מי השילוח/פרשת בראשית

חלק ראשון עריכה

בראשית ברא אלהים. ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך בונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו, והשמים והארץ הם יסודות העולם, והם מרמזין בנפש האדם על הלב והמוח, בעת שירצה האדם לילך עפ"י רצון הש"י בכדי שיהיה בריה שלימה אז צריך לאמץ ולחזק אלו שני היסודות, היינו למסור השכל והמחשבה שבראש וכל תאוות לבו להש"י ולהמליך אותו ית' עליהם שלא יפעול בהם דבר זולת רצון הש"י. וכמו שאמר הבעש"ט בדבר שמחשבה של אדם מחשבת שם הוא האדם כולו[1], וזהו פירוש הפסוק (משלי כג כו) "תנה בני לבך לי," וממילא - דרכי תצרנה. היינו כשתמסור לבך להש"י אז תהיה אצלך עבודת הש"י עיקר וכל דברי עוה"ז טפלים לזה. על דרך משל עשיר שיש לו בן הגון וחכם ומשיא אותו אשה לפי כבודו ובשעת שהכין צרכי הנישואין ויטעום מהמאכלים שהכין, בעת טעמו מהמאכל יזכור שמחת בנו והטעימה אצלו טפילה והבן.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (בראשית רבה א א) רבי הושיעא פתח (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ואית דאמרי אמון רבתא וכו' ד"א אמון אומן. הענין בזה כי כמו שימצא בהאדם מהתחלת הויתו עד ביאתו לתכלית שלימתו חמשה מיני הויות ומדרגות. בראשונה בשעת זריעת האב והאם אז הוא בהעלם גמור שאינו ניכר לשום בריה, והויה השניה היינו אחר שנוצר במעי אמו בשעת העיבור אז יחל להיות בו קצת הכרה ותפיסה. והויה השלישית הוא כשנולד אז נשלם הויתו ויוכר לעין כל שהוא בריה, והויה הרביעית הוא כשנעתק משדי אמו ויתחיל לעשות פעולות, והויה החמישית כשנושא אשה ומתחיל לעשות הויה חדשה להבנות נבין וקיום עדי עד אשר לתכלית זה נברא. וכן הוא החמשה הויות האלו בבריאות העולם שיצא מן האין והעלם הגמור אל הגילוי והיש – בתחילה היתה נקראת אמון מוצנע כי היתה נכללת בעצמותו ית' ולא היה שום הכרת אצילות ממנו ית' וזאת היתה הויה הראשונה, וכשנאצלה ממנו ית' והתחילה לצאת יותר אל ההתגלות אז היתה הויה השניה הנקראת אמון מכוסה והוא סוד העובר שהוא מכוסה, ואח"כ יצאה יותר לההתגלות ונקראת אמון פדגוג. ואלו ג' הויות הם השלשה ספירות הראשונים הנעלמים והם כתר חכמה בינה, והמדרש מפרש מתתא לעילא - בתחילה אמון פדגוג נגד בינה ואח"כ אמון מכוסה שהוא נגד חכמה ואח"כ אמון מוצנע שהוא נגד כתר, ולרוב העלמתה נקראת מוצנע. ואח"כ התגלה יותר אל הגילוי הנקרא אמון רבתא היינו שהתחילה להתגדל והוא סוד נעתק משדי אמו. ואח"כ אמון אומן, היינו כי יצא אל ההתגלות הגמור והתחילה בעצמה לפעול הויות חדשות ע"פ רצון הש"י. ולכן בחתונה מברכין ברכת אשר יצר את האדם בצלמו ואין מברכין זאת הברכה בשעת הולדה כי אף שהאדם נולד לא נשלם בשלימות רק כשיתחיל להשתדל לעשות הויה חדשה והוא כשנושא אשה. וזהו פי' והארץ היתה תוהו ובוהו, היינו מזמן זריעה עד זמן שיוכר העובר יקרא תוהו, ומזמן שיוכר יקרא בוהו – היינו שהוכר שיש איזה דבר אך אינו יודע מה הוא. והתשעה חדשים נקראים וחושך על פני תהום לפי שאז יש ציפוי וקיווי לידע הסוף מזה ע"כ יקרא תהום. ורוח אלהים מרחפת היינו בשעת ישיבה על המשבר שאז קרוב למיתה יותר מלחיים, כדאיתא (ויקרא רבה כז ז) . ויאמר אלהים יהיה אור היינו כשנגמור הישועה בשלימות, ונאמר חמשה פעמים יהי אור נגד חמשה הויות הנזכרים, והאחרון ויקרא אלהים לאור יום, היינו שנשלם כל המכוון לאשר ברא הש"י את העולם.

ויאמר אלהים נעשה אדם. היינו כי מתחילה בקר הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלהים נעשה אדם היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם.

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. אמר הרב הקדוש מפרשיסחא זצללה"ה לא מצינו בכל תנ"ך להיקרא לבריאת הארץ צבא, אך משבא עם ישראל לעולם נעשה לארץ ג"כ שם צבא. ביאור דבריו דענין צבא הוא רוב המתאחד תחת אחד המאחד אותם והיינו תחת המלך המושל על כלם ביחד. והנה בשמיים יתכן לאמר לשון צבא כי שם ניכר מלכותו ואחדותו על צבא השמים שהוא מולך עליהם והוא מאחד אותם, ע"כ נאמר בכל פעם צבא השמיים. אבל בעוה"ז אשר העכומ"ז מכחישים ההשגחה של הקב"ה לא יתכן לומר עליהם לשון צבא רק לשון צאצאיה כמ"ש (ישעיהו מב ה) רוקע הארץ וצאצאיה, כי צאצאיה היינו לשון התפשטות. אך כאשר באו ישראל לארץ והכירו אשר הש"י מושל עליהם ופרסמו את שם ה' אף בעוה"ז אז יקרא גם לארץ בשם צבא.

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. איתא בגמ' (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. והענין בזה כי עיקר בריאת העולם היה בכדי שיכירו ישראל את מלכותו ואחדותו ית' שמו כמו שהתחיל אברהם אבינו ע"ה להמציא זאת ולקרא בשם ה' אלהי הארץ ולזה יקוה כל נפש מישראל, ולולא זאת לא נתקיימו שמים וארץ כדאיתא בגמ' (שבת פח.) אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו וכו', ומי שמכיר מלכות הש"י בעולם אז הוא גומר את הבריאה כי דיבור כמעשה, ומי שמכיר ביום השבת וממליך את הש"י על כל מה שפעל בששת ימי מעשה. אף כי מה הוא ערך אנוש נגד השי"ת מ"מ משפט האיש ההוא שהשני מלאכים המלוין אותו היינו היצר טוב והיצה"ר הן מניחין את ידיהם על ראשו ואומרים לו סר עונך וחטאתך תכופר.

ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בזה הפסוק נרמז ד' אילנות: נחמד למראה הוא נגד צדיק שעוסק במצות ומע"ט שהם לו לבוש הדר נגד בני אדם ג"כ, כגון נתינת צדקה ושמירת הברית וזה יקרא תפארת לעושיה כמו שמבואר במקומו. וטוב למאכל היינו מי שאינו הדר כ"כ על לבושו מפני שאינו צריך לחזק את עצמו כ"כ במצות ומעש"ט מחמת שהוא טוב מאוד בעצמותו וזה יקרא תפארת לו מן האדם – היינו שבתוכו ובצורת אדם שלו הוא טוב ויפה. ועץ הדעת היינו מי שהוא בספק תמיד איך הוא רצון השי"ת והוא נגד כל האיבעיות שבגמרא. ועץ החיים הוא תשובה האמיתית שמרפא את הקודם. וכנגד ארבע אילנות האלו יש ארבע נהרות המשקים אותם, נהר פישון הוא משקה את העץ הטוב למאכל, כי פישון הוא לשון רב והתפשטות ומי שהוא טוב בשורשו מותר להתפשט את עצמו כי כל מה שעושה הוא רצון הש"י, הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. ונהר גיחון משקה העץ נחמד למראה, כי גיחון הוא מלשון צניעות הולך על גחון שאינו ניכר הלוכו, היינו צדיק על לבושו. והוא הסובב את כל ארץ כוש הוא מי שאינו בשלימות בעומק לבו עוד וצריך לחזק את עצמו במצות ומע"ט בכדי שיצא ממנו הפסולת. והנהר השלישי הוא חדקל הוא משקה את עץ הדעת טוב ורע, כי חדקל הוא לשון חד וקל כאדם ההולך בגשר ונוטה לכאן ולכאן לפול כעין הבעיות שבגמרא. הוא ההולך קדמת אשור היינו נגד התקופות כי אשור הוא לשון תקופות בעבור כי עומד בספק אם לעשות אם לא וקיי"ל כי ספיקא לחומרא. ונהר פרת הוא משקה את עץ החיים כדאמרינן בגמ' (בכורות נה:) הוא פרת דמעיקרא, כי הוא נגד בעלי תשובה ותשובה מרפאת את הקודם היינו החסרון שיש לאדם מיום הוולדו, ופרת הוא הנהר הראשון שיוצא מעדן כדאיתא בבכורות והיינו תשובה שמגיע למקורו הראשון.

וזהב הארץ ההוא טוב. זהב היינו תוכחה [כמו שכתיב (משלי כה יב) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו', על זה אומר וזהב הארץ ההוא טוב כמו שכתיב (מלאכי ג יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ וגו', וזה רומז לבחינת צדיק. תשלום.], שם הבדולח ואבן השוהם. היינו בא"י יש מקום המקדש אשר שם יש היראה האמיתית, ע"ז מרמז בדולח, ואבן השוהם מרמז על אהבה אמיתית וזש"ה (תהילים ה ח) ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. האות ך' שביראתך מורה על יראה אמיתית. והנה איתא במסכת מידות (פ"ג מ"ז) פתחו של אולם מ"ם אמה ורחבו עשרים אמה וחמשה אמלתראות היו שם, הראשונה יצא אמה מזה ואמה מזה, נמצא האחרונה שלשים אמה. נמצאת גבהו ורחבו של אולם והתפשטות האמלתראות הם אותיות מלך, כי פתחו מ"ם ורחבו כשרים ואמלתרא ראשונה כ' ואחרונה למ"ד, ללמד ששם יצאה היראה האמיתית, ובהאמלתראות נרמז אותיות בדולח כי הראשונה יצאה אמה מזה ואמה מזה הרי ב' והשניה ד' והשלישית וא"ו והרביעית ח' והחמישית נגד הלמ"ד כי היתה שלושים אמה. ואבן השהם מרמז על אהבה כי הוא אבנו של יוסף שהוא נגד ספירות יסוד שהוא מלא השפעה, והנה בזוה"ק כשירצה לומר כי גם בספירת בינה נמצא שמחה והשפעות ברכה אז ממשיל אותה לספירת יסוד, כמו דאיתא (ח"ב קל"ה:) ובגין דאיהו מקורה ברזא דאות קיימא. כי זאת אינו בכוח אנושי להשיג כי ברכה אינו רק בדבר הסמוי מן העין ובמקום שימצא בינה לא יתכן לאמר עליו לשון ברכה מאחר שמבין הכל אבל אצל הש"י הבינה והברכה לחי העולמים.

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. לעתיד כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יהיה צירף הפסוקים מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ואח"ז ורע לא תאכל. היינו הטוב שבאילן יאכל רק הרע לא יאכל. והש"י יברר כי לא אכל רק הטוב והחטא לא היה רק לפי דעתו, כקליפות השום ולא יותר.

אעשה לו עזר כנגדו. ביאר הענין כי כן הוא רצון הבורא ית' שיצמח לאדם עזר וסיעתא מדבר שהוא כנגדו, והיינו כמו התלמיד להרב כמו שמצינו (בבא מציעא פד.) על ר"ש בן לקיש נגד ר' יוחנן דהוי מקשי ליה כ"ד קושיתא ומפרק ליה כ"ד פריקין וממילא רווחא שמעתא ולא כר"א דאמר ליה תנא דמסייע לך, כי ע"י שהאדם יראה מה שמקשין לו אז יחזק דבריו ביותר ראיות ויצאו דבריו היטב לאור.

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים. כתיב (תהילים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש. היינו כעין השבת אבידה, כי התורה ניתנה להשלים החסרון אשר נטבע באדם מיום הולדו, וכאשר נאמר לאדם ומעץ הדעת לא תאכל מזה קפץ עליו הנחש כי כן דרך השונא לכוון את החסרון אשר נמצא במי ששונא ללכדו בחסרונו. וכשנאסר לאדם לאכול מן העץ הדעת היה מפני שיש לאדם חסרון בזה האכילה ובאמת גם האדם היה מפחד מזה שהצריך הש"י להגדיר בעדו כמו שיתבאר ולכן קפץ עליו הנחש והכשילו בזה. וזהו ג"כ הענין שנאמר (דברים כ"ה י"א) כי ינצו אנשים והחזיקה במבושיו, היינו מי שיבייש את חבירו בהחסרון אשר נמצא בו ויתבייש בו, ע"ז המשפט וקצותה את כפה היינו שנוטלין ממנו כל זכיותיו וינתנו לחבירו, כי כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין (מנחות ט:), היינו כל הזכיות וכן היה המשפט כאן על הנחש שנתקלל על גחונו תלך היינו שקצצו את כפיו לפי שכיון חסרונו של אדם הראשון.

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה וכו'. כי באמת טעות אדם הראשון בחטאו נצמח מזה, כי הש"י אמר אעשה לו עזר כנגדו ביען כי כאשר נאסר לאדם לאכול מעץ הדעת פחד מאד כי אמר בוודאי לא אסר לי הש"י רק מפני שיודע שיש בי חסרון. אך כאשר ברא לו השי"ת את חוה וניתנה לו לעזר היינו שילך אחר דעתה כמו שנאמר לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כא יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ואז נתקרר דעתו. וזה שטען האדם האשה אשר נתת עמדי – היינו שהיה מותר לו לאכול ע"פ דיבורה. כך ענין חטאו היה כמו דאיתא בגמ' (קידושין ע:) ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמר שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין לו, והיינו מחמת שהוא נוגע בדבר מאחר שכבר עשה מעשה. וכן כאן אף שהיה צריך לשמוע בקולה מ"מ מכיון שכבר עשתה מעשיה לא היא צריך לשמוע אליה במה שנתנה לו לאכול. וטענתה היתה הנחש השיאני ואוכל, שהביא הסתה וחמדה בלבו וסברתו שהחשק היא מהש"י, ובאמת מאחר שאדם בעצמו קרא את שמו נחש ונחש היינו רמאי כמו מנחש שהוא מרמה וצבוע, היינו שיוכל להראות לחבירו דבר שמדמה לו כי מה' הוא, ע"כ היה צריך לשמור את עצמו שלא יטעה מאחר שידע שנמצא טעות.

וקוץ ודרדר תצמיח לך. ענין הקללה ההוא, קוץ היינו רשעים שיעמוד ממנו, ודרדר ענין כל המחלוקת שהיא בין צדיקים אף מחלוקות אמיתיות הנזכרים בגמ' כי דרדר בגימטריא ב' פעמים צדיק.

הלא אם תיטיב שאת. הנה החטא הראשון נצמח בעולם מכח קנאה, ואף כי באמת לפי ראות עין היה לקין טענה צודקת כי הוא היה המתחיל להעיר רוחו והביא קרבן והבל אחיו שהביא קרבן אח"כ היה נראה לקין כמצות אנשים מלומדה ע"כ היה לקין תרעומת גדול נגד הש"י. אך באמת הבל לא הביא קרבן רק אחר שבא מקודם על הטעם וסוד עבודה וע"כ לא נחשב למצות אנשים מלומדה. ולכן נגלה הש"י לקין ואמר אליו למה חרה לך ולמה נפלו פניך ובאם לא היה לקין שום טענה לא היה נגלה אליו הש"י, והיינו אם תיטיב לבך להיות משתוקק לעבודה רצויה בלי שום קנאה ובלי שום נטיה, שאת, היינו תתנשא במדרגותיך למעלה למעלה. ושאת הוא לשון כהונה כמ"ש (ויקרא ט כב) וישא אהרון, היינו שתהיה עובד כפי חשקך אבל לא כפי מדרגות אחיך כי כל אדם יש לו מדרגה בפני עצמו.

ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. היינו כי לא ניתן זמן לאדם לשוב להש"י רק בעודנו בחיים ואז אינו נקבע החטא ויוכל לשוב. אבל לפתח היינו כשאפס כח חיות האדם אז החטא רובץ ולא יוכל לקום וכמו שמצינו (בבא בתרא עד.) בעדת קרח שתמיד אומרים משה אמת ותורתו אמת ואינם ניצולין מגיהנם, כי אמירתם אינו מעומק לבם כי בהדעה שהאדם הולך מעוה"ז בזאת הדעה נשאר לעולם, כי באם היו אומרים בחייהם משה אמת ותורתו אמת היו ניצולין.

זה ספר תולדת אדם בדמות אלהים עשה וכו'. סוד הענין צלם ודמות, צלם היינו גוף החיים בלי שום התפשטות כמו תינוק תיכף כשנולד ברגע הראשון יקרא צלם, ואח"כ כאשר יתחיל להתפשט ברצונותיו כגון תשוקות האכילה וע"י אותה התשוקה הוא אוכל, ונתגדל אצלו החיים בכל פעם יותר ויותר עד שנעשה גדול בעובי וקומה, זאת ההתפשטות יקרא דמות. וכמו כן בנפש – הטיפה הראשונה של ד"ת שנכנסת באדם יקרא צלם, והתשוקה שמשתוקק לד"ת יקרא דמות וע"י התשוקה נתוסף לו בכל פעם יותר ד"ת, וזהו ביום ברוא אלהים אדם דמות אלהים וכו', היינו כי זה היה עיקר בריאת האדם בכדי שישתוקק בכל פעם להתרבות ד"ת, וזה עניין (ברכות ז:) גדול שימושה של תורה יותר מלמודה, שימושה של תורה נקראת התשוקה. וזה פירוש זה ספר תולדות אדם – היינו שאם יזכה האדם להיות בצלם ודמות כמו שנתבאר יראה בכל פעם התחדשות ד"ת ויספור שניו ותולדותיו ויאריך ימים.

</references>

חלק שני עריכה

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. איתא בזוה"ק (ויקרא יא:) עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה, היינו כשהאדם ירצה להכיר את אחדות ה' יכיר מהראשית, שיתן לבו על כל מעשים הנעשים בשוה. וממה שנתהוה בליטה ונעשה ראשית מזה יכיר את השי"ת, כמו שכתוב (דברים כו ב) ולקרחת מראשית כל פרי האדמה, והיינו מזה שהאדם יודע שסדנא דארעא חד הוא, וכשיורד לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה מתפלא ואומר מהיכן בא שקדמה פרי זה להתבשל, מכיר מזה שמה' כל משפטו, ומביאם למקום המקדש ומזכיר חסדי המקום שישראל עלה במחשבה והם ראשית תבואתו, וכן מצינו (סנהדרין קב:) מהיכא בעית למישרא המוציא, אמר ליה לא ידענא כו', א"ל מהיכא דקרים בישולא (וברש"י ז"ל ל"א מהיכא דקדים בישולא), א"ל מאחר דחכימתו כולי האי מ"ט קא פלחיתו לעכו"ם וכו', ולכאורה מה הוא החכמה בזה, וגם למה צריך לברך המוציא על מקום דקדים בישולא, אכן כאשר האדם עוסק במעשה הככר ונותן כל הככר בשוה אל התנור, ואח"כ רואה שיש ללחם ראשית ששם נאפה מקודם, וזה אינו ביד האדם באיזה מקום יתחיל להתבשל, יכיר מזה הכרה מפורשת שהשי"ת ברא הכל, וזה היה חכמתו של מנשה מלך יהודה לברך על הראשית להשי"ת שמשם נתראה הנהגת השי"ת, ולכן מאמר בראשית הוא נגד אנכי ה' אלהיך, וזה דאיתא (בראשית רבה א ד) בזכות משה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו, ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלוהים, ואין ראשית אלא חלה כו' מעשרות כו' בכורים כו' היינו שבכל ראשית ההשפעה יכול האדם להכיר שבזה נמצא מוצא פי ה' המחיה את האדם (וכמו שנתבאר בח"א פ' תרומה על פסוק ויקחו לי תרומה)

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. במדרש רבה (בראשית א א) אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע. אלו השלשה נקראים תהו ובהו וחשך, והם ההסתרות שעוברים על האדם. תהו הוא אמון פדגוג, שצריך האדם לפדגוג יען שנעלם ממנו מה הוא הדבר שימלא חסרונו ואינו יודע מה טוב לו, וצריך בכל רגע שהשי"ת יאיר לו. ובהו הוא אמון מכוסה, היינו שכבר טעם מהאור וראה מה שטוב לו, רק אחר-כן נשכח ונעלם מאתו, לכן משתוקק תמיד שהש"י יאיר לו את האור כדי שלא יטה מרצון הש"י וכדאיתא (בספר הבהיר בהשמטות לזה"ק ח"א רס"ג.) ומאי תהו דבר המתהא את בני אדם, ומאי בהו דבר שיש בו ממש דכתיב בהו בו הוא. והיינו שתהו נקרא כשאדם אינו יודע כלום, ובהו נקרא כשמכוסה ממנו האור שכבר טעם רק שנשכח ממנו. וחשך הוא אמון מוצנע, היינו שבתפיסתו אי אפשר להשיג גודל עמקות אורו מחמת שהוא מאוד מוצנע ועמוק, וזה ההעלם יכול להיות אפילו באנשים גדולים אפילו בנביאים, וצריך לבקש רחמים שלא יארע להם טעות חלילה, וכמו שמצינו באדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וגם מחוה שהייתה אם כל חי שנעלם מהם והנחש הטעה אותה, וגם אדה"ר נמשך אחרי דברי הנחש שכל דבריו היו כמו שכתוב (משלי ה ג) וחלק משמן חכה, כמו שכתוב (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, וכמו שקרה לעדו הנביא שהטעהו הנביא שקר נגד מאמר מפורש מהש"י שאמר לו (מלכים א יג יח) גם אני נביא כמוך. ורוח אלהים מרחפת על פני המים – היינו שמשוטט האדם באלו המאורעות כמו במים עמוקים עד שהשי"ת אומר די, וזהו ויאמר אלהים יהיה אור היינו ישועתו של השי"ת, ומחמת שאדם הראשון התמרמר מאוד מדוע אירע לי טעות כזה, שהטעות היה נקרא נחש שמורה על מדתו ליצן ומטעה (כמו שנתבאר בח"א פרשת בראשית ע"פ ויאמר האדם), שנחש ענינו כקוף שעושה כמו אדם ומראה בעצמו גוון שנראה כאמת, ולכן התמרמר על זה מאוד, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה כתנות אור, וכן בנביא השקר שכתוב (מלכים שם) כחש לו, היינו שעשה גוון הנראה כאמת, ולכן הושיע לו השי"ת ונתן לו מתנה שהשיג אור שלא השיגו חכמים ונביאים, כדאיתא בגמ' (עירובין כא.) דרש מרי בר מר, היינו בן חורין בן בן חורין, מאי דכתיב (תהילים קיט צו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד, דבר זה אמרו דוד ולא פירשו אמר איוב ולא פירשו אמרו יחזקאל ולא פירשו עד שבא זכריה בן עדו ופירשו כו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, ולכן נקרא בגמרא בן עדו אף שבאמת היה בן ברכיה כמו שכתוב (זכריה א א) רק מפני שהישועה הזאת האיר לו השי"ת אחר הכשלון של עדו הנביא שהיה זקנו לכן נקרא האור בשם בנו.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום וגו'. נאמר חמשה פעמים אור, יהי אור הראשון הוא כשהש"י מכין בינו לבין עצמו להאיר להאדם, ועוד אין האדם מבין בזה ומרגיש כלל רק הש"י עוסק להאיר להאדם, ואח"כ ויהי אור שהאדם מתחיל להרגיש, ואח"כ וירא אלהים את האור כי טוב שהאדם מכיר את בוראו ומבין כי טוב להמשך אחר הש"י, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך היינו שהאדם הוא סור מרע, וכל מקום צריך אח"כ עוד ויקרא אלהים לאור יום היינו עשה טוב כדאיתא בגמ' (פסחים ב.) קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, שאינו די בזה רק האדם צריך לעסוק בזו ההכרה ולעבוד את ה' ולעשות מצות ומע"ט.

ויאמר אלהים נעשה אדם. נמלך בכל הברואים כי כל הברואים נפרדים ואינם נכללים זה בזה, ולכן אין בהם שכר ועונש כי אין להם כוח בחירה. אבל האדם חותם הבריאה לו ניתן כח כל הברואים להתהפך פעם לכח זה ופעם לזה נמצא בו עונש וגמול, ולזה היה מהצוך לשאל בדעת כל הברואים, כי מזה נכנסו לספק פן יפסידו ע"י מעשי האדם, ולכן הטובים הסכימו לבריאת האדם והרעים אמרו מה אנוש.

ויברא אלהים את האדם בצלמו. במדרש (רבה בראשית ח ט) אמר להם (ר' שמלאי) לשעבר אדם נברא מן האדמה חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה, ובאבות דר"נ (ד ג) עצם מעצמי כו' עיי"ש. הענין שברא השי"ת את האדם וסידר סדר תולדות שאדם יוליד אדם ולא ברא הרבה נפשות שכולם יהיו נבראים מהשי"ת, שאף שהיה רצון הבורא ברבוי נפשות, אבל הרי היה ביכולתו לברוא נפשות, אכן לזה היה כונת הבורא שיולדו הנבראים בדרך עילה ועלול לפי שהשי"ת רצה לסדר הנהגת העולם שיתנהג מדה במדה. וכפי התעוררות האדם כן ינהג השי"ת עמו, וכדאיתא בזוה"ק (ח"ג צב.) בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילה. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה, ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה, וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. ולכן סידר השי"ת שיהיה התרבות הבריאה על ידי הולדות אב ואם, וקבע רחמנות בלב האבות שאף שבניהם יעברו על רצון וצוי אבותם, ואף שיכונו להכעיסם מכל מקום הטביע רחמנות בלב האבות שעם כל זה יבקשו מהשי"ת שלא יענוש את בניהם, לפי שהטבע מהעילה לרחם על העלול ורחמנותו יעלה על כל ותכסה על כל פשעים. וזה יחייב מדה במדה שהשי"ת ירחם על ישראל אף שיעברו על רצונו, מצד מדת המשפט מדה במדה.

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. הנה עד אחר בריאת אדם לא כתוב רק שם אלהים, ואחר בריאת אדם כתוב ה' אלהים. כי אז יצא מפורש רצון השי"ת בשלימות שזה נקרא שם המפורש. והנחש בהסתתו הסתיר שם הוי', ומאז לא נזכר שם הוי' עד התיקון ומזה בא החטא שנסתר ממנו כח ה'. וכאשר ידעו שחטאו והתחיל התיקון אז נפתח להם אור ה' כמו שכתוב (בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלהים, שראו אור השי"ת כראשונה והתביישו מאוד, ולכן נאמר לו (בראשית ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך, דרדר מורה על ספק והסתרה, שרמז לו השי"ת שעד עת קץ יסתר ממנו אור מבורר ומפורש, ומחמת שערב טוב ברע לכן יהיה בספק לעולם, כדאיתא בשם הגאון הקדוש ר' שמשון מאוסטרעפאלע זלה"ה על מאמר המדרש (רבה ויקרא יט ב) ה' אחד אם אתה עושה ד' ר' נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו, כי לא תשתחוה לאל אחר אם אתה עושה ר' ד' נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו. שעל זה מרמז דרדר שיתחלף לו בין ד' לר' ח"ו, וכמו שנתבאר על פסוק פעמון זהב ורמון, שפעמון רומז על יראה מלשון ותפעם ורמון רומז על תקופות שהשי"ת מקיפו כדאיתא בגמ' (עירובין יט.) שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, והאדם צריך להשתמש בכל אחד במקומו ולא יחליף לשמש במדה אחת במקום שצריך להפוכו. ועל זה מורה שלא יעשה מד' ר' ומר' ד', וזה תיקן אדם הראשון בקראו לאשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, שהכיר אחר תשובתו שאין האדם יכול לפעול כלום בעוה"ז רק הכל הוא מהשי"ת, וממילא גם חטאו היה ברצון השי"ת רק שהיה למעלה מדעתו, ולכן קראה אם כל חי שהיא הסתתו לחטוא והכיר שהנהיגה אותו בענין שלמעלה מדעתו וזהו נקרא בגמ' (בבא מציעא נט) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. זה נכתב אחר שכתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ואיתא (בספר הקנה למעשה בראשית) מאן דנפח מעצמו נופח, וכח הפועל בנפעל, ולא היה ניכר באדם כח יגיע כפיו, לכן בחסד השי"ת למען שלא יאכל האדם נהמא דכסופא הפיל עליו תרדמה היינו שהסתיר את אור הבהיר, ורק שישתדל בעצמו בבחירתו ובעצמו יבין דרכו. וכמו שכתוב (דברים ד לט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים, והיינו שיאכל האדם יגיע כפו ואז אשריו וטוב לו.

והנחש היה ערום מכל חית השדה. מזה נראה שבחית השדה נמצא יותר חכמה מבהמות הארץ, שבהמה מסכמת בדעתה להשתעבד ולהתיסר תחת יד האדם והאדם יתן אוכל לנפשה, ולא תרצה לכלכל מחסרה מיד הש"י. אבל החיה נמצא בה יותר חכמה שלא תרצה לקבל השפעתה על ידי בשר ודם ומסכמת לחיות בצמצום ורק שהשפעתה תהיה מיד השי"ת, שתביט בכל עת להנותן. והנחש שהיה ערום אף מחית השדה, שמסבב סבות שאף להשי"ת לא יצרך להביט רק יקבל ההשפעה בהכרח, ולכן נתקלל מדה במדה ועפר תאכל כל ימי חייך – כי הנחש טען טענתו שאינו צריך לעבודה כענין שנתבאר בחלק ראשון (פרשת תשא ד"ה ויאמר) שחטא ישראל היו שהרגישו מאור השי"ת שיהיה לעתיד, שאיתא בגמ' (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא ולא יצרכו לעבדוה, ובאמת כל חטאי ישראל הם כמו אוכלי פגה שרוצים לקבל האור קודם הזמן, וכמו שנתבאר (שם) והם הרגישו אז האור מלעתיד שיתגלה הש"י אורו ולא יצרכו לעבודה, ועמלק מדתו להרגיש תיכף החסרון ואז טוען עמלק שגם הוא אינו צריך לעבודה כיון שהוא נקי אגב אמו, וגם חכמת הנחש היה זאת

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ענין הנחש שפיתה אותה באמרו שמאמר ה' היה על כל עץ הגן שלא יאכלו, כי כן הוא האמת כי על ידי הגדר שנתגדר על העץ הזה ממילא נתגדר על כל הגן שלא יאכל אותו בלתי כפי רצון הש"י. כי כן הוא גם בישראל אחרי כי מאכלות אסורות נאסרו להם ממילא יתחייב מזה צמצום לעת הצורך גם במותרות.

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. הענין בזה כי בתחלה מה שבאה הבריאה לעולם הזה היה על ידי החטא, כדאיתא בזה"ק (ח"ג פג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, ובכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים היכל ו' שער מ"ן ומ"ד דרוש א') שקודם החטא היה אחיזתו קטנה בזה העולם, ואחר החטא הוקבע בקביעות בזה העולם כרצון השי"ת כדי שהטובה יהיה נקרא על שם יגיע כפיו, ואם היה עוד אחר החטא בגן עדן היה יכול לעשות תשובה בשלימות ולברר עצמו לגמרי, ורצון השי"ת היה שהחטא לא יתברר עד לעתיד כדי שכל הדורות אחריו יסגלו מעשים שיהיו נקראים על שמם, לכן נתגרש מגן עדן וכענין שנתבאר בחלק ראשון על עוזיה מלך יהודה (משלי ל' ד"ה שממית)

  1. ^ ראה ירושלמי ברכות פ"ה ה"ג "הסיע דעת כמי שעקר את רגליו", וב"הדביר" [1] כתב הר' ירוחם ליינר שמהיר' הזה מקור לדברי הבעש"ט הנ"ל "שהמחשבה קובעת מקומו של אדם".