מי השילוח/פרשת נח

<< · מי השילוח · פרשת נח · >>

חלק ראשון

אלה תולדות נח כו' ועשית לך תבת עצי כו'. ענין התיבה, שנתן הש"י עצה והגנה לנח עד שעברו ימי הזעם. וכן לכל מי שלא נזדכך לבו עדיין יוכל ללמוד עצות איך יסתר עצמו ויגין בעדו מכל רע המתרגש בעולם. וכן אמרו חז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו ירוץ לחדרי חדרים של תורה והיא נותנת לך עצה איך להנצל. וענין התיבה הוא ע"פ מה דאיתא בגמ' (פסחים קיג:) שלושה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ואינו משתכר ומי שמעביר על מידותיו. מי שאינו כועס היינו שאינו מראה שום כעס בפועל, ואינו משתכר היינו שיש לו ישוב הדעת ומכיר ומאמין בבורא העולם, מי שמעביר על מדותיו היינו שמסיר הכעס גם מלבו שלא יהיה בלבו שום תרעומות על חברו, ועל אלו השלשה מרמז התיבה. עשה לך תיבת עצי גופר היינו שלא תכעוס כי גפרית מורה על כעס, וזה עשה לך תיבת עצי גופר היינו שתסגור את הכעס ולא תכעוס בפועל. קנים תעשה את התיבה היינו שלא תשתכר רק תהא בישוב הדעת כי קנים הוא חדרים כמו מי שיש לו חדרים הרבה צריך שיהיה לו ישוב הדעת לידע מקום כל חדר ותשמישו, וגם מסכת קנים מורה ע"ז ולכן מי שאין לו ישוב הדעת ולב טהור אינו מבין לאמיתם את עומק ד"ת הנמצא במסכת קנים. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר היינו שתעבור על מדותיך, וכי וכפרת היינו שתכפר מעומק לבך, שלא ישאר בלבך רושם מכעס על חבירך, והשיעורין מהתיבה הם אותיות לשון ג' מאות אורך וחמשים רוחב ולמ"ד קומה, והיינו שלא יהיה לך לשון שקר, וגם אלו השיעורין הם נגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, למ"ד אמות גובה כנגד בכל לבבך, נ' רוחב נגד בכל נפשך וג' מאות אורך נגד בכל מאדך, כי מאד היינו בכל מה שיוכל האדם לשער ולהוסיף, וע"ז רומז אות הש' כי הש' הוא אחרונה שבא"ב, כי סוד הת' הוא כמוס לעוה"ב ולכן בכל מקום שרצו חכמים לגזם גזמו בשלוש מאות כמו ג' מאות כור, וג' מאות כהנים שבמסכת מדות פ"ג. צוהר תעשה לתיבה היינו שתדע כי הכל בידי שמיים, כי צוהר היינו בהירות וידיעה, ואל אמה תכלנה מלמעלה היינו שתצמצם בכל קבלות ההשפעה שלא תהיה רעבתן. ופתח התיבה בצדה תשים היינו כמו שמבואר על פסוק בקש שלום ורדפהו וכמו דאיתא במדרש (במדבר רבה יט כז) בקש שלום ממקומך ורדפהו ממקום אחר, היינו מצדך ומכחך לא יהיה שום מניעה לשלום, אך גם לרדוף אחר חבירו לקרב את עצמו לחבירו גם זאת אין מהצורך כי בכל דבר נמצא ספק כי יוכל להיות שזה אינו ראוי לבא אל ביתך, אך לדחותו גם כן אינו רשאי, וזה פירוש בצדה תשים לא בפירסום. תחתיים שניים ושלישים תעשה היינו שנצטוה נח לידע איך להתנהג עם ג' בניו בכל אחד לפי מדרגתו, עם חם כפי מדרגתו היינו תחתיים שתדבר עמו רק לפנים ועם יפת שניים ועם שם שלישית היינו שתדבר עמו מעומק הלב וכל סודותיך תגלה לו. וכל זה היה עצות לנח קודם שנשלם איך יסתיר עצמו, כי מיד כשיצא מן התיבה שאז היה השלמתו אז עשה היפך מאלו הדברים כמ"ש וישת וישכר, וכעס על חם ולא עבר על מדותיו, כי כשאדם נשלם אז מותר להתפשט כי אז הכל רצון ה'.

וישלח את העורב ויצא יצא ושוב כו'. עורב רומז על כעס, ונח רצה שלא ימצא מדות הכעס בעולם, והראה לו הקב"ה כי לעת עתה עוד מהצורך במדה זאת בעולם, כי לפעמים נגד תאוה שיבא לאדם איזה תאוה רעה יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, וזה פירוש ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים היינו עד שיוכלו חמדות רעות מהעולם אז יבוטל גם כעס כי מים היינו חמדה, ולכן במקדש התחיל מעט רמז ע"ז שהיה שם אמה כלה עורב כדאיתא במסכת מדות פ"ד.

ויאמר ה' אל נח לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור כו'. הנה זאת מחשבת הש"י נודע לנח, מאחר שנטבע בלבו גודל יראה אחר המבול שלא נכון לפני האדם להתפשט את עצמו כפי רצונו ורק צריך לעצור את רוחו, מזה הבין כי כן הוא ג"כ רצון הש"י שלא יקלל עוד את האדמה.

ואתם שרצו בארץ ורבו בה. במדרש רבה מביא (בראשית רבה לד טו) מעשה על זה מתלמודו של ר"י איך שלא היה יכול לסבור ד"ת מפני שהיה מגודל בארץ אחרת ואף אור ארצו היה רע, ועל זה מסיים המדרש לב בוסר בחלקו של חבירו, כי החטא של דור המבול היה עינים רמות שכל אחד היה עינו רעה בחלק חבירו, ולזה אמר הש"י לנח ואתם שרצו, שרצו היינו קטנות כמו שפירש"י ז"ל על תיבת שרץ, וזהו שרצו בארץ היינו שתסתפק בחלק הקטן הניתן לך ולא תקנא בחלק חבירך, ורבו בה היינו שמחלקך תקבל תענוג בכל פעם יותר ותתפשט בה מאוד.

והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ענן היינו יראה והסתר וקשת היינו מבטח עוז כי בכל תוקף היראה יהיה לך בטחון גדולה וזאת הבטיח הקב"ה לנח, וזה שנאמר בזוה"ק (ח"א עב:) לא תצפה לרגלי דמשיחא עד דתחזי קשתא בגוונין נהורין, היינו שיהיה התקופות מהש"י בולט ומפורש נגד עיניך אז תצפה לרגלי דמשיחא, וזה ששאל רשב"י את ריב"ל נראתה הקשת בימיך (כתובות עז:), ולא שאל אותו בלשון ראית דנראתה משמע לפעמים ולא בתמידות, ולרשב"י היה הקשת בתמידות והקשת והתקופות של ישראל הוא הפרשה שמע ישראל שהוא נותן תקופות בלב המיחלים לחסדו.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ולא נאמר לשון אחד, כי עיקר לשון הוא לשון הקודש, כי לשון הקודש הוא ממה שנטבע בעומק ונובע משורש החיים, ושאר הלשונות נקראים לשון עלגים וכמ"ש (ישעיהו לג יט) נלעג לשון אין בינה, היינו שאין לו שורש חיים בלבו כי בינה הוא בלב, ודור הפלגה אף שדברו בלשון הקודש מ"מ ללא היה להם שורש חיים רק מן השפה ולחוץ היו מדברים בה, כמו פטפט וציפצוף העופות ושאר בעלי חיים, וכן בענין הנחש שהקשו כל המפרשים למה לא מצאנו בקללתו שיוטל ממנו לשונו, אך באמת לא היה לו לשון בשורש מאחר שדיבר לשון הרע על בוראו, והבן.

ויהי ימי תרח. פירש"י שלא יאמרו הבריות לא קיים אברהם אבינו כיבוד אב ואם, ואיתא במדרש (בראשית רבה לט ז) אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך אני פוטרך מכיבוד אב. הענין בזה כי עם נח כרת ה' ג"כ ברית, אך כריתת ברית עם נח לא היה כדרך שכרת עם אברהם אבינו ע"ה, כי עם נח כרת הש"י ג"כ ברית כדרך ארץ כמו שנתבאר וכמו שנאמר והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת, כי אחר היראה מהמבול קבל עליו שלא יתפשט עצמו כנ"ל, וגם הש"י הסכים שלא ישחית את העולם, ונח התחיל לעסוק בדרך ארץ כי היה חכם גדול בכל מיני חכמות שבעולם אך עדיין לא בא לכלל ד"ת, והכריתת ברית שהיה עם אברהם אבינו ע"ה היה בדברי תורה והוא לא היה צריך לעסוק בדרך ארך כי דרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו רבה א), ולכן לא היה צריך לקיים כיבוד אב. כי מי שעוסק בדברי תורה אין צריך לעיין על דרך ארץ כי הדרך ארץ מתגולל עמו בכל הענינים אף שלא מדעתו, ע"כ נאמר וימת תרח בחרן והרשעים אף בחייהם כו'.

בעשרה דורות שמאדם ועד נח. נאמר אצל כל אחד ויחי כו' ויהי כל ימי כו' ובעשרה דורות שמנח עד אברהם לא נאמר ויהי כל ימי. הענין בזה הוא ע"פ פסוק (משלי כג כד) גול יגיל אבי צדיק וילד חכם ישמח בו, ולא נאמר אבי אצל חכם כמו שנאמר אצל צדיק אבי צדיק. אך הענין הוא כך כשנולד להאדם בן צדיק אז גם האב שייך בו כי גם בהאב נמצא המדריגה הזאת בהצנע רק אצל הבן היא בפועל. אבל כשנולד לו בן חכם היינו בדברי תורה אז הוא הולדה חדשה ואין שום שייכת להאב אצל הבן כי הוא דבר חדש. ע"כ לא נאמר אצל החכם ישמח האב כי אין שייכת להאב אצלו יותר מכל העולם ורק כתיב ישמח בו, היינו כל העולם ישמחו בו ולא יעסקו עוד באביו רק בו. כי נולד חכם בדברי תורה ואז כל העולם בשמחה ויעסקו בהבן ולא בהאב. על כן בעשרה דורות שמאדם ועד נח נאמר ויהי כל ימי אף שהוליד את הבן עם כל זה יש שייכת לעסוק בהאב, כי נח איש צדיק היה ואצלו יש שייכת להאב, אבל בעשרת דורות שמנח עד אברהם לא נאמר ויהי כל ימי כי אברהם אבינו ע"ה היה חכם בדברי תורה כמו שקיים כל התורה קודם שנתנה כידוע, ע"כ אין שייכת להאב אצלו ועל כן אחרי שהוליד את הבן לא נאמר ויהי כל ימי כי אין שייכת לעסוק עוד בהאב רק ישמח בו.

חלק שני

ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור וגו'. והנה זה היה עיקר המאמר לכל השתלשלות הבריאה שירצו באחדות ובלי יתפרדו, כי מקודם כשאמר לו הקב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' לא ביקש רחמים על דורו, אכן אחרי כן נתן הקב"ה בלב כל הברואים שירצו באחדות, כמו אברהם שביקש על סדום, ומשה אף שאמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול אמר מחני נא, כי הבריאה רצתה באחדות. וענין שלא ביקש נח על דורו כי הוא סבר כי העולם הוא עוד שייך לעלמין דאיתחרבו שעודנה צריך להתקרב לחיזוק הבריאה, אכן אח"כ הראה לו הש"י שהוא חפץ בקיום העולם ולכן נקרא המבול מי נח (כדאיתא בזוה"ק ח"א סז:) לפי שלא התפלל ולא רצה באחדות. והנה אחרי שבאו הדור על זה שהש"י חפץ באחדות רצו לבנות המגדל ולהתאחד יחד, כי ענין המגדל היה אחרי כי ראו כי לא יחריב הקב"ה את כל עולמו ומהצורך להשאר אחד, אז אמרו להתאחד כלם וממילא ישארו כלם כי ביניהם יהיה זה הנפש שחפץ בו בש"י, וזה ענין נמרוד שנקרא גבור ציד לפני ה' כי היה יודע לתפוס ולצוד דבר ה' ולהכניסו הפך מרצונו כמו ענין המגדל, וזה שנאמר ונעשה לנו שם כי יתאחדו, וכמו שכתיב פן נפוץ על פני כל וגו' והוא כי רצו שיכוונו כלם למקום אחד וממילא לא ישלוט בהם הרע, ולכן בנו אותו בארץ שנער כדאיתא בגמ' (זבחים קיג:) שכל מתי מבול ננערו שם, ושם נטבע בבני אדם גודל היראה כמו שמבואר. וזה היה הפך מבית המקדש שחפץ בו הש"י, כי בית המקדש היה גבוה מכל העולם שהתאחדו שם כל ישראל והמליכו את ה' אבל כאן רצו שיטבע בהם היראה ולא יצטרכו לעבודה וזה הענין דאיתא בגמ' (מנחות קי.) דקראן ליה אלהא דאלהא, שלא יצטרכו לירא כי הטבע תקבל כח היראה, ולכן בנו בבקעה וגם בארץ שנער, והראה להם הקב"ה כי אחדות נגד רצונו לא יתקיים.

בעשרה דורות שמאדם עד נח. כתיב בכל אחד וימות, ובעשרה דורות שמנח עד אברהם לא כתיב וימות. כי מיתה היא השלמה ועשרה דורות הקודמים היה ענינם בדרך ארץ הקדמה לתורה כמבואר בחלק ראשון (נח) והם נשלמו בזה כל צרכם, אבל אחר כן התחיל להבנות בנין עדי עד ע"י דברי תורה, וכל העשרה דורות היה הכנה ללידת אברהם אבינו, לכן לא שייך בהם לשון מיתה והשלמה כי לא נשלמו עד שבא אברהם אבינו שעל ידו התחיל להתגלות עסק הדברי תורה.