משנה כתובות י ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק י · משנה ה | >>

מי שהיה נשוי ארבע נשים י ומת, הראשונה קודמת לשניה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית.

הראשונה נשבעת לשניה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה.

בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת? אף היא לא תיפרע אלא בשבועה.

היו יוצאות כולן ביום אחדיד, כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת, זכתה.

וכך היו כותבין בירושלים, שעות.

היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנהטו, חולקות בשוה.

משנה מנוקדת

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וּמֵת,

הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה,
וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית,
וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית.
הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה,
וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית,
וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית;
וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.
בֶּן נַנָּס אוֹמֵר:
וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה, נִשְׂכֶּרֶת?
אַף הִיא לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד,
כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה.
וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת.
הָיוּ כֻּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת,
וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה,
חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

נוסח הרמב"ם

מי שהיה נשוי לארבע נשים - ומת,

הראשונה - קודמת לשניה,
והשניה - לשלישית,
והשלישית - לרביעית.
הראשונה - נשבעת לשניה,
והשניה - לשלישית,
והשלישית - לרביעית,
והרביעית - נפרעת שלא בשבועה.
אמר בן ננס: כיצד?
וכי מפני שהיא אחרונה - נשכרה?
אף היא לא תפרע - אלא בשבועה.
היו כולן יוצאות - יום אחד,
כל הקודמת את חברתה, אפילו שעה אחת - זכת.
וכך היו כותבין בירושלים - שעות.
היו כולן יוצאות - בשעה אחת,
ואין שם - אלא מנה,
חולקות - בשוה.

פירוש הרמב"ם

כשיש שם יורש או בעל חוב, אין בו מחלוקת שאין לאחת מהן לגבות כתובתה עד שתשבע.

ואמנם מחלוקת בן ננס (בשאין) [כשיש] שם מערער. שהוא אומר כשנמצאת שדה אחת מאותן שלש שדות שזכו בהן שלש נשים הראשונות שאינה שלו, והוציאה אותו קרקע מתחת ידה, אין מוציאין מיד הרביעית שדה שבידה ואף על פי שהיא מאוחרת ממנה, לפי שהוא סובר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואין לזאת שיצאה הקרקע מתחת ידה עם הרביעית אלא שבועה בלבד, שבדין תפסה ולכך תשבע שבועת התורה ומיד תרד לזה הקרקע, עד שלא תצטרך שבועה אלא כשיתבעו ממנה.

ותנא קמא סבר שהיא לא תשבע, לפי שהעיקר אצלנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, וכשיצא הקרקע מיד אחת מהשלש הקודמות תחזור ותגבה מה שביד אחרים. ומוציאין הקרקע שהיא ביד הרביעית, ולכך אין תועלת לשבועתה אחר כשהורדנו אותה לזה הקרקע אינה הורדה גמורה, לפי שהיא מזומנת לצאת ממנו.

ומתוך דברינו יתבאר לך שאלו הם הארבעה נשים כשתפסו מטלטלין, אם תפסה הרביעית מטלטלין בכתובתה, שהיא נשבעת ומיד תפסה לדברי הכל, לפי שאין מחלוקת במטלטלין שאין מוציאין מתחת ידה. וכבר בארנו פעמים הרבה שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין.

והלכה כתנא קמא במה שאמר מה שגבה לא גבה.

ומה שאמר אין שם אלא מנה חולקות בשווה - הוא דבר מחוייב הכרחי על העיקר שקדמנו באיכות החלוקה, לפי שהכתובה הפחותה בתורתנו מנה, כמו שנתבאר בתחילת המסכתא "בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה":


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הראשונה קודמת לשניה - אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשניה שזמנה מאוחר. וכן כולם:

הראשונה נשבעת לשניה - אם שניה טוענת השבעי לי יא שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי. ואף שלישית תאמר כן לשניה, ורביעית לשלישית. אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שאין שם יורש יב או בעל חוב אחר שישביעה:

בן ננס אומר כו' - פלוגתייהו דתנא קמא ובן ננס מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש נשים הראשונות, שאינה שלו, שנודע שגזלה יג וסוף שיבואו בעליה ויטלוה, וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל. תנא קמא סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הלכך למה תשבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר. ובן ננס סבר, בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ואם תחזיק זאת אין השלישית יכולה לחזור עליה, ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום. והלכה כתנא קמא. וממילא שמעינן שאם תפסה מטלטלין שצריכה לישבע לדברי הכל כיון שאין דין קדימה במטלטלין ומה שגבה גבה:

פירוש תוספות יום טוב

מי שהיה נשוי ארבע נשים. אע"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בב' נשים נקט טפי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית. ואיצטריך לאשמעינן בארבעה דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה. שמא כבר נתקבלה כתובתה. ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית. דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה ה"א דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע"פ שכבר נשבעה לשניה להכי תנינא ד' נשים. תוספות:

הראשונה נשבעת לשניה. כתב הר"ב אם שניה טוענת השבעי לי וכו' וכן לשון רש"י וצריך לי עיון דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל מנכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה כדתנן פרק דלעיל משנה ז' ח' דמה לי מכר מה לי לוה או נתחייב באיזה ענין שיהיה שנמצא אלו נכסים משועבדים לו והלה בא לגבותן ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע כמו שפירשתי לעיל שם:

והרביעית נפרעת שלא בשבועה. כתב הר"ב וכגון שאין שם יורש פירש אפילו גדול דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל מנכסי יתומים היינו בין גדולים בין קטנים כן מסקנת הפוסקים:

בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה כו'. כתב הר"ב מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת כו' שנודע שגזלה כו' וכן פירש"י וכתבו התוספות וקשה לרבי דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת לא תפרע והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ואין סברא לומר שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו ואינו ידוע איזו. ועוד ק"ל מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה. נפסדה קאמר [ת"ק] שאינו נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה והיכא שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שאינה שלו התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה. ע"כ נראה כפר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אח"כ לחזור עליה דמה שגבתה גבתה ע"כ:

היו יוצאות כולן ביום אחד. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן [נכתבו] ביום אחד. רש"י:

ואין שם אלא מנה. שהיא הכתובה הפחותה בתורתנו. רמב"ם:

חולקות בשוה. צ"ע מאי קמל"ן תנינא בריש מתניתין דלעיל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) ארבע נשים. אע"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בשתי נשים, נקט טפי, לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה, וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית, ואצטריך לאשמועינן בארבע, דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה, שמא כבר נתקבלה כתובתה, ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית, אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית, דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה, הוה אמינא דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע"פ שכבר נשבעה לשניה, להכי תנינן ארבע נשים. תוס':

(יא) (על הברטנורא) וצריך עיון, דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל נכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה, ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע. תוי"ט. ועיין בפני יהושע:

(יב) (על הברטנורא) פירוש, אפילו גדול. דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל, מנכסי יתומים, היינו אף גדולים:

(יג) (על הברטנורא) וקשה לרבי, דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה כו', והואיל וכן, הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו כו'. ונראה כפירוש ר"ח, דאפילו לא נמצאת פליגי, דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אחר כך לחזור עליה דמה שגבתה גבתה:

(יד) (על המשנה) ביום אחד. כלומר, יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד. רש"י:

(טו) (על המשנה) מנה. שהיא הכתובה הפחותה בתורתינו. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שהיה נשוי ד' נשים וכו':    והילך לשון הר"ן ז"ל ואילו ראשונה לשלישית לא קתני דתשבע לפי שנשבעה לשניה ומש"ה נקט תנא ד' נשים ולא תנא שלש משום דאי תנא שלש ה"א דהתם היינו טעמא דאין הראשונה נשבעת לשלישית משום דשלישית נפרעת בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר לה את כבר נתקבלת כתובתיך ולמה אשבע ליך ולהכי נקט ד' לאשמועינן דאע"ג דשלישית אינה נפרעת אלא בשבועה אפ"ה הראשונה אינה נשבעת לה דשבועה לאחד שבועה למאה עכ"ל ז"ל:

והרביעית נפרעת שלא בשבועה:    וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי תנא דכי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ ביתומים קטנים ולא בגדולים הלכך הרביעית נפרעת שלא בשבועה ובן ננס ס"ל כדתני אמי קשישא דיתומים שאמרו דהבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה בגדולים אמרו ואין צריך לומר קטנים הלכך אף היא לא תפרע אלא בשבועה והכי מפרש לה אביי בגמרא:

בן ננס אומר וכו':    ביד רפי"ז דהל' אישות ופסק שם לענין דינא דמתניתין כבן ננס דאף הרביעית לא תפרע אלא בשבועה דאביי דהוא בתרא מוקי פלוגתייהו בדאביי קשישא וכתב שם מגיד משנה ואע"פ שבאים לגבות ממנו וכגון שהיו גרושות כולן נשבעות ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל ואף לרב נחמן ושמואל דמוקמי פלוגתייהו בטעמי אחריני לית להו לרבנן הא דאביי קשישא אם לא נאמר דמיירי שפטרה אביהן מן השבועה ומועיל הפיטור לגבי יתמי אבל לא לגבי הנשים ומ"מ הלכתא כאביי קשישא אם לא פטרה ע"כ:

היו כולן יוצאות ביום אחד וכו':    ואיתא בתוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ד.) וביד שם סי' ג'. ותימא אמאי לא תנא היו כולן כתובות ביום אחד ואפשר לומר דה"פ היו כל הד' נשים יוצאות מבית אביהן לבית בעליהן ביום אחד כלומר שכולן נשאו ביום אחד כלומר שמתוך שטרי כתובותיהן נראה כן דמסתמא שביום שנכתבה הכתובה נשאת כנלע"ד אע"פ שדרך לשון המשניות והברייתות והמימרות למיתני הכי גם בענין מקח וממכר:

כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת בכתובתה זכתה:    כפי השעות המפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן כולם רש"י ז"ל. והוה מנינא לפרושי דה"ק כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת זכתה ואע"פ שאין מנהג אנשי העיר לכתוב שעות כיון שבירושלם היו רגילין לכתוב שעות לא אמרינן בטלה דעתו בכתיבת השעות וכולן חולקות בשוה אבל אני רואה שכתב שם הרמב"ם ז"ל וכן אם היה זמן השטרות והכתובות שוה כולן ביום אחד או כולן בשעה אחת במקום שכותבין שעות חולקים כאחד שאין שם קודם ע"כ דמשמע שאם שינה וכתב שעות לאו כל כמיניה וחולקים בשוה והכי מוכח בגמרא בעובדא דאימיה דרמי ב"ר חמא:

היו כולן יוצאות בשעה אחת וכו':    פשוטה היא זו הבבא מריש בבא קמייתא דמתני' דלעיל ואפשר שבא להשמיעני דההיא דמתני' דלעיל מיירי שכולן נכתבו ביום אחד או בשעה אחת במקום שרגילין לכתוב שעות דאם לא כן כל הקודמת זכתה ובדין הוא א"כ דליתני האי מתני' דהכא קודם ההיא דלעיל כיון שהיא הקדמה לה אלא נראה דסידרא דמניינא נקיט ואזיל ברישא נקט שתי נשים ובתר הכי נקט שלש ובתר הכי נקט ד' מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ז"ל והדר תני מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכו' דהוי מטעמא דדין מקח וממכר כך נלע"ד. ובטור א"ה סי' צ"ו. ועיין במ"ש בית יוסף בחשן המשפט בשם הריטב"א ז"ל בסוף סי' ע"א וסי' ק"ד. ובגמרא אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד פי' שמכר או נתן שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני כו' למי שנראה להם שנמסר לו השטר תחלה מצד שהוא אהובו ולשני התעהו ובירושלמי גרסינן מתני' פליגי אדשמיאל דתנן מי שהיה נשוי שלש נשים ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וכן ג"כ תניא בסיכא גבי שעות אבל תוס' והרא"ש ז"ל כתבו דהלכתא כשמואל כדקיימא לן דהלכתא כותיה בדיני ובשטר מכר או מתנה על שדה אחת מיירי אבל שטרי הודאות והלואות היוצאין ביום אחד חולקים והכא לא פליג שמואל כדתנן במתני' היו כולן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה לפי שיש חילוק בין קנין לשעבוד דקניית מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה מאותו היום עצמו אבל השעבוד אינו חל עליו אלא שעה שמוכיח מתוך השטר שחל השיעבוד דהיינו ממחרת יום הכתיבה זכו דביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל בבקר או בערב ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

הראשונה:    שזמנה ראשון:

קודמת לשניה:    שזמנה מאוחר:

הראשונה נשבעת לשניה:    דע"י שתגבה ראשונה תפסיד שנייה שלא גבתה עדיין, וי"א דוקא בטוענת השבע לי:

אף היא לא תפרע אלא בשבועה:    פלוגתייהו בנודע ששדה א' משדותיו גזול מאחר ואין ידוע איזהו דלת"ק בע"ח מאוחר שקדם וגבה לא מהני, להכי גם בכה"ג א"צ רביעית לשבע, דאף אם יטרפו שדה שגבו הראשונות, תחזיר לה הרביעית מה שגבתה, ולבן ננס בע"ח מאוחר שקדם וגבה, קנה לה, להכי צריכה גם היא שבועה, דהרי לא יטרפו הראשונות ממנה, ויפסדו ע"י שכבר גבתה הרביעית. והא דנקט פלוגתייהו בד' נשים. הרי גם בב' נשים הוה מצי מנקט פלוגתייהו היינו מדבעי לאשמועינן דשבועה שנשבעה ראשונה לשנייה עלתה גם נגד שלישית, וא"צ לשבע שוב גם נגדה, ולא מבעייא בשלוקחת השלישית מה שנשאר מהעזבון בלי שבועה, וכגון שהיא אחרונה, אלא אפילו צריכה גם היא לשבע נגד הרביעית, אפ"ה לא מצית שלישית לומר כמו שאני צריכה לשבע לרביעית, תשבע לי ג"כ הראשונה, אפ"ה נפטרה הראשונה בהשבועה שנשבעה להשנייה, דשבועה לאחד שבועה לק' [תוס'] ועי' עוד תוס' לזה ממ"ש בס"ד [יבמות פ"ד סי' מ"ז]. ואנן קיי"ל דכל הנפרע מיתומים צריך לשבע, ולפיכך כולן נשבעין בכל גונא [(שו"ע אה"ע, צו)]:

ואין שם אלא מנה חולקות בשוה:    נ"ל דקמ"ל אף דא' קודמת לחברתה באותה שעה:

בועז

פירושים נוספים