מלאכת שלמה על בבא קמא ז
<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
מרובה מדת תשלומי כָפֵל וכו': וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הכ"ף בקמץ והפ"א בצירי ולפי זה משמע דהוה כמו גָזֵל במוכרת וְגֶזֶל בסמוך. וקרא דכתיב באיוב סי' מ"א בְכֶפֶל רסנו שהוא נקוד בשש נקודות הטעם הוא זה משום דהוי כמוך ודוק. ונלע"ד דבתר דסיים תנא דיני ד' אבות נזיקין שהאחרון שבהן ההבער דסליק מיניה בפירקי' דלעיל תנא השתא דיני תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' הכתובים בתורה בין דיני דאבות דשור ובור כתיבי ברישא ומבעה והבער כתיבי בסיפא ותשלומי כפל שכתוב גביהן תשלומי ד' וה' באמצע כתיבי ואתיא כשמואל דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשינו ותנא וכשהזיק חב המזיק יתירא לאתויי קרן. א"נ אגב דתני בס"פ דלעיל הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ואפילו בנר חנוכה אליבא דת"ק דהלכתא כותיה תנא השתא דיני תשלומי ד' וה' דבעי למיתני בהו דאפי' גנב ומכר בשבת גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ביוה"כ דאפ"ה משלם תשלומי ד' וה' ואע"פ שאין הטעמים שוין דהתם ראוי לפוטרו משום דברשות עבד והכא ראוי לפוטרו משום שחייב כרת כנלע"ד. ובגמרא בלשון אחרון ואילו מדת תשלומי כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן ומדת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בגנב בלבד ולא קתני אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח והכר ודחי לה מי קתני אין בין דהוי דוקא ולא שייר מידי מרובה קתני תנא ושייר והקשו תוס' ז"ל מאי שייר דהאי שייר וי"ל דשייר טענת גנב באבידה דדריש לקמן ר' יוחנן דמשלם כפל וכי היכי דאי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ד' וה' בטבח ומכר ה"נ טוען טענת גנב באבידה ועוד שמשייר שותף שגנב מתברו ושותפין שגנבו לא משלם ד' וה' כדאמרי' לקמן בפירקי' ועוד יש מתרצין דאין לחוש הכא אם אינו משייר כי אם דבר אחד כיון דלא נחית למנינא אלא דגלי לן שיש רבוי בכפל מד' וה' ע"כ:
ובדבר שאין בו רוח חיים: דכתיב על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה וכו' כל רבויא הוא דמרבינן כל דבר ומשור וחמור ושה ממעטינן שטרות וקרקעות ועבדים ומשלמה ממעטינן דבר שאינו מסוים כשלמה מכפל ושבועה. פי' הרא"ש ז"ל כגון ההיא דתנן בה' שבועת הדיינין ואין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין לאפוקי בית מלא מסרתי לך ע"כ וכן פירשו תוס' ז"ל בלשון ראשון בשם ריב"א ז"ל ודחו פי' רש"י ז"ל. על כל אבידה לטוען טענת גנב באבידה שמצא והוא שקר דמשלם תשלומי כפל תניא בתוספתא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' הגזלנים בין כך ובין כך אין משלמין אלא קרן מפני שהשוו כבוד עבד לקונו אבל הגנב חלק כבוד לעבד יותר על כבוד קונו א"ר עקיבא מפני מה אמרו טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' מפני שנשתרש בחטא:
אין הגוגב אחר הגנב משלם תשלומי כפל: גמ' אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם כפל לגנב ראשון ורב ששת אקשי עליה ואמר דכד ניים ושכיב אמרה רב להאי שמעתתא עיין עליו. ואמוראי טובא פליגי בהא וכתב הרא"ש ז"ל וקיי"ל כרבה דרבה סבר דכל הפחות קני מדרבנן. אבל מדאורייתא קיימא לן דיאוש לא קני כעולא ורב נחמן וכרב ששת וכר' יוחנן: תו גרסי' בגמ' א"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו ודייק לה ממתני' דקתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים משלם אלא לאו ש"מ לזה אינו משלם לפי שאינו שלו ולבעלים אינו משלם כפל הואיל ואינו ברשותו להקדישו ואע"ג דסתמא אחרינא איכא ברפ"ה דמסכת מעשר שני דצנועין יכולין לחלל אע"ג דליתיה ברשותייהו כדכתבינן התם סמך ר' יוחנן טפי אהאי סתמא משום דקרא מסייע ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ועיין בתוס' דבפירקי' דף ע' דישבו דסתמא דמתני' דהכא דאין הגונב סתמא דרבים הוא אע"ג דהוה משמע דכסתם יחידאה היא דהיינו ר' יהודה ע"ש:
משנה ב עריכה
על פיהם או על פי שנים אחרים: מתני' אתיא אפי' כר' עקיבא דאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר והני עידי טביחה דקתני מתני' או עפ"י שנים אחרים חצי דבר הוא דמסהדי דאי לאו עידי גניבה איכא למימר דידיה קא טבח מ"מ מודה הכא ר' עקיבא דאע"ג דעדי טביחה צריכין לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכא לעדי טביחה ומשלם תשלומי כפל בלא עדי טביחה דבר שלם קרינן ביה וכיון שכן עדי טביחה נמי דבר שלם הוא ואע"ג דעדי טביחה לבד לא מחייבי ליה ולא מידי דשמא שלו הוא טובח:
גנב ומכר בשבת משלם וכו': בגמ' רמי עלה והתניא גנב ומכר בשבת פטור ומוקי רמי בר חמא לההיא ברייתא באומר לוקח לגנב לקוט לי תאנים מתאנתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה וקלב"ם ואע"ג דלענין תשלומין אי תבע ליה לוקח לגנב החזר לי תאנים שלקטת אותן לי מה שמכרת לי בדמיהן לא אמרינן ליה זיל שלים דהא מתחייב בנפשו הוא אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי ויהיב ליה איהו מנפשיה הוי מכירה וסד"א דליתחייב בד' וה' קמ"ל דלא:
גנב וטבח ביוה"כ: והגיה רבינו יהוסף ז"ל גנב וטבח ומכר ביום הכפורים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ. ובגמ' פריך נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקיי"ל דאין אדם לוקה ומשלם ומוקמי' מתני' כר"מ דאמר בפ"ק דמסכת מכות אדם לוקה ומשלם דתנן התם לוקין ומשלמין שלא השם וכו' ופרכי' אי ר"מ אפי' טבח בשבת ליחייב תשלומי ד' וה' דהא שמעינן ליה לר"מ דאית ליה נמי אדם מת ומשלם דהכי אמר בהדיא בברייתא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ד' וה' ומוקי לההיא בטובח ע"י אחר דאע"ג דזה חוטא זה מתחייב ואע"ג דבעלמא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה שאני הכא דאמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה אי אפשר אלא בשנים אף טביחה ע"י אחר נמי מתחייב בתשלומין. דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח ור"ש בלחוד הוא דפליג עליה דר"מ בההיא ברייתא ופטר ליה לשוחט בשבת או לע"ז מתשלומי ד' וה' משום דס"ל דשחיטה בשבת שחיטה שאינה ראויה היא דס"ל לר"ש כר' יוחנן הסנדלר דאמר בברייתא המבשל בשבת בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ויליף לה מושמרתם את השבת כי קדש היא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה והשוחט בשבת נמי אם בשוגג אסור לו לעולם ולאחרים מותר במ"ש ואם במזיד אסור לעולם אפי' לאחרים אבל ר"מ וכל התנאים ס"ל דשחיטה בשבת שחיטה ראויה היא וכדתנן בפ"ק דחולין השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וא"כ כשגנב ושחט בשבת ע"י אחר מחייב תשלומי ד' וה' וכ"ש הגונב ושוחט ביוה"כ ע"י אחר דשחיטה ראויה היא דמחייב תשלומי ד' וה' ושפיר מיתוקמא מתני' ככולהו תנאי אפי' לרבנן דס"ל אין אדם לוקה ומשלם דהכא חברו הטובח הוא הלוקה והוא המשלם וזהו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דבגמ' אוקמוה למתני' דקתני גנב וטבח ביה"כ משלם תשלומי ד' וה' בטובח ע"י אחר וכן ג"כ הוא כפי' הרמב"ם ז"ל למתני' מכח עומק פשטה של ההלכה הוציאוהו כדכתיבנא כנלע"ד. ועוד נלע"ד דלר"מ אפי' אי הוה ס"ל כר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסורין אפ"ה הוה מחייב ליה תשלומי ד' וה' בטובחו ע"י אחר דהא איהו ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד אלא דקושטא דמילתא כתיבנא דהוי שחיטה ראויה אפי' לדידיה משום דאיהו ס"ל דמעשה שבת מותרין ומקיל טפי דאם בשוגג אפי' הוא עצמו מותר לאכלו ואפי' בו ביום ואם במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים עד מ"ש שמותר אפי' הוא עצמו ובמסקנא פרכינן ומי מצית מוקמת לה כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה ומשני לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה או לכלבים ולאשמועי' דשחיטה ראויה חשיב לה אבל ביוה"כ פליג דאין אדם לוקה ומשלם אלא א"כ שחטו ע"י אחר וכדכתיבנא. והקשו תוס' ז"ל וא"ת ולרבה דאמר בפ' אלו נערות דלר"מ חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם היכי הוה משני מתני' כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקי מתני' בדלא אתרו ביה וכו' כדפי' רעז"ל והכי משני רבה התם מתני' דאלו נערות:
טבח ומכר ואח"כ מת אביו: אבל מת אביו תנא סיפא וכו' לשון רעז"ל עד סוף: אמר המלקט ואפי' יש לו אחים אמרי' בגמרא דפטור דלא קרינן ביה וטבחו דמשמע כולה באיסורא וכתב הרא"ש ז"ל ומשום פטורא דסיפא דאשמועי' חדושא תנא רישא ואח"כ מת אביו ואח"כ הקדיש ומילתא דפשיטא היא שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תנייה דקתני אם גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור דבעינן וטבחו כולו באיסו' והא ליכא. גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור ולאחר יאוש דחלה הקדש ע"י יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח ע"כ. וכתב נ"י ז"ל כתב הרא"ש בשם רבו הרמב"ן ז"ל דבין רישא שטבח קודם שמת אביו בין סיפא מיירי כגון שעמד האב בדין ולפיכך משלם ברישא תשלומי ד' וה' לבנים זכות האב דאי קודם העמדה בדין ה"ל קנסות וקיי"ל בכתובות פ' נערה דאין אדם מוריש קנס לבניו ולקמן בסיפא טבח אחר שמת אביו פטור מתשלומי ד' וה' דאע"פ שמשלם כפל על הגניבה אחר שעמד בדין מ"מ העדים לא העידו על הטביחה אלא אחר שטבח ואז שלו הוא טובח ואע"ג דמתלמודא דלקמן הוה משמע דחייב אפי' לא עמד בדין דהוי קנס לא דחיק ספק דכתובות משום מאי דשקלו וטרו לקמן לרווחא דמילתא ע"כ:
גנב וטבח ומכר ואח"כ הקדיש: כצ"ל. וכתבו תוס' ז"ל בפירקין דף מ"ט דהא הקדש הוי קדשי ב"ה דקדשי מזבח לא הוי אלא מחיים:
גנב וטבח לרפואה ולכלבים: הגיה הר"ר יהוסף ז"ל גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים וכו' וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ:
השוחט ונמצא טרפה: משלם תשלומי ד' וה'. סתמא כר"מ דאית ליה במתני' בפ' אותו ואת בנו ובפ' כסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דיליף לה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ אלא שאין הלכה כמותו אלא גבי אותו ואת בנו כדכתיבנא התם בפ' אותו ואת בנו סי' ג'. וכתבו תוס' ז"ל כאן וגם שם פ' כסוי הדם וכיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר ר"מ יש לנו לומר כן בכל מקום ולהכי בתשלומי ד' וה' נמי שמה שחיטה ע"כ. ור"ש אזיל לטעמיה דאית ליה התם דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ופי' הרמב"ם ז"ל שתולין שנשחטו בעזרה אסורין אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ד' וה' לרבנן ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דהא מדייקא פ' כסוי הדם דר"ש ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדתנן פ' בתרא דתמורה רש"א חולין שנשחטו ישרפו ה"ה דה"מ למידק ממתני' דהכא דקתני ר"ש פוטר בשני אלו ע"כ:
השוחט חולין בעזרה: מוקי לה רבא בגמ' למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים דבגמר טביחה הוא דאיתסר בהנאה מן התורה ועד השתא דמריה קטבח ומש"ה מחייב לשלם. ובהכי נמי מתוקמא מתני' אפי' כמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהכא על כרחך כיון דתחילת שחיטה היה בחוץ לא נאסרה בהנאה עד גמר שחיטה ומחייב דדמריה קטבח. והמוכר טרפה לר"ש ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ר' יוחנן אמר חייב אע"ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה וריש לקיש אמר פטור כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה ומוכחא ברייתא טפי כדברי ר' יוחנן הכי איתא בגמ' בפירקי' דף ע"ז. וביד פ"ג דהלכות גניבה סימן ה' ז' ושם נפל טעות בדפוס בכסף משנה וכצ"ל שם סימן ה' גנב שמכר בשבת או שמכר לע"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה' שאין במכירה מיתה:
משנה ג עריכה
משלמין לו את הכל: בגמ' מוקי לה כגון שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה או המכירה ואמרו ביום ראשון גנב ביום שני טבח או מכר דאי בשהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה כיון דקיימא לן כאביי דעד זומם למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין אטביחה אלא ודאי בשהעידו בבת אחת ואהזמה לא איכפת לן אם היתה בבת אחת או בזה אחר זה דהכחשה תחלת הזמה היא כרבא וכר' יוחנן. פי' הכחשה תחלת הזמה שאם באו שנים ואמרו הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף באה כת אחת שלישית ואמרה עמני הייתם נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה הכא נמי אפי' שהוזמו תחלה על הגניבה ואח"כ על הטביחה דהשתא בהזמת הגניבה הוכתשו מטביחה א"נ שהוזמו תחלה אטביחה ואח"כ אגניבה מאחר שהעידו בבת אחת בתוך כדי דבור אפ"ה משלמין דהכחשה תחלת הזמה היא. ולשון רש"י ז"ל ובגמ' מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה ע"כ וכן פי' רעז"ל גבי בבא דהאחרונים משלמין תשלומי שלשה. בסוף פי' רעז"ל אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שניהם ע"כ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ונראה שפירוש לפירושו הוא שכשלא היזם אלא אחד מן השנים הראשונים בטלו שנים האחרונים וגם שנים הראשונים בטלו לענין שלא ישלמו תשלומי כפל אבל כשהוזמו שנים הראשונים לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:
משנה ד עריכה
גנב והקדיש: בפ' הנזקין תני עלה טבחו בחוץ חייב כרת דאלמא קני לגמרי דאי לאו הכי לא קדיש להתחייב עליו כרת ומתרץ התם כרת שע"י דבריהם באת לו דאקמיה ברשותיה כי היכי דליחייב כרת. ובגמ' פריך בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא ליחייב משום שהקדישו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומסקי' מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן דהיינו הגנב [והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים דהיינו הקדישו מעיקרא תורא דראובן] והשתא נמי תורא דראובן דעדיין שם המקדישו דהיינו הגנב עליו שקרוי עולתו של פלוני. ופירשו תוס' ז"ל דהכא מיירי דוקא בקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעליו עליו והא דתניא לקמן בגמ' דף ע"ט גנב והקדיש משלם תשלומי ד' וה' איירי בקדשי בדק הבית דלא שייך למימר מעיקריא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב נ"י ז"ל שנראה שכן דעת הרב אלפסי ז"ל אבל אני רואה בהפך שהביא אותה ברייתא וכתב עליה דלאו הלכתא היא אלא כמתני' וכו' ואפשר שהיתה לו נוסחא אחרת ברב אלפס ז"ל או שמא צ"ל ונראה שאין כן דעת רב אלפס ז"ל. והמגיד משנה כתב שרב אלפס השמיט לאותה ברייתא ע"כ והראב"ד ז"ל דעתו שם בהשגות כדעת תוס' והרא"ש ז"ל:
רש"א וכו': בפ"ק דפסחים דף ה' אמרי' דאע"ג דלר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי כגון הכא אעפ"כ איצטריך רחמנא למכתב גבי חמץ של נכרי לא ימצא היכא דקבל עליו אחריות משום דסד"א הואיל וכי איתיה לחמץ בעיניה הדר הוא גופיה למאריה שהרי עדיין לא נאבד א"כ לאו ברשותיה דישראל קאי קמ"ל קרא דלא ימצא דאפ"ה עובר עליו ישראל ולא תימא דוקא היכא דאינו בעין כגון הכא גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן הוא דאמרינן גורם לממון כממון דמי ומשלם הגנב כפל. עוד מוכח התם דרבנן מודו גבי חמץ דדבר הגורם לממון כממון דמי משום קרא דלא ימצא וחייב לבער חמצו של נכרי שנפקד בביתו אם הוא חייב באחריותו אם יאבד או יגנב. ואיתא נמי בפירקי' דף ע"א אלא דהתם קתני רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב ופי' רש"י ז"ל שם חייב לשלם כפל וכו' וכך היא הגרסא ג"כ בהרי"ף ז"ל ומ"מ גם חייב בתשלומי ד' וה' אבל תוס' ז"ל כתבו שם דר"ש קאמר בהדיא דחייב ד' וה' בדבר הגורם לממון. בפי' רעז"ל ר"ש לאו אמילתיה דת"ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר. אמר המלקט פי' דאי אמילתיה דת"ק קאי ומחייב ליה משום שהקדישו דהוי כמו מכרו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מ"מ אפכא מיבעי לי' למימר קדשים שהגנב חייב באחריותן פטור דאכתי לא נפקא לבהמה מרשותיה דגנב וכאילו לא מכרו עדיין אפי' להקדש דמי כיון שחייב לשלם אחר תחתיו אם יאבד אבל אם הקדישו הגנב בתורת קדשים שאינו חייב באחריותן דין הוא שיתחייב תשלומי ד' וה' שהרי מכרו לשמים מכירה גמורה שאינו חייב באחריותה ומש"ה מוקמי' לה בגמ' דר"ש אמילתא אחריתי קאי וכדפי' רעז"ל: וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל לשון רש"י ז"ל דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לא אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמאריה קטבח דדבר הגורם לממון כממון דמי ע"כ. עוד בפי' רעז"ל אלא שנשפך הדם. אמר המלקט פי' דבגמ' פריך והרי חזרה קרן לבעלים הואיל ולשם בעלים נזבחו ויצאו ידי חובתן בו ואמאי משלם תשלומי ד' וה' ומתרץ שנשפך הדם ופי' רש"י ז"ל ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא ואעפ"כ לא עלו לבעלים ולפיכך משלם תשלומי ד' וה'. ובגמ' מסיק כי אתא רבין א"ר יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. עוד בפי' רעז"ל ושמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וכו'. אמר המלקט לעיל בפירקין סי' ב'. ובגמ' אמר רבא לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב אמר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו יכול הגנב לפטור עצמו אם הודה מעצמו בכבש לרבנן ובעולת העוף לר"א בן עזריה דתנן בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה יביא כבש ר' אלעזר ב"ע אומר תור או בן יונה והאי גנב נמי אתשלומין דבעלים מיחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא מבית הקדש אבל לרבנן פשיטא דלעולם משלם הקרן לבד בשלימות אם הפרישו שור וגנבו אע"פ שטבחו או מכרו אינו משלם אלא הקרן לעולם בין הודה מאליו בין טבח ומכר על פי עדים דודאי דאע"פ שהודה מאליו לא מיפטר בכבש אם מה שגנב הוא שור:
משנה ה עריכה
מכרו חוץ מאחד ממאה וכו': לשון רעז"ל עד לאפוקי שאם השאיר גזותיה או קרניה דלא הוי שיור ולא מיפטר בהכי. אמר המלקט כרב והיא דעת הרמב"ם ז"ל וכתנא דאמר אליבא דר"ש בן אלעזר הכי ודלא כרבי דאמר בברייתא כל דבר שאינו מעכב בשחיטה למעבדה נבלה מחיים כגון ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה משלם תשלומי ד' וה' דכתי' וטבחו מידי דמעכב בטביחה כגון ושט או קנה או אחד מבני מעים או ירך מן הארכובה ולמעלה הוי שיור ואינו משלם חשלומי ד' וה' לאפוקי מידי דלא מעכב בטביחה כגון ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה דלא הוי שיור ומכרו דומיא דוטבחו ודלא כת"ק דרבי דאמר אפי' חוץ מגיזותיה או קרניה אינו משלם דוטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן ודלא כאידך תנא דר"ש בן אלעזר דאמר חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ד' וה' דכיון דלאו למיגז קיימא הוי שיור חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ד' וה' דכיון דלמיגז קיימי לא הוי שיור:
או שהיתה לו בו שותפות: קודם שגנבו דלא קרינן וטבחו או מכרו כולו באיסור ואע"ג דכבר שמענו זה ממתני' דלעיל בגנב משל אביו ומת אביו קודם שמכרו התם ה"א משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא אשמעי' אפי' אין לו שותפות אלא באבר א' או בגזה מהרמ"ה ז"ל עכ"ל נמקי יוסף ז"ל. נראה מדבריו ז"ל שהוא פוסק כמ"ד דאפי' גיזה נקראת שיור דומכרו כולו בעינן וכן יש פוסקים שפסקו כן ג"כ ועוד נראה מדבריו ז"ל שמה שחלקו בגמ' ובברייתא אי מכרו חוץ ממאה שבו הוי אפי' קרנה וגיזתה או דוקא דבר הניתר בשחיטה או דוקא דבר המעכב בשחיטה לאו דוקא בבבא דמכרו אלא ה"ה בבבא דאו שהיתה לו בו שותפות דפליגי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה כנלע"ד:
השוחט ונתנבלה בידו: שלא מדעת ונוחר ומעקר מדעת:
וטבח ומכר חוץ מרשותם: כשהוציאו מרשותו נעשה עליו גנב וקנאו:
או שגנב חוץ מרשותם: קנאו במשיכה מיד ונעשה עליו גנב אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דלא נעשה עליו גנב:
או שגגב וטבח ומכר חוץ מרשותם: משנה שאינה צריכה היא אלא דנקט כולהו גוונא. ומפורש שם ביד פ' שני דהלכות גניבה פטור מן הכפל אם הגניבה היתה ברשותם של הבעלים וכן ג"כ אם טבח ומכר ברשותם פטור. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות גניבה ס"פ שני גנב ברשות הבעלים ואחר שידעו שנגנבה הוציאה וטבחה או מכרה חוץ מרשותן או שגנב והוציא חוץ מרשותן וטבח או מכר ברשותן משלם תשלומי ד' וה' ע"כ:
משנה ו עריכה
היה מושכו וכו': פי' נמקי יוסף ז"ל היה הגנב מושך אותו ויוצא פטור שאין משיכה קונה ברשות הבעלים ע"כ. בכתובות פ' אלו נערות פליגי רבינא ורב אחא דרבינא ס"ל דמשיכה בר"ה קניא ודייק לה מרישא דמתני' דקתני היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור טעמא דמת ברשות הבעלים הא הוציאו מרשות הבעלים כל היכא דאפקיה ואפי' לר"ה חייב ורב אחא ס"ל דמשיכה בר"ה לא קניא ודייק לה מסיפא הגביהו או שהוציאו הוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי לרשותיה דהא הגבהה קונה בכל מקום אף הוצאה נמי דאתי לרשותיה ואז אמרי' דקנה אבל בר"ה לא קני ורישא לרב אחא לא קשיא כמה דלא אתי לרשותיה רשות בעלים קרינן ביה סיפא נמי לרבינא לא קשיא הוצאה דומיא דהגבהה לא אמרינן. וכתבו תוס' ז"ל ונראה דההיא פליגא אאביי ורבא דאמרי בהמוכר את הספינה משיכה קונה בסימטא אבל לא בר"ה ונראה דהלכה כאביי ורבא מדמייתי מילתייהו בהמוכר את הספינה פי' מדפריך ממילתייהו משמע שהם עיקר ולא שייך כאן כל היכא דפליג רב אחא ורבינא הלכה כרבינא ולקולא ע"כ:
או שהוציאו מרשות הבעלים: משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפי' הוציאו לר"ה ואע"ג דאין משיכה קונה בר"ה ה"מ לענין קניה אבל להתחייב באונסיו כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב נמקי יוסף ז"ל וכן כתבו תוס' ז"ל שם בפ' אלו נערות ולא פליגי אביי ורבא אדרבינא. ודוק ותשכח שרש"י ז"ל פי' בבבא קמייתא דהיה מושכו ויוצא פטור פי' דהיינו מכפל וגבי פטור דבסיפא דהיה מושכו הכהן או ב"ח או השומר ומת ברשות הבעלים פטור פי' דפטור הגנב מכלום אבל ראיתי שהר"ש לוריא ז"ל הגיה גם בהיה מושכו דרישא פטור מכלום ואם קבלה נקבל דלא נהירא שהרי נ"י ז"ל העתקתי לשונו לעיל ולא הזכיר אלא פטור סתם דמשמע פטור מכפל וגם רעז"ל העתיק לשונו כאשר הוא בגמ' בדפוס:
משנה ז עריכה
אין מגדלין וכו': וכתוב בשלחן ערוך ביורה דעה סימן ש"י ובחשן המשפט סי' ת"ט דהאידנא שאף בארץ ישראל אין רוב שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפי' בארץ ישראל. ועיין בספר מאירת עינים סי' ל"ד סעי' י"ג. ונלע"ד דקתני תנא האי מתני' הכא בתר דסליק מכל דיני נזקי בהמה חיה ועוף דכתיבי באורייתא נקט דינים התלוים בבהמה חיה ועוף שהם גזרה מדרבנן בלבד. ועוד אפשר לומר דתנא האי מתני' הכא אגב שסיים למיתני דיני תשלומין ד' וה' ויקשה לך אחר שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל היכי משכחת דיני תשלומין ד' וה' אי אמרת בחוצה לארץ הא אין דנין דיני קנסות בח"ל דדוחק לומר דמתני' לא מיירי אלא בזמן שישראל יושבין על אדמתן שאז דנין דיני קנסות גם בחו"ל. ואי בא"י הא אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל לזה סמך ענין לו כלומר דמשכחת לה במדברות שבא"י דהא מגדלין שם בהמה וכדא"ר אלעזר בגמ' ראוהו שהטמין עצמו בחורשין ומשך בהמה וטבחה או מכרה משלם תשלומי ד' וה' דאע"ג שהכל ראו אותו גונב אעפ"כ אינו נקרא גזלן אלא גנב כיון דמיטמר מינייהו כך נלע"ד. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל אין מגדלין בהמה דקה אפי' בבית קאמר דלרעות אפי' בהמה גסה אסור ואע"ג דלא פסלי' רועה אלא כשמרעה הבהמות של עצמו אבל של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו בהמה דקה שאסורה לגדל בבית אין נראה לחלק בין מגדל שלו למגדל של אחרים דהא אפי' בכרעי המטה אסור ע"כ. פי' דבברייתא אמרו רבנן אפי' קשורה בכרעי המטה ולפי' רש"י ז"ל דבגמ' ר"ג פליג עלייהו דרבנן ומתיר לקושרה בכרעי המטה אבל ראיתי בנמקי יוסף כתוב ובגמ' אמרי' דלאו דוקא אמרי' שתצא לרעות דאפי' קשורה בבית בכרעי המטה אסור אלא לשהותה לצורך הרגל שלשים יום דוקא והכי קתני בהדיא בתוספתא אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קשורה בכרעי המטה וכן בגמ' לקמן שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לשהות א"ל מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה ומקרא נמי משמע הכי אסרו חג בעבותים פירש"י שהיו קושרין הקרבן בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח עכ"ל ז"ל. ותניא בגמ' בברייתא וכשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה כגון צביים ושועלים ר"ש בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולין וקופין וחולדות סנאים מפני שעשויין לנקר את הבית מן העכברים פי' רש"י ז"ל כלבים כופרים קטנים וננסים הם ל"א כלבים גדולים של ציידין ואין מזיקין ע"כ ומוקי בגמ' להאי חתול דמתיר ר"ש בן אלעזר לקיימו באוכמא אבל חוורא מועד להזיק אדם ואפי' אוכמא בר חוורא בר חוורא מועד להזיק אבל אוכמא בר חוורא בר אוכמא בעיא דרבינא בגמ' ומשמע דלא אפשיטא:
אין מגדלין תרנגולין בירושלם: אפי' ישראל מפני הקדשים ובירוש' משמע דרמיז לה מקרא דכתיב ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו עיר שמחברת ישראל זה לזה דכמו שאין הכהנים מגדלין כך לא ישראל ג"כ ע"כ. וביד פ"ז דהלכות בית הבחירה איתיה לדין זה דגדול תרנגולין:
ולא כהנים בארץ ישראל מפני הַטְהָרוֹת: כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל הטית בשבא. והחכם ה"ר מנחם עזרי' נ"ע השיב בסימן פ"ה דלא שנו אלא במקום שאינו משתמר אבל בלולין הנשמרים מותר לכהנים ללוים וישראלים אפי' בירושלים לגדלם להתפרנס מהן וברבורים אבוסים דשלמה יוכיחו והויא מתני' סייעתא למ"ד במסכת יומא מאי קרא קרא תרנגולא ומרישא דמתני' שמעינן דקתני אין מגדלין בהמה דקה בא"י והיינו דוקא בשלוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזור דאי הכי תכבד העבודה בלשכת הטלאים ועוד דהויא לה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וסיפא דקתני לא יגדל חזרים לא שייכא בטעמא דהנך באבי כלל ולא גמרי' מינה כלל עכ"ל ז"ל. ונראה דממתני' נמי מצינן לדיוקי לכאורה כותיה מדנקט גבי תרנגולין בלחוד מילתא בטעמא מפני הקדשים או מפני הטהרות ש"מ שאם הם בתוך לולן דליכא למיחש לקדשים ולטהרות מותר אלא דאיכא למידחי דאדרבא איכא למימר לאידך גיסא דלהכי נקט הכא מילתא בטעמא כלומ' דמפני חומרא דקדשים וטהרות ראוי שלא לגדל כלל שמא תנתק ותמוש ותלך למקום שרצים ונבלות ותגע בהם ותבא ותגע בקדשים או בטהרות והכי נמי מסתברא מדלא קתני בברייתא בגמ' דמגדלין עופות ותרנגולין שלשים יום קודם משתה בנו כדקתני גבי בהמה דקה ואי משום קרא תרנגולא מצינן למימר בכפרים הסמוכים לירושלם ואי משום לשכת הטלאים לא אריא כיון דלצורך גבוה הוא שרי דהא אפי' לצורך הדיוט שרי בברייתא בגמ' לגדל בהמה דקה שלשים יום קודם לרגל או שלשים יום קודם משתה בנו כיון שגם הם צרכי מצוה הם:
אין מגדלין חזירין בכל מקום: וכתבו תוס' והרא"ה ז"ל דנראה דלא יגדל חזרים דמתני' היא היתה גזירה בפולמוס של טיטוס ע"כ ועיין במ"ש ע"ז בפ' בתרא דסוטה סי' י"ד. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל לא יגדל ישראל חזירים בכל מקום:
לא יגדל אדם את הכלב וכו': בברייתא תניא אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר דבין ישראל לגוים דצריכה שמור וביום קושרו ובלילה מתירו. ויש לדקדק כאן דקתני לא יגדל אדם את הכלב ולא קתני אין מגדלין כלבים כדקתני בכלהו באבי אלא נקט לשון יחיד ועוד מלת אדם יתירה דקתני ועוד דנקט הכלב בה"א הידיעה. ואפשר דאתא לאשמועי' אגב אורחיה שאם היא אשה יש בה עוד איסור אחר מפני החשד וה"ה איש שאסור לגדל כלבה נקבה מפני החשד מצורף להני טעמי דאיסור גידול הכלב תנא דאסור לגדלו אפי' כי ליכא הני טעמי אא"כ קשור בשלשלת דחיישי' שמא תפיל אשה מיראחו ונראה עוד דנקט הכלב בהא הידיעה דהיינו כלב רע דוקא וכדתניא בברייתא בגמ' בשם ר"ש בן אלעזר דמותר לגדל כלבים כופרים וכדכתיבנא וגם תניא בפ"ק בגמ' דב"ק דף ט"ו ובס"פ שור שנגח ד' וה' תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו' וכן היא הלשון בטור ח"מ סי' ת"ט:
אין פורסין נשבים ליונים: נלע"ד דבדין הוא דה"ל למיתני אין פורסין שהוא מטעם גזֵל בהדי אין מגדלין בהמה דקה שהוא ג"כ מטעם גזל אלא דנקט כולהו אין מגדלין בהדי הדדי ועוד דהא שייכא בכל מקום כמו חזרים וכלבים. ובגמ' פריך ומי אזלי כולי האי והתנן בפ' לא יחפור מרחיקי' את השובך מן העיר נ' אמה ותירץ אביי מישט שייטי טובא אבל כריסם במה שמלקטין בחמשים אמה מתמלאין והדר פריך ומישט שלשים רוס ותו לא והתניא אין פורסי' נשבים ליונים אא"כ הרחיק מן הישוב שלשים רוס בד"א במדבר אבל בישוב אפי' מאה מיל לא יפרוס ומוקי רב יוסף לברייתא בישוב כרמים שהולך מכרם לכרם עד למרחוק. ורבה אמר בישוב שובכין והשובכין הן דנכרים או דהפקר או דידיה דמשום יוני שובכין שלא ילכדו בפחים אין לחוש דשלו הן אבל יש לחוש ליוני הישוב שבאין דרך השובכין למרחוק ופירשו תוס' בשם ריצב"א ז"ל דמאה מיל לאו דוקא אלא אפי' אלף לא יפרוס והמקשה ס"ד דאיירי ברייתא בישוב זרעים וה"פ ומישט שייטי שלשים רוס ותו לא אפי' בישוב זרעים והא מוכחא סיפא דברייתא דנישוב זרעים שייטא טובא ואין זה אלא משום אכילה אלמא דלא מליא כריסא בחמשים אמה ומשני דלא איירי בישוב זרעים אלא בישוב כרמים ובישוב שובכין וקרי מדבר היכא דליכא ישוב כרמים וישוב שובכין ע"כ. וכן תירץ ג"כ בירושלמי ר' יוסי ב"ר בון כותיה דאביי דלרעות מריעה חמשים אמה לפחות פורחת אפי' ד' מילין ע"כ:
מן הישוב: כתב הר"ר יהוסף ז"ל שמצא ברוב הספרים היושב ותימה גדול הוא בעיני:
שלשים רוס: היינו ד' מילין ופעמים שנותן שיעור בריסין ופעמים במילין ופעמים בפרסה תוס' ז"ל בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג):