן מינה ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לעולם אימא לך מה שגבה גבה אלא איידי דתנא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה דהתם לא שייך למיתני בה אם קדמו ותפסו אין מוציאין דהא ודאי מוציאין אם תפסו והחזיקו בקרקע דהא נכסי אשתעבוד לשטר דב"ח תנא נמי רישא לישנא דלכתחלה קודמת ולא תנא אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידה: ועיין בתוס' שפלפלו אי מתני' מיירי במקרקעי או במטלטלי וכר' מאיר דאית ליה דמטלטלי משתעבדי לכתובה או כר' טרפון דאמר בפירקין דלעיל מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אימר ינתנו לכושל שבהן ואיירי מתני' במטלטלי ע"ש. וגרסינן בירושלמי מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות. ובגמרא ש"מ ממתני' תלת חדא דאם מתה אחת בחיי בעלה ואחת אחר מותו יש לבני הראשונה כתובת בנין דכרין ולא אמרינן כי תקון רבנן כתובת בנין דכרין ה"מ היכא דמתו שתיהן בחייו דתרוייהו אתו בתורת בנין דכרין שהיא ירושת אביהן ולא אתו לאנצויי אבל אחת בחייו ואחת במותו דיורשי השניה באין טם כתובת אמן בתורת חוב מחמת אמן ולא מאביהן באת להן ובני הראשונה באין ליטול חלק מכח ירושה דהא ירתון תנן אימא לא יטלו דלא ליתו לאנצויי קמ"ל מתני' דיטלו ולא חיישינן לאנצויי שיאמרו בני השנייה לבני הראשונה לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו אם נטלנו אנחנו כתובת אמנו לא מאבינו ירשנו אלא מאמנו אבל אתם שמתה אמכם בחיי אבינו למה תטלו כתובת אמכם יתר על החלוקה הא לא אמרינן. ממאי דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי מדקתני לשון קודמין דה"ל למימר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה ואע"ג דתנן בן קודם לבת הכא דאיכא למיטעי ה"ל למידק וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר דאע"ג דלא הוה קאי אלא אדיוקא דהא איכא שקלי שפיר ה"ל למיתני וטעמ' דנעשית מותר לחברתה דכיון דשניה גובה בתורת חוב אין לך ירושה גדולה מזו ולא מעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסיו לפני יורשיו וכשיצא שטר חוב על אביהם אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חוב והיא היא ירושתן לפיכך כתובה זו נעשית מותר וגובין יורשי ראשונה כתובת בנין דכרין ומסיק רב יוסף בגמ' דאחת בחייו ואחת במותו פלוגתא דבן ננס ור' עקיבא בברייתא היא דלר' עקיבא אפילו הוה מותר דינר לא שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין דבאחת בחייו ואחת במותו לא איתקן כתובת בנין דכרין וכ"ש כי ליכא מותר דינר. וש"מ נמי דכתיבת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתו בני ראשונה וליטרפינהו לבני שניה שהיא בעלת חוב ודחי רב אשי להני תרי ש"מ קמאי אבל במסקנא אמר מר זוטרא הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה וכתב הרא"ש ז"ל וה"מ אחת בחייו ואחת במותו אבל מתו שתיהן בחייו עד שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא שיעור שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן וכו' ע"כ. והוא ג"כ לשון הרי"ף ז"ל ואפשר שלכן סמך התנא מיד ההיא מתני' לזו לומר לך דדוקא הכא בהאי מתני' דאחת בחייו ואחת במותו לא בעינן מותר דינר. ומתני' דקתני נשא את הראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא אה"נ דה"מ למיתני נשא שתי נשים ומתה אחת בחייו ואחת אחרי מותו שניה ויורשיה קודמין וכו' אלא דאורחא דמילתא נקט:
שנייה ויורשיה וכו': תוס' ר"פ אע"פ יישבו מתני' בדוחק לבני מתא מחסיא דאמרי יסבון תנן. ובגמ' ס"פ כל הנשבעין:
מי שהיה: נשוי שתי נשים ומתו ביד פי"ט דהל' אישות סי' ב' ג' ה'. ובטור א"ה סי' קי"א:
ואם אמרו יתומים וכו': ירושלמי פ' שני דייני ובפ' מי שמת. ונלע"ד שאם אמרו יתומים הרי אנו מוותרין דינר מן העזבון של הנכסים כדי שתתקיים בו נחלה דאורייתא והשאר נטול אותו בעבור כתובת אמנו דלא מהני ונראה דכ"ש הוא. וברור הוא שצ"ל במשנה במקום מאן אמן וכן בפי' ר"ע ז"ל צריך להיות במקום דרכין דכרין:
היו שם נכסים בראוי אינם וכו': כך צ"ל. ופי' רש"י והר"ן ז"ל היו שם נכסים בראוי שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם אחרי מות אביהם ולאחר שתפול הירושה יהא שם מותר דינר בשתי הירושות אינם כמוחזק וכו' ע"כ. וז"ל הטור שם בא"ה סי' קי"א אפילו היה ראוי ליפול להם ירושה מאבי אביהם בענין שיהיה שם מותר דינר לא חשיב מותר אפי' מת אבי אביהן קודם שיחלקו כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה לא חשיב מותר ע"כ:
ר"ש אומר: בפירקי' דף צ"א קודם מקומה:
אינו כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי כתובות דינר: ולרבנן אפילו מטלטלי הוי מותר דמיקיים בהם נחלה דאורייתא אבל בהא מודו רבנן לר' שמעון דבעינן מקרקעי שיעור שתי כתובות דתנאי כתובה ככתובה דדוקא מקרקעי גביא כתובת בנין דכרין ואע"ג דתקינו רבנן בתראי למיגבי כתובה ממטלטלי לכתובת בנין דכרין לא תקון הרא"ש ז"ל: וכן פסק ג"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ו דהלכות אישות סי' ז'. וז"ל הטור שם סי' קי"א ודוקא במקרקעי שיש שם קרקע כדי שתי הכתובות אבל אם אין שם אלא מטלטלי שפיר דמי ע"כ. והרמב"ם ז"ל לא חילק בפי"ט מהלכות אישות בין קרקע למטלטלי לענין כתובת בנין דכרין רק שם פ' י"ו סימן ז' וגם לא מצאתי שהזכיר שם המותר דינר אי הוי אפילו ממטלטלי דלא כר"ש או דוקא ממקרקעי כדעת ר"ש הכא במתני' וכמו שנראה שפסק הכא בפי' מתני' וכמו שהעתיק ג"כ ה"ר עובדיה ז"ל:
חולקין בשוה: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל חולקות בשוה:
של מנה נוטלת חמשים: בגמרא פריך שליש מנה היה ראוי שתטול שהרי אין לה חלק במנה שני והאיך וכו' ומשני דמתני' איירי דאמרה או כתבה בעלת מאתים לבעלת מנה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל וכתב הר"ן ז"ל ונקטה תנא בכותבת לאשמועינן רבותא שבשביל כתיבה זו שכתבה בעלת מאתים מתמעט חלק שלש מאות משום דמציא אמרה לה בעלת מאתים מדין ודברים בלבד סליקית נפשאי ולא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמרי לי כבר נטלה זו חלקך ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל:
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה: והכא נמי פריך בגמרא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה וכו' אין לה לבעלת מאתים לחלוק מעתה אלא במאה ואין לה אלא ע"ה דבמנה שלישי אין לה כלום ומשני סיפא מיירי כגון דכתבה או אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים דין ודברים אין לי עמכם במנה ובעלת מאתים לא כתבה ולא אמרה כלום הלכך וכו' לשון ר"ע ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ונקטה תנא לסיפא לאשמיעינן רבותא טפי מרישא דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה ראשונה בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמציא אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה הראשון אלא לא רציתי לטרוח כ"כ בחלוקות וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נ"ל. ואילו היה שם ד' מאות השלש מאות חולקי' על הדרך שנתפרש והמנה הרביעי חולקות בשוה שהרי במנה זה שעבוד כולן שוה ע"כ. וראיתי להעתיק הנה ביאור רב אלפס ז"ל אמתני' ואגמרא דילה בקיצור וז"ל אא"ב דלא ס"ל לתנא דחולקין לפי מעות מש"ה קתני בבבא דרישא חולקין בשוה דשקלא כל חדא מינייהי תלתין ותלתא ותילתא ותני בבא תליתאה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב ואע"ג דהאי פלוגתא לפי מעות הוי לא קתני בה חולקי' לפי מעות אלא קא פריט לחושבנא כי היכי דלא ליתני חולקין לפי מעות דלאו מעיקרא דדינא היא דפלגי לה לפי מעות אלא איתרמויי אתרמי ליה הכי אלא אי אמרת דס"ל לתנא דחולקין לפי מעות והאי דקתני חולקין בשוה לפי מעות הוא ובבא תליתאה נמי לפי מעות ניתני או אידי ואידי חולקין בשוה או אידי ואידי חולקין לפי מעות אלא ודאי הא דקתני חולקין בשוה כל חדא מינייהו שקלא [תילתא דהוא] תלתין ותלתא ותילתא ורבי דקאמר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקין בשוה אתרי באבי בתראי פליג דלא תני בהו חולקין בשוה [וכו'] ומחוורתא דשמעתא ופסקא דדינא דמי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ושקלא כל חדא מינייהו תילתא דהיינו תלתין ותלתא ותילתא כדקתני במתני' וליכא מאן דפליג בהאי באבא בהא אבל היו שם מאתים או שלש מאות בהני תרתי [בבי] פליג ר' ור' נתן דר' נתן סבר חד [מנה] מינייהו פלגי בשוה כדמעיקרא דליכא מינייהו מאן דאית ליה בציר מחד מנה וה"ל שעבודא דכולהו בהאי מנה וקאתו בהדי הדדי הלכך פלגי להו כולהו בשוה וכד שקלא האי דאית לה מנה מנתא דילה מהאי מנה איסתלקא לה ולית לה (ממנה) [במנה] תניינא ותליתאה ולא מידי משום דלית לה בהון שעבודא והאי מנה תניינא פלגי ליה דאית לה מאתים ודאית לה תלת מאה בשוה דמשעבד לתרוייהו וכך שקלא הך דאית לה מאתים ממנה תניינא פלגא [דידה] איסתלקא לה מהאי מנה תליתאה לגמרי דלית לה בגויה שעבודא ושקלא ליה דאית לה תלת מאה לחודה דלדידה משתעבד. הדין הוא סברא דר' נתן וקאמר רבי אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו דאינון תרי באבי דסיפא היו שם מאתים היו שם שלש מאות אלא הני נמי חולקית בשוה וכל חדא מינייהו שקלא מאה הואיל יכל חדא וחדא מינייהו לית לה בציר ממאה כסברא דר' נתן בבבא קמייתא וה"ה בהיות שם מאתים דכל חדא וחדא מינייהו לא מטי לה שיעבודא דילה ואי איכא ד' מאה פלגין תלת מאה מינייהו בשוה דשקלא כל חדא מינייהו מאה ומאה יתירי פלגי לה דמאתים ותלת מאה בשוה דכבר איסתלקא לה דמנה ולא פש לה מידי וכן נמי אי איכא חמש מאה פלגי כולהו לתלת מאה בשוה ומאתן יתירי פלגי ליה תרווייהו בשוה ואי אשתכח בתר הני מידי שקלא ליה האיך דאית לה תלת מאה ואי לא לא. הדין סברא דרבי דסבר דאזלינן בתר מאי דשוו להדדי דכל היכא דכי פלגינן בינייהו בשוה לא מטי לחדא מינייהו טפי מדילה פלגינן בינייהו בשוה והא ה"נ עבדינן עד דמטי לחדא מינייהו שיעורא דאית לה וכד מטי לה שיעור מאי דאית לה מסלקינן לה ומאי דפש בתר הכי פלגי ליה הנך עד דמטי נמי לחדא מינייהו מאי דאית לה ומאי דפש שקלא ליה האיך עד דמשתלמא כל מאי דאית לה אבל ר' נתן סבר דאזלינן בתר שיעורא זוטא דבכולהו דפלגי ליה כולהו בשוה ומאי דפש מממונא חזינן מאי דשוו הנך תרתי בשעבודא פלגי ליה ושארא שקלא ליה הך דאית לה טפי מכולהו עד דמטי שיעורא דמשתכח לשיעורא רבא דכולהו דהוא תלת מאה ואי איכא טופיינא על תלת מאה כגון דאשתכח ד' מאה כיון דליכא בכולהו מאן דאית לה ד' מאה פלגי להו לתלת מאה כדמעיקרא והך מאה יתירתא הדר ביה דינא לכדמעיקרא דחזינן מאי דשוו ביה כולהו להדדי ומשתעבד לכולהו ופלגי ליה בשוה לפום מאי דפרישנא כסברא דידיה בפלוגתא קמייתא יהא ה"נ עבדינן עד דמשתכתא שית מאה דהוא כללא דממונא דכולהו ושקלא כל חדא מינייהו שיעורא דילה עד גמירא וטעמיה דרבי עדיף וטפי מסתבר הלכך הלכתא כותיה עכ"ל ז"ל בקיצור. ועיין בתוס' ובהרא"ש ז"ל בפירוש שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דבאלו דקאמר רבי קאי אתרי באבי קמייתא וחולקות בשוה דקאמר רבי אין פירושו כמו חולקות בשוה דקאמר ר' נתן במתני' עיין שם. וביד פי"ז דהלכות אישות סי' ח' ובטור א"ה סי' צ"ו וח"מ סימן ק"ד וסימן קע"ו. ונראה בדוחק לומר דהא דלא קתני היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שבעים וחמשה שבעים ותמשה פי' דינרי כסף היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ק' וחמשים פי' דינרי כסף משום דלישנא קלילא קא נקיט בין בריש מילתיה בין בסוף מילתיה:
וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך הם חולקים: פי' לפי המעות ומפ' בגמ' דלאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש אלא פיחתו כגון שנפסל המטבע לגמרי שאינו יוצא כלל ואינו ראוי עוד אלא לרפואה כמו ששנינו ס"פ במה אשה יוצאין בסלע שעל הצנית דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד כחשבון המעות שהטיל אבל אם פיחתו ממש מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה וכן הותירו ר"ל שהטילו מעות שאינם עוברים אלא בדוחק ונשאו ונתנו בהם עד שנתחלפו במעות טובות וחריפות הלכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון מאה או חמשים הריוח לאמצע לפי מספר השותפים ולא לפי המעות. וכתבו תוס' ז"ל וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא דהכא כל אחד נוטל לפי מעותיו ור"ח פי' דאבבא בתרייתא קאי עכ"ל ז"ל וכן ג"כ פי' רב אלפס ז"ל דקאי אכד אתרמי בבבא דסיפא דמתני' ע"כ פי' דודאי שאין דיניהם שוין דבכתובה דוקא בשכתבה דין ודברים וכו' אלא כלומר כד אתרמי וכו'. ואיתה להאי באבא רפ"ד וה':
מי שהיה נשוי ד' נשים וכו': והילך לשון הר"ן ז"ל ואילו ראשונה לשלישית לא קתני דתשבע לפי שנשבעה לשניה ומש"ה נקט תנא ד' נשים ולא תנא שלש משום דאי תנא שלש ה"א דהתם היינו טעמא דאין הראשונה נשבעת לשלישית משום דשלישית נפרעת בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר לה את כבר נתקבלת כתובתיך ולמה אשבע ליך ולהכי נקט ד' לאשמועינן דאע"ג דשלישית אינה נפרעת אלא בשבועה אפ"ה הראשונה אינה נשבעת לה דשבועה לאחד שבועה למאה עכ"ל ז"ל:
והרביעית נפרעת שלא בשבועה: וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי תנא דכי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ ביתומים קטנים ולא בגדולים הלכך הרביעית נפרעת שלא בשבועה ובן ננס ס"ל כדתני אמי קשישא דיתומים שאמרו דהבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה בגדולים אמרו ואין צריך לומר קטנים הלכך אף היא לא תפרע אלא בשבועה והכי מפרש לה אביי בגמרא:
בן ננס אומר וכו': ביד רפי"ז דהל' אישות ופסק שם לענין דינא דמתניתין כבן ננס דאף הרביעית לא תפרע אלא בשבועה דאביי דהוא בתרא מוקי פלוגתייהו בדאביי קשישא וכתב שם מגיד משנה ואע"פ שבאים לגבות ממנו וכגון שהיו גרושות כולן נשבעות ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ואף לרב נחמן ושמואל דמוקמי פלוגתייהו בטעמי אחריני לית להו לרבנן הא דאביי קשישא אם לא נאמר דמיירי שפטרה אביהן מן השבועה ומועיל הפיטור לגבי יתמי אבל לא לגבי הנשים ומ"מ הלכתא כאביי קשישא אם לא פטרה ע"כ:
היו כולן יוצאות ביום אחד וכו': ואיתא בתוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ד.) וביד שם סי' ג'. ותימא אמאי לא תנא היו כולן כתובות ביום אחד ואפשר לומר דה"פ היו כל הד' נשים יוצאות מבית אביהן לבית בעליהן ביום אחד כלומר שכולן נשאו ביום אחד כלומר שמתוך שטרי כתובותיהן נראה כן דמסתמא שביום שנכתבה הכתובה נשאת כנלע"ד אע"פ שדרך לשון המשניות והברייתות והמימרות למיתני הכי גם בענין מקח וממכר:
כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת בכתובתה זכתה: כפי השעות המפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן כולם רש"י ז"ל. והוה מנינא לפרושי דה"ק כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת זכתה ואע"פ שאין מנהג אנשי העיר לכתוב שעות כיון שבירושלם היו רגילין לכתוב שעות לא אמרינן בטלה דעתו בכתיבת השעות וכולן חולקות בשוה אבל אני רואה שכתב שם הרמב"ם ז"ל וכן אם היה זמן השטרות והכתובות שוה כולן ביום אחד או כולן בשעה אחת במקום שכותבין שעות חולקים כאחד שאין שם קודם ע"כ דמשמע שאם שינה וכתב שעות לאו כל כמיניה וחולקים בשוה והכי מוכח בגמרא בעובדא דאימיה דרמי ב"ר חמא:
היו כולן יוצאות בשעה אחת וכו': פשוטה היא זו הבבא מריש בבא קמייתא דמתני' דלעיל ואפשר שבא להשמיעני דההיא דמתני' דלעיל מיירי שכולן נכתבו ביום אחד או בשעה אחת במקום שרגילין לכתוב שעות דאם לא כן כל הקודמת זכתה ובדין הוא א"כ דליתני האי מתני' דהכא קודם ההיא דלעיל כיון שהיא הקדמה לה אלא נראה דסידרא דמניינא נקיט ואזיל ברישא נקט שתי נשים ובתר הכי נקט שלש ובתר הכי נקט ד' מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ז"ל והדר תני מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכו' דהוי מטעמא דדין מקח וממכר כך נלע"ד. ובטור א"ה סי' צ"ו. ועיין במ"ש בית יוסף בחשן המשפט בשם הריטב"א ז"ל בסוף סי' ע"א וסי' ק"ד. ובגמרא אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד פי' שמכר או נתן שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני כו' למי שנראה להם שנמסר לו השטר תחלה מצד שהוא אהובו ולשני התעהו ובירושלמי גרסינן מתני' פליגי אדשמיאל דתנן מי שהיה נשוי שלש נשים ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכן ג"כ תניא בסיכא גבי שעות אבל תוס' והרא"ש ז"ל כתבו דהלכתא כשמואל כדקיימא לן דהלכתא כותיה בדיני ובשטר מכר או מתנה על שדה אחת מיירי אבל שטרי הודאות והלואות היוצאין ביום אחד חולקים והכא לא פליג שמואל כדתנן במתני' היו כולן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה לפי שיש חילוק בין קנין לשעבוד דקניית מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה מאותו היום עצמו אבל השעבוד אינו חל עליו אלא שעה שמוכיח מתוך השטר שחל השיעבוד דהיינו ממחרת יום הכתיבה זכו דביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל בבקר או בערב ע"כ:
מי שהיה נשוי לשתי נשים ומכר וכו': ירושלמי ר"פ הכותב. והסוגיא שיש פה בגמרא אמתני' הביאה הרי"ף ז"ל בפ' יש נוחלין דף רכ"ו. וביד שם פי"ז סי' י"א י"ב ובהלכות ערכין פ"ז סי' ט"ו ובספי"ט דהלכות מלוה ולוה. ובטור א"ה סי' צ' ק' ובח"מ סי' קי"ח:
וכתבה הראשונה ללוקח: פי' ללוקח שני דלא מציא למימר נחת רות עשיתי לבעלי אבל במתני' דבפ' הניזקין גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחי בטל דהוי לוקח אחד יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ולשון הרמב"ם שם בהלכות אישות פי"ז וחזר הבעל ימכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת וקנו מידה וכו' אינה יכולה לומר נחת רוח וכו'. ועיין ברב אלפס פ' חזקת דף קפ"ו שכתב שם דשמעי' מסוגיין דהכא דבין נכסי דידה דאינון נכסי צאן ברזל ובין נכסי דבעל דאית לה בהון שעבוד כתובה בלחוד אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה פי' שהתנה עמה שלא תטרוף מאותן נכסים שלקח מקחו בטל ויכולה לגבות מהם דבכולהו מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא:
וכן בעל חוב וכו': ומצאתי מוגה וכן בעלי חוב וכן אשה ובעל חוב: