מלאכת שלמה על בכורות ח

<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

יש בכור לנחלה וכו':    הכא נקט אמאי דפתח ביה וזימנין אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדירים. תוס' ז"ל:

הבא אחר הנפלים:    ר"פ בהמה המקשה. ואיתה למתני' ברב אלפס ז"ל פ' יש נוחלין ד' רי"ז:

אחר הנפלים שיצא ראשו חי:    כצ"ל. ויש גורסין הבא אחר הנפלים בן שמנה שיצא ראשו חי או בן ט' וכו'. וכתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל עיין בהרמב"ם ז"ל כשהנפל מת צריך לצאת כולו והבא אחריו אינו בכור לכהן וכשהוא חי מיד כשיצא ראשו חי אע"פ שהחזירו הבא אחריו אינו בכור לכהן וצ"ע בפי' רעז"ל ע"כ. ואני בעניות דעתי בינותי בפירוש הרמב"ם ז"ל וגם ביד ולא מצאתי זה החילוק אלא שז"ל כאן בפי' המשנה ומה שאמר שיצא ראשו חי ר"ל שלא יצא לגמרי עד שמת ואפילו לא כלו לו ט' חדשים ע"כ. ורעז"ל העתיק פי' רש"י ז"ל. ובגמרא אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים פי' רש"י ז"ל בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו ע"כ. ואיתותב שמואל במסקנא ולעולם ראשו דמתני' דוקא ואשמעינן מתני' דראש הנפלים פוטר ותנא סיפא אטו רישא ועוד דדייקינן מסיפא טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפילו בכור לנחלה נמי לא הוי הבא אחריו דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה ואפילו החזירה וכדתנן בפ' המפלת יצא כדרכו פי' שלא יצא דרך מרגלותיו דאם יצא דרך מרגלותיו ודאי לא חשיב ילוד עד שיצא רובו אבל מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד למחר חשיב ילוד משום ראשו וחשבינן ליה ימי טומאה וימי טהרה מיום ראשון ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו והכי ס"ל לר' יוחנן דאפילו לנחלה חשיב לידה משתצא פדחתו והבא אחריו אינו בכור לנחלה. ועיין בפ' המפלת (נדה ד' כ"ט) בתוס' דלפי' ר"ח דהתם ר' יוסי ס"ל כשמואל והקשו עליו א"כ אמאי איתותב הכא וגם פה בתוס' חיצוניות בכתיבת יד הקשו ותרצו ותמצאנו כתוב בספר ההגהות שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. וכתוב בכסף משנה שם בהלכות נחלות פ' שני דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשע שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא ע"כ. ויש ספרים הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו חי וכן הוא בהרא"ש ז"ל וכן הוא ג"כ בגמרא ר"פ בהמה המקשה וכן הוא ג"כ בהרמב"ם ז"ל בהלכות נחלות פ' שני סימן י':

ובן ט' מת וכו':    לשון רעז"ל עד ולענין כהן לאו פטר רחם הוא אמר המלקט פי' הולד האחרון. ובלשון רש"י ז"ל כתוב ולענין כהן פטר רחם הוא פי' וקאי אראשון והכל אחד:

והמפלת כמין בהמה וכו':    פ' המפלת (נדה ד' כ"ג.) ונראה לע"ד דאע"ג דהתם איכא מאן דס"ל דהבא אחר הני לאו בני נחלה נינהו משום דמפלת מין בהמה חיה ועוף לא חיי ואיכא מאן דדחי דלעולם חיי וטעמא דלאו בני נחלה נינהו משום דכתיב ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו מ"מ נראה דאזיל ר"מ לטעמיה דלענין טומאת לידה ר"מ מטמא במתני' דהתם דאם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דחשיב ולד והחכמים נמי לטעמייהו וטהורה דכל שאין בו מצורת אדם אינו ולד אלא דמוכח מברייתא דאיתא התם בגמרא לפי גירסת רש"י והרמב"ם ז"ל מסיק דלר"מ לא חשיב ולד ולרבנן חשיב ולד הפך ממשמעות המשנה וכמו שפי' שם רעז"ל וגם הרמב"ם ז"ל כתב שם ואפילו שהיה נראה מזאת המשנה שר"מ הוא מחמיר וחכמים הם המקילים אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא מה שזכרתי לך עכ"ל ז"ל:

המפלת סנדל:    עיין במה שכתבתי בנדה פ' המפלת סי' ד':

והיוצא מחותך:    פלוגתא דאמוראי היא בפ' המפלת דר' יוחנן סבר התם דאפילו מחותך הראש פוטר תוס' אבל רעז"ל העתיק פי' רש"י:

ונשא אשה שכבר ילדה או ילדה עודה וכו':    כך מצאתי מוגה וכן הוא בפי' הרגמ"ה ז"ל ובגמרא פריך מתני' לר' יוחנן דאמר היו לו בגיותו אין לו בכור לנחלה דהא קתני הכא עודה נכרית ונתגיירה ומשבאת לישראל ילדה ולדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן האי משבאת לישראל ילדה דקתני ממאן אילימא מישראל שלא היו לו בנים מאי אריא גיורת ושפחה דמשמע משום הכי הוי בכור לנחלה דאותם בנים שהיו לה בגיותה לא חשיבי אפילו בת ישראל דבנים הראשונים חשובים בנים הוי נמי האי בכור לנחלה דהא באב תליא מילתא ולא באם אלא לאו האי ילדה משבאת לישראל לאו אמי שלא היו לו בנים מהדר אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר גיורת שהיו לה בנים בגיותה ונתגיירה עם בעלה נולדה משבאת לתורת ישראל הוי בכור לנחלה ותיובתא דר' יוחנן ומשני לעולם מישראל שלא היו לו בנים ואינו בכור לכהן איצטריכא ליה לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל קמ"ל דלא וההיא ברייתא דמייתי בגמרא דקתני היו לו בנים בגיותו ונתגייר יש לו בכור לנחלה מוקמינן לה בגמרא אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר עד שיפטרו רחם מישראל ויליף הבעל מינה דידה כי היכי דלגבה לא חשיבי בנים ראשונים והוי האי פטר רחם דכתיב בישראל לגביה נמי לא חשיבי ראשונים והוי האי ראשית אונו:

נתגיירה מעוברת:    בכור לכהן ולא מצי למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה דהיינו אביו שהיה גוי דלא ציית לדינא משום דעו"ג לית ליה חייס ואין זה בא מכחו דכקטן שנולד דמי הכי מפרש לה בגמרא:

ילדה היא וכהנת וכו':    לא ידענא אמאי נקט אשה פטורה דאפילו שתי נשים מבכירות תרוייהו בכור לכהן ולא לנחלה הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל מה שאמר כהנת ולויה להודיעך שכהנת ולויה אפילו היתה מעוברת מישראל שבנה פטור מחמש סלעים שנאמר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלה רחמנא ע"כ:

ילדה היא וכהנת היא ולויה וכו':    פי' ושתיהן נשי אדם אחד ומשום הכי אינו בכור לנחלה אבל לוקח כפשוט דאילו של שני בני אדם אפילו כפשוט אינו לוקח. החכם הר"ס אוחנא ז"ל:

או היא ואשה שכבר ילדה:    ואין ידוע אי זה בנה בכור לכהן ורבותא קמ"ל דבעלה של מבכרת חייב וכו':

וכן מי שלא שהתה וכו':    הוא בכור לכהן וכו'. לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט ובגמרא פריך וליכתבו הרשאה להדדי דהא מוקמינן למתני' בשכתב הרשאה כאשר פירשו לקמן רעז"ל סי' ה' ומשני הוכרו ולבסוף נתערבו כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו ולסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהן בחלק בכורה:

איזהו בכור לנחלה ולכהן:    ביד פי"א דהלכות בכורים סי' י"ג י"ד ט"ו ובפ' שני דהלכות נחלות סי' ט' י' י"ב ובטור רוב פירקין איתיה ביורה דעה סי' ש"ה ובח"מ סי' רע"ז. וכתוב שם בספר הלבוש סעי' ח' וז"ל הבכורה באב תלייה רחמנא ולא באם כדכתיב כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה והאי לו אאב קאי לומר לו משפט הבכורה ולא לה לפיכך אם אין לאב בנים ונשא אשה אפילו יש לה כבר כמה בנים מאיש אחר וילדה לן הוא בכור לנחלה לתת לו פי שנים ע"כ:

משנה ב

שניהם אינם בכור:    ראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו בעינן משמע דרך לידה שני נמי לא וכו' כן פי' רש"י ז"ל. אבל תוס' ז"ל פירשו דגמר לידה לידה מאשה כי תזריע וילדה זכר מה התם אינה יושבת ימי טומאה וימי טהרה עד שתלד ממקום שהיא מזרעת אף לידה דהכא נמי לא הוי בכור לנחלה עד שתלד ממקום שהיא מזרעת. ור"ש דהכא לטעמיה כדאמרי' בגמרא בסמוך דמרבי התם יוצא דופן מתלד דיושבין עליו ימי טומאה הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמר מהתם ע"כ. ואיתה למילתיה דר"ש בת"כ ראש פרשת כי תזריע:

והשני לחמש סלעים:    דס"ל בכור לדבר אחד כגון האי שני דהוי בכור לרחמים הוי בכור. וא"ת מהאי טעמא גופיה [כו' עי' תוי"ט]. וביד שם סי' ט"ז ושם סי' י"ח ושם נפל טעות בדברי כסף משנה שהורה עליה בס"פ שני דבכורות וכר' עקיבא והוא עצמו על מתני' דלעיל דבספ"ב דמתנייא לענין בכור בהמה הורה בהלכות בכורות פ' שני סי' ד' שהיא בבכורות ספ"ב וכר' עקיבא:

משנה ג

מי שלא בכרה אשתו וכו':    עד מת הבן בתוך שלשים יום שם בהלכות בכורים פי"א מסי' כ' עד סוף הפרק ושם כתב מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום אבל כאן בפי' המשנה פי' מת האב לאחר שלשים יום כדמשמע פישטא דגמרא וכבר נתן טעם לדבר למה חזר בו שם בכסף משנה וגם בבית יוסף יו"ד סי' ש"ה:

אם נתנו:    פירוש חייבין ליתן ואם לא נתנו פטורין ונקט אם נתנו משום ואם לאו דר"ל אם לא נתנו הא לכתחלה חייבין ליתן. תוס' חיצוניות:

ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים:    צ"ע קשה אמאי קתני הכא ולקמן גבי אחת בכרה ואחת לא בכרה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ושמא י"ל דאי תני קמייתא ה"א בהאי הוא דקאמר דלאחר שחלקו פטורים ור' יהודה אמר נתחייבו הנכסים ויתנו כל אחד שני סלעים וחצי משום דהוי תרי מחדא אבל בסיפא דחד מחדא אימא הך דלא בכרה שביח טפי ויתן הזריז והחלום חמש סלעים ויפטר הכחוש ואי אשמועינן בסיפא ה"א משום דחד מחדא אבל בקמייתא דתרי מחדא ההיא דשביח טפי הוי בכור הלכך צריכי וכן צריך לומר בפ' שני דעביד צריכותא מתרי באבי קמייתא ולא עביד צריכותא מבתרייתא תוס' חיצוניות. וצ"ע אם היה להם ז"ל כל הצריכותא שהעתקתי מן התלמוד לעיל פ' שני סי' ז':

משנה ד

זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה:    ה"ג בכל הספרי כתיבת יד או שני ורש"י ז"ל גריס אי שני ביוד וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל:

אחת בכרה וכו' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:    הרמב"ם ז"ל בספי"א דהלכות בכורים העתיק זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום אבל בסיפא דאחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים כתב בלבד זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שאם ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו פסק שם שיתן חמש סלעים לכהן ותלוי בסוגיית הגמרא שאכתוב בסמוך בס"ד והראב"ד ז"ל השיגו שם וכתב שם עוד מהרי"ק ז"ל ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב"ד ז"ל. [הגה"ה פי' בסיפא אע"ג דבפסק הדין חולק עמו]. ומפרש דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלים ארישא קאי דוקא וגריס בגמרא כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש וכו' וע"ש. ועוד כתב גירסא אחרת בלשון הגמרא בשם הר"י קורקוס ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל ע"ש:

משנה ה

שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו:    גמ' תני רב הונא שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבואה אחת אין כאן לכהן כלום ואע"ג דחד הוי בכור ממה נפשך דאם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חברתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ"ה אין כאן לכהן כלום דכל חד וחד מדחי ליה שמא אשתי ילדה נקבה ואפילו הבן אינו חייב לפדות את עצמו דאמר לו שמא אין אני בכור אלא חברי ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור איתחייב ליה חמש סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנן הכא אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים:

מת אחד מהם:    וה"מ כשכתב אחד מהם הרשאה לחברו ובא בעל ההרשאה ותובעו ממ"נ אם שלי מת החזר לי את שלי ואם של חברי מת החזר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה ובגמרא פריך והא אמרי נהרדעא לא כתבינן הרשאה אמטלטלי ומשני ה"מ היכא דכפריה לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו דודאי מיחזי כשקרא אבל היכא דלא כפריה כתבינן. ואיתה להאי בבא דמת אחד מהם בתוס' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג:)

משנה ו

יחזיר:    דנפל הוי כן פי' רש"י ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ובחנם פי' כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רתמנא ע"כ:

מת הבן בתוך שלשים יום:    תוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן:    בגמרא ד' נ"א ע"ב בעי מנלן דחייב ליתן לאחר מיתה ומפרש רב דימי א"ר יונתן דאמר קרא וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה עולת ראיה יורשין חייבין דחובה היא וגבי עולת חובה תנן בס"פ שני דמסכת קנים האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה ואף כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבין ומתו ור"ש בן לקיש מייתי בג"ש ערך ערך מערכין דכתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ותנן התם בפ' חמישי דערכין אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין וילפינן לה מיערכנו ואפילו מת נתחייבו יורשין והכא נמי כי מת לאחר שלשים נתחייב האב בפדיונו. וכתבו תוס' ז"ל בס"פ ע"פ אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק הכא כיון שמת לא מברך שהחיינו דצעריה קא מדכר או שמא מ"מ מברך מכיון דזוכה לקיים המצוה ע"כ:

מת ביום שלשים:    פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ה:)

כיום שלפניו:    פי' דינו כאילו מת ביום שלפני היום ההוא כי עדיין נפל הוא ה"ר יהוסף ז"ל:

ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:    וא"ת כיון דאם לא נתן לא יתן השתא נמי כשנתן להוי כתקפו כהן דאמרינן בפ' שנים אוחזין דמוציאין מידו וי"ל כיון דמתחלה ניתן לו בתורת מתנות כהונה אע"פ שאח"כ נתגלה שאם לא נטל לא היה ראוי ליטלו מספק לא אמרינן מוציאין מידו תוס' ז"ל. ומפרש בגמרא טעמא דר' עקיבא מדאיצטריך למיכתב ומעלה גבי ערכין למילף משנת ששים כלמטה ממנו להחמיר ואף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל וכדתנן בספ"ד דמסכת ערכין והה"נ לענין בן חדש דיום שלשים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל דלא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא לו ערך עד לאחר שלשים משום דמספקא ליה אי אמרינן דהוו ערכין ודמדבר סיני שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין על פדיון הבן או דילמא דכי אמרינן דשני כתובים אין מלמדין ה"מ לעלמא דלא משתעי מבכור ומערכין כמו אי הוה כתיב חדש במידי אחרינא אבל לגופייהו כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור משתעי מלמדין ומדמספקא ליה קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

מת האב בתוך שלשים יום וכו':    ס"פ השואל ותוס' פ"ק דב"ב ד' ה':

לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה:    כצ"ל וכן הנוסחא בגמרא גם שם ס"פ השואל גם הרמב"ם והטור ז"ל. ופי' רש"י ז"ל כאן שיאמרו לו לבן שלא נפדה שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לה בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא היא דרובא דאינשי לא עבידי למיפרע חובם מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכי יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהבי' אבא עכ"ל ז"ל וז"ל שם ס"פ השואל דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לדידך לא יהבינא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל עד שיאמרו לו שלא נפדה בין עבד בין אשה בין קטן נאמנים לומר:

הוא לְפַדוֹת ובנו לִפדוֹת:    פ"ק דקדושין ד' כ"ט ברייתא ותוס' פ"ק דשבועות ד' ד':

שמצותו על אביו:    מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו ומצות בנו עליו. וביד פי"ב דהלכות בכורים סי' ג' י"ז י"ט:

משנה ז

חמש סלעים של בן וכו':    פ"ק דקדושין ד' י"א ותוס' ר"פ המניח. וכתב הריטב"א ז"ל שם בקדושין תמיהא מילתא אמאי לא עריב חמש סלעים של בן בהדי אידך ועביד מיניה בבא באנפי נפשיה דהכא דחדא מתני' ודברים מפורשים בתורה ליכא למימר חדא חדא שמעינהו וגרסינהו ומורי נר"ו תירץ לי דמשום דאמרינן התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים האלו חוץ משקלים של פדיון הבן מני ליה הכא בא פי נפשיה ונכון הוא עכ"ל ז"ל ולע"ד נראה עוד לתרץ דלא בעי תנא למיערב המצוה עם העבירות. ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ר':

במנה צורי:    בגמרא ר' חנינא אמר איסתרא סורסיא פי' של סוריא כמו לשון סורסי שהוא על שם סוריא דמיזדבנא תמניא בדינרא חמש מינייהו לפדיון הבן והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאד ור' חנינא תנא ופליג אמתני' כן פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ז"ל פירשו דלפרושי אתא ע"ש:

שלשים של עבד וחמשים של אונס ושל מפתה:    כלומר וכן חמשים של אונס וכו' רש"י ז"ל וגרסינן נמי וכולן בשקל וכולן בויו וכן הוא ברוב מקומות שבתלמוד. וגם הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל הגיהו שם במשנה. וביד רפ"א דהלכות נערה בתולה ורפ"ג ובפ"א דהלכות ערכין סי' ד':

וכולן נפדין בכסף:    בגמרא כתיבת יד פריך אטו הני בני פדייה נינהו ופי' רש"י ז"ל דנקט לשון פדייה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדייה אלא בבכור ומשני תני כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות וכו' כדפי' רעז"ל. ובפי' רעז"ל ומשקל כל זוז ששה עשר שעורות. אמר המלקט נראה שצריך להיות ומשקל כל זוז ששה מעים שהן צ"ו שעורות שמשקל כל מעה ששה עשר גרגירי שעורות. ועיין ביד בפ' עשירי דהלכות אישות ובבית יוסף אבן העזר סי' ס"ו. בסוף פי' רעז"ל כסף שיש עליו צורה. אמר המלקט והראיון נמי הנך שתי כסף טבועות בעינן שלא יביא סיגה לעזרה פי' ר"י בעל התוס' שאם לא היה מביא כסף טבוע פעמים שהיה מביא חתיכה של כסף והיה צריך לטרוח להחליפן במעות טבועות כי לא ימכרו לו עולת ראייה טובה באותה סיגה ופעמים שלא ימצא להחליף אותה סיגה במעות טבועות הלכך בעינן שלא יביא שוה כסף:

וכולן נפדין וכו':    ירושלמי בר"פ שני דשקלים:

משנה ח

אין פודין לא בעבדים וכו':    תוס' שבת פ' מפנין (שבת ד' קכ"ח) ודפ' בכל מערבין (עירובין ד' ל"א) ודפ' כל שעה (פסחים ד' ל"ה) ובפ' הזהב (בבא מציעא ד' נ"ד.) וביד רפ"ז דהלכות ערכין ובפי"א דהלכות בכורים סי' ז' ח'. ובגמרא מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות וטעמא דרבי משרש בגמרא דדריש לקרא דופדויו מבן חדש תפדה ברבויי ומיעוטי ורבי כל מילי ולא מיעט רק שטרות ורבנן דרשי לקרא בכלל ופרט והוי כלל ופרט וכלל ופדדו כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון. ואיתה למילתיה דרבי ורבנן בפ"ק דשבועות דף ד' ומפרש בגמרא דדוקא הכא דריש רבי רבויי ומיעוטי משום דהוו שני כללות הסמוכות זו לזו ופדוייו מבן חדש כלל תפדה חזר וכלל הרי שני כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריהם ורבנן סברי כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט כדאמרינן:

ולא בהקדשות:    גמרא פשיטא דידיה נינהו בתמי' אלא אימא ולא הקדשות בכל אלו משום דכתיב בקדשים כסף ונתן הכסף וקם לו ובת"כ דריש ליה מוכל ערכך יהיה בשקל הקדש:

כתב לכהן:    ר"פ הנושא את האשה וכתבו תוס' ז"ל שפי' שם רש"י ז"ל כגון שכתב כך בשטר אני חייב לך חמש סלעים ולא חתם ונתן לו בפני עדים. ור"ת ז"ל מפרש כגון שבא לחייב עצמו באותו שטר אע"פ שאינו חייב לו כלום ע"כ ופשט אותה סוגיא משתמעא כפי' רש"י ז"ל ע"ש כי הם תוס' ז"ל ג"כ יישבו הסוגיא לפי דרכם:

ובנו אינו פדוי:    גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות אפילו אין נותנין כלום א"נ בשטר שיש לו על חברו. ובגמרא תני תנא קמיה דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן א"ל רב מזמן זו דברי ר' יוסי ב"ר יהודה סתימתאה ואמרי לה זו דברי ר' אלעזר ב"ר שמעון סתימתאה אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי. והקשו תוס' ז"ל תימה אמאי לא קאמר שבמשנתנו שנינו אין בנו פדוי ויש לדחות דה"א אין בנו פדוי דקאמר היינו עד שיתן לו דסד"א כיון שזקפם עליו במלוה הוי כאלו נתנם לכהן וחזר והלוה אותם לו ויכול הכהן למחול לו קמ"ל והוא לשון תוס' חיצוניות:

המפריש פדיון בנו וכו':    צל"ע שלא העתיקה הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות בכורים:

שנאמר יהיה לך ופדה תפדה:    הכי כתיב יהיה לך אך פדה תפדה ופי' רגמ"ה ז"ל ואבד קודם שבא ליד כהן חייב באחריותו שנאמר באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה כלומר אימתי יהיה לך שלך בזמן שפדה תפדה מיד ליד עכ"ל. ולשון ספר לקח טוב בפ' קרח ד' קי"ח את שהוא לך פדה ואת שאינו לך כגון שאבד אינו פדוי ע"כ:

משנה ט

הבכור נוטל וכו':    ברב אלפסי פ' יש נוחלין ד' רט"ו וביד פ' שני דהלכות נחלות סי' ט' וברפ"ג וסימן ד' ז' ובטור ח"מ סי' רע"ח:

ואינו נוטל וכו':    תוס' ר"פ אע"פ ודפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ"ו) ודפ"ק דמציעא ד' ט"ו:

ולא האשה בכתובתה וכו':    ביד בהלכות אישות פט"ז סי' ה' וברפכ"א דהלכות מלוה ולוה. וכתוב בנמוקי יוסף פ' המקבל ד' קל"ב ולא הבנות במזונותיהם משום טעמא דקולי כתובה מפרשים לה דתנאי כתובה ככתובה ובודאי דלגבי בנות דליגבו מיתמי קאמר דאילו מלקוחות מאי אריא שבח אפילו מגופא דארעא נמי לא גבו דאין מוציאים מזונותיהם מנכסים משועבדים ומדיהבינן טעמא משום קולי כתובה ש"מ דהא לאו הכי גבי משבחא וע"כ בשבחא דממילא הוא דבשבחא דמחמת הוצאה ליכא למימר דהא ודאי לא גבי כן פירשו הרמב"ן והרשב"א והרנב"ר ז"ל ובטור אבן העזר סי' ק'. בפי' רעז"ל מקולי כתובה שנו כאן וכו'. אמר המלקט עיין בהר"ן ז"ל ר"פ אע"פ שכתב שאפשר דדוקא בעיקר כתובה דהיינו מנה מאתים הוא דאמרינן הכי מפני שהיא לא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקילינן ע"ש עוד:

וכולם אין נוטלין בשבח:    לאתויי שבחא דממילא וכרבנן ודלא כרבי ופלוגתייהו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ"ד.) בסוף פי' רעז"ל כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים וכו' ע"כ. אמר המלקט הוא פי' רש"י שבכתיבת יד נוסחא אחרינא והיא בדפוס שהיו לו בנים בשעת מיתת אביהן של אלו ומתו בניו ואח"כ מת הוא דנכסים הללו לא היו ראויין להם בשעת מיתת אביהם אלא מספק ע"כ:

משנה י

ואלו שאינם חוזרים ביובל הבכורה וכו':    ס"פ יש נוחלין ויליף מינה התם דבעל שויוה רבנן מעת שנשאה לאשה דין יורש דאי ס"ד דלוקח הוי משעה שנשאה אפילו לאחר מיתה לא נפקא מכלל מקח וממכר ותיהדר ביובל. ומסיק התם שיש מקומות שעשאוהו כיורש ויש מקומות שעשאהו כלוקח ובכל מקום דטבא עבדי ליה הלכך גבי יובל משום פסידא דידיה דלא תיהדר ביובל למשפחת אשתו הניחו אותו יורש ולא עשאוהו לוקח וביד פי"א דהלכות שמטה ויובל סי' י"ט עד סוף הפרק. ומפרש בגמרא אין חוזרין לבטלה שיהא מאבד בכורתו אבל חוזרין וחולקים ונוטל פי שנים כבתחלה ור' אלעזר דמתני' דהיינו ר"א בן שמוע ס"ל דחוזרין לבטלה ומאבד בכורתו:

כדברי ר"מ:    לפי מה שחפשתי ודקדקתי נראה דגרסינן דברי ר"מ בלא כאף וכן הוא ג"כ בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל. ולדידיה דר"מ בכורה אינה חוזרת ביובל אי משום דמתנה קרייה רחמנא ואזיל לטעמיה אי משום טעם דמקיש שני חלקיו זה לזה וירושה אינה חוזרת לכ"ע וירושת הבעל נמי ס"ל כרבנן דמדאורייתא היא:

ר' אלעזר אומר כולן חוזרין ביובל וכו':    לשון רעז"ל עד לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא. אמר המלקט מדלא כתיב להוריש לו פי שנים ור' אלעזר בלי יוד גרסינן כדכתבינן:

ר' יוחנן בן ברוקא אומר וכו':    פ' הכותב (כתובות ד' פ"ד) והתם מייתי בשם רב דר"י בן ברוקא ס"ל דירושת הבעל דאורייתא אבל הכא סתמא דתלמודא קאמר לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא אפי' בתלמוד המוגה ע"י הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל איתיה ומ"מ קשה לע"ד דלדידן דקיי"ל הלכתא כר"י בן ברוקא וכדפסק הרמב"ם ז"ל שם ביד וגם מטעם שכתב שם הכסף משנה דמשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא וקיי"ל ג"כ דהלכתא דירושת הבעל דרבנן א"כ אע"ג דתלמודא קאמר דריב"ב ס"ל דירושת הבעל דאורייתא רעז"ל ה"ל לפרושי דאפשר דס"ל דירושת הבעל דרבנן וכדמשמע ג"כ מפי' הרמב"ם ז"ל במשנתנו ועוד דאפילו תלמודא דקאמר לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא מצינן למימר דה"ק אפשר שיסבור ירושת הבעל דרבנן ואפילו שיסבור ירושת הבעל דאורייתא דינו אמת דטעמו משום פגם משפחה. וע"ש בתוס' דפ' הכותב ותוסיף לקח טוב:

אף היורש:    ל"ג אף:

וינכה להם מן הדמים:    דמי קבר אשתו דהא מיהא חייב בקבורתה כצ"ל בפי' רעז"ל: