מי השילוח/פרשת וירא
חלק ראשון
עריכהוירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. כתיב (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.יראי שמי היינו מי שיש לו תפיסה בד"ת ובהש"י וזאת יחייב להם היראה האמיתיות, וזה פירוש יראי שמי ומבטיח להם הש"י כי יאיר להם שמש צדקה היינו ד"ת מבוררין, ומרפא בכנפיה היינו בטוחות ועוז בהש"י ובד"ת כמו הכנפים שהם מבטח עוז לבעלי הכנף. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם שנגלה אליו הש"י לא היה לו שום נייחא מכל עניני עוה"ז והיה ממאס בהם ועיקר היה אצלו תשוקה לידע מי הוא בעל הבירה כמ"ש (משלי טו כד) אורח חיים למעלה למשכיל, היינו כי זאת היה אצלו עיקר וראש לכל דבר כמו דבר שמונח למעלה, ע"כ נראה אליו הש"י ונתן לו תקופות לד"ת מבוררים, כי אלוני הוא לשון תקופות וממרא היינו לפי שסירה ומרה בכל עניני עוה"ז, והוא ישב פתח האהל כחום היום היינו שהיה מתחמם ומתלהב בו אהבת הש"י שנקרא יום והיה מפורש לפניו, וזה פירוש פתח האהל היינו שהיה פתוח לפניו. וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, היינו שהראה לו הש"י כי כל העולם כלו עומד עליו כי מלאך הוא שליש עולם כדאיתא (בראשית רבה סח יב) והראה לו כי כל העולם עומד בזכותו של אברהם אבינו.
וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ענין המלאכים שבאו קודם לידת יצחק, כי העולם לא היה כדאי שיולד בה נפש יקר כיצחק כי הוא כמו ירידת שכינה בעה"ז, כי מדותיו היו מדות גבורה וגם השכינה נקראת גבורה כדאיתא (מגילה לא:, בבא מציעא נח:) כך שמע משה מפי הגבורה. לזה היה מהצורך לבוא אליו ג' מלאכים בכדי שעי"ז יהיה אויר העולם מלא קדושה, כי מלאך הוא שליש עולם כנ"ל, ואחרי זה היה יכול יצחק להוולד.
ותכחש שרה לאמר לא צחקתי. עומק הענין בזה, כי מה דאיתא בגמ' (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא רק לפי גבול תפיסת שכל האדם, אבל באמת הכל בידי שמים ואף יראת שמים ורק בעוה"ז הסתיר הש"י דרכו, ומדות יצחק אבינו היה להכיר שאף יראת שמים הוא ביד הש"י אך העולם לא היה ראוי ליקרת כזה, לכך הוצרכה שרה לאמור ואדוני זקן שנראה שמכחשת שאין הכל בידי שמים, ועי"ז הראה לה הקב"ה מידה במידה כי אף יראת שמים הוא בידו וזאת היא הולדת יצחק, ובלתי ההסתר הזה שנסתר מאתה לא היה יצחק אבינו יכול להולד בעוה"ז כי יקרת מדות יצחק אבינו היה לברר ולהראות כי אף יראת שמים הוא בידי שמים, ואף כל החטאים של ישראל הם בהשגחות הש"י כי ע"י זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא, והבן כי עמוק עמוק הוא.[1]
כל השמע יצחק לי. שומע הוא ענין הבנה, לפי שאיתא במדרש (בראשית רבה נג ח) כי הרבה עקרות נפקדו עמה, ומסתמא ליצני הדור היו אומרים מי יאמר לנו שהנס בא מכח שרה והלא הרבה עקרות נפקדו, ועל כן אמרה שרה כל השומע היינו מי שיש לו הבנה יבין שהצחוק שעשה הש"י בשבילי הוא.
ואברם שב למקמו. היינו אחר שמסר את עצמו והציל אנשי סדום, ועתה אחרי רוב התפלה שהרבה עבורם להצילם והש"י השיב לו כי הם שונאי ה' מאוד הצר לו רוב יגיעתו על שונאי ה', ועכ"ז ואברהם שב למקומו היינו מקומו הראשון על תוקף שלו, לאשר ידע באמת שאינו אוהב בלתי לאוהבי ה' ובודאי נמצא בזה עומק יותר מכפי השגתו.
ויסע משם אברהם ארצה הנגב. היינו כי אברהם אבינו ע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו, וכאשר ראה איך נעשה מעשה כזו בלוט שבא על שתי בנותיו, אז אמר כפי הנראה מהצורך עוד להתחיל לברר האהבה, וזה ויסע משם מהמעשה הלז ארצה הנגב, היינו יבש כאילו היה בלי שום התחלה לפעול כלל.
כי עצר עצר ה' וכו' וה' פקד את שרה וכו'. במדרש (תנחומא וירא טו) אני ה' הובשתי עץ לח הפרחתי עץ יבש (יחזקאל יז כד), הובשתי עץ לח זה אבימלך הפרחתי עץ יבש זה אברהם. באברהם כתיב (יחזקאל לג כד) אחד היה אברהם, היינו כי מצדו לא היה אברהם ראוי להוליד כי היה דבוק בהש"י בתכלית הפשיטות ומי שהוא דבוק בהש"י בשלימות אינו נמצא בו דבר בלתי פשיטות ואחדות לחיים האמיתיים. ולכן כאשר רצה הקב"ה שיולד יצחק מאברהם היה קודם מעשה אבימלך, כי אבימלך רצה לגזול מאברהם שתחת ידו והיה המשפט מדה כנגד מדה, ואצל הפלשתים הוא כח הגבורה שבעולם ולכן שמשון הגבור היה תמיד מתלחם עמהם, ולכן כח הגבורה הלזה ניתן לאברהם, וכאשר ניתן לאברהם היא בלי שום גבול, כי כל כחות האומות-העולם אצלם הוא בגבול וכאשר יבאו לתוך ישראל אז יהיה בלי שום גבול כי הם דבוקים בהש"י ג"כ בשורשם ולא בשום גבול. ולזאת יתפזרו ישראל לבין האומות כדי שיקבלו כל כחותם שנמצא אצל כל אחד מהשבעים אומות ואצלם יהיה בלי גבול. וכן כתיב בשלמה המלך ע"ה שלקח נשים מהרבה אומות (בבא מציעא פו:), כי כל תוקף שנמצא בין כל אומה היא העיקר בנקיבות ובפרט אצל בת מלך, ולכן כאשר יכבשו כל הכחות האלו יצמח מהם טובה אצל ישראל נצר מטעי.
והאלקים נסה את אברהם. ענין נסיון של העקידה היה גדול האמונה שהיה לאברהם אבינו, כי אף שאמר לו כה יהיה זרעך ונאמר לו את בריתי אקים את יצחק, ועכשיו כשנאמר לו העלהו לעולה עם כל זה האמין בדברים הראשונים כמו מקודם ולא נפלו אצלו, וזאת האמונה אין בשכל האדם להשיג. והנה באמת לא היה לאברהם דיבר מפורש מהש"י שישחוט את בנו, ע"כ לא נאמר וה' נסה רק והאלהים נסה היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהרא (כדאיתא בזוה"ק ח"א קכ.), וע"ז נאמר והאלהים לשון תקופות, וע"ז לא נקרא הנסיון על שם יצחק כי יצחק האמין לאברהם כי מה' הוא ואינו נסיון כ"כ רק לאברהם היה נסיון לפי שלא היה אצלו הדיבר מפורש, ואם היה לו שום נגיעה כאב לבן אז היה מכריחו לרחם עליו כי באמת מאת ה' היה שלא ישחטו והנסיון היה רק למראה עיני אברהם, וזה שאמר בתפילתו על סדום ואנכי עפר ואפר, עפר מורה על מעשה שאינו מבוררת וצריכה לתיקון כי מהעפר יוכל לצמוח, ואפר היינו דבר שנאבד וח"ו אם היה שוחטו לא היה לו תיקון, וכן באנשי סדום אם יפעול בתפלתו שיחיו ובאם יהיו עוד ברשעם אז יהיה כאפר שאין לו צמיחה, והש"י הראה לו שתפלתו לא היה למגן עליהם כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל כי מהם נולד דור המדבר.
עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ההפרש שבין יראת ה' ליראת אלקים, יראת אלקים הוא מה שימנע אדם את עצמו מלעשות דבר כגון אכילה וכדומה הוא מחמת שאינו בשלימות, ועוד נמצא בהאדם חסרון ויצמצם את עצמו כפי הבנתו זאת יקרא יראת האלקים. ויראת ה' היינו אף שהאדם מבין בעצמו שמותר לו לעשות הדבר הזה כי נפשו מזוכך מזה החסרון רק שאסור לו מצד הש"י, כי הש"י צוה פקודים ישרים לכל נפש, ולפי שיש עוד אדם שאין עוד מזוכך בזה ע"כ לא התיר הש"י את זה הדבר כי הוא אינו שוה בכל והאדם מחויב לסבול איסור עבור חבירו, זאת יקרא יראת ה'.[2]
חלק שני
עריכהמכל הכנסת אורחים. שקיים אברהם אבינו לא נכתב בתורה מפורש רק הפרשה של המלאכים שהם אינם צריכים לאכילה והוא נחשב לו למצוה, ויש בזה כמה דברי תורה עמוקים.
ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. ענין סמיכת הפרשות, כי מתחילה דאג אברהם אבינו על שהכניס עצמו במלחמת המלכים להציל את לוט שממנו יצאו עמון ומואב שיבבי בישא דירושלים, אך אחרי כן האיר לו השי"ת שממנו יצא מלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב ז טז) ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, ואח"כ כאשר התפלל על אנשי סדום כי היה בדעתו שאינם רשעים, והראה לו השי"ת שהם שונאי ה', דאג מאוד על מה שהתפלל על רשעים. אכן התנחם מחמת שהיה לוט ביניהם והוא צדיק, אבל כשראה שלוט בא על בנותיו הרע לו מאוד, אבל עד כעת לא הרע לו רק על מה שחוץ מגופו אולי יהיה זה היפוך מכבוד שמים, אכן כאשר אמרה לו שרה גרש את האמה הזאת ואת בנה והשי"ת הסכים על זה באמרו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז הרע לו מאוד שראה שגם ביוצאי יריכו יש בהם היפוך מכבוד שמים, ודאג שמא מעשיו אינם רצוים לפני הש"י. אך כאשר אמרו לו אבימלך ופיכל אלהים עמך בכל אשר אתה עשה, תיבת כל היא רבוי, שאפילו הסלקא דעתך גם כן טוב, ומסלקא דעתך היה ישמעאל והקמ"ל הוא יצחק, וזה היה לו למשיב נפש כדאיתא בזוה"ק (זוהר ח"ב קכג.) דעת גניז בפומא דמלכא, שהאדם יכול להבין משיחת אנשי העולם שכך הוא רצון השי"ת, וכמו שנאמר (ישעיהו ל כא) ואזניך תשמענה דבר מאחריך, וכדדיי קינן מזה בגמ' (מגילה לב.) שמשתמשין בבת קול, וכיון ששלא דעתו אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה היינו כמו שנאמר (תהילים עג כג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, אז התנחם ואמר בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת, היינו שאני הייתי הראשון שעל ידי נתפרסם כבוד השי"ת בעוה"ז והרגלתי את הברואים לקרוא בשם ה' אל עולם ונטע אשל בבאר שבע, והתנחם בזה שה' אלהיו עמו. ואח"כ עלה בדעתו איך יכול האדם להתפאר עצמו בזה, ולכן נאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ואיתא במדרש (ויקרא רבה יט הויקרא רבה יט ה) כי ימים של צער נקראים ימים רבים, לכן היה לו נסיון העקידה שיתחיל לברר עצמו ולברר על נסיונות הקודמים, ובזה הנסיון היו כלם תלוים והיה יכול חלילה להפסיד כולם. ועל זה נאמר (תהלים ס ו) נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, ונדרש זה הפסוק במדרש (בראשית רבה נה א) על נסיון העקידה, שבמעשה העקידה נאמר בי נשבעתי נאום ה' ושם ה' קיים לעולם ועד, והיינו שזה האמת והקשוט יהיה לזכות לכל הדורות סלה, וכיון שראה שנמצא בכוחו למסור הכל להשי"ת אז הבין שכל מה שעברו עליו עד עתה עשה רצון השי"ת.
ויאמר אברהם אנכי אשבע. מה שאמר בלשון נפעל ולא אמר אשבע, להורות שאברהם אבינו הבין וראה מה שיהיה לעתיד ומצד זה נתפעל, נשבע כמו שכתוב (ירמיהו ד ב) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובי יתהללו.
עיקר הנסיון מהעקידה. מחמת שהיה מפורש לפניו הלאו לא תרצח ומה גם לשחוט את בנו, כי בפשיטות היה בנקל לפני אברהם אבינו לקיים מצות השי"ת בכל נפשו אף להעלות עצמו, ורק כאן שאיתא בזוה"ק (ח"א קכ.) שזה המאמר היה לו באספקלריא דלא נהרא, היינו שלא נאמר לו מאמר מפורש, והיה נבוך בלבו והיה יכול לפשוט הספק לכל צד, שבאם היה לו קצת נגיעה ליצחק כאהבת אב לבן היה פושט לעצמו שלא יעלהו, שעמדו כנגדו מחשבות ודעות שונות והיה נבוך בהם וכדאיתא במדרש (בראשית רבה נו י) היה לי מה להשיב אתמול אמרת כי ביצחק וגו' ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, וזה היה עיקר הנסיון.
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. זש"ה אני כברוש רענן ממני פריך נמצא (הושע יד ט), ובזה"ק (ח"א פה:) פריי נמצא לא כתיב אלא פריך, ההיא תיאובתא דנוקבא דעביד נפש ואתכלל נפש בנפש ואתעבידו חד כליל דא בדא כדאמרן, לבתר אשתכחו תרוויהו בעלמא ודא בחילא דדכורא אשתכח איבא דנוקבא. הענין בזה כי כל דבר שואף לשרשו, האבן שואף לירד והאש לעלות, וכן אברהם אבינו שאף לעשות רצון השי"ת, היפך מעכו"ם שחפצם להכחיש כבוד שמים. אבל אברהם אף שזה הנסיון היה באספקלריא דלא נהרא כדאיתא בזוה"ק (ח"א קכ.) והיינו שנעלם ממנו הבהירות, ורק בשרשו כיון לרצון השי"ת אף בעת שנסתר ממנו הסייעתא, ולכן כתיב פריך ששואף בטבעו לרצון השי"ת אף למעלה מדעתו, וזה נקרא תיאובתא דנוקבא, שבשרשו מקושר באהבת השי"ת. וכן הענין בזווג השי"ת עם ישראל, שאף שישראל עלו במחשבה והאבות הן המרכבה, אכן על ידי הנסיון נעשה הולדה להוריד אור השי"ת לעולם הזה שיתגדל מלכות שמים אף בפועל בעולם הזה, ולכן התפלל בנסיון הזה להשי"ת הלא בכל הנסיונות אתה עוזר לי שאעמוד בנסיון ואחר שהכל מידך למה אתה מנסה אותי, והשיב לו השי"ת שכיון לרצונו יתברך שלא ינסהו עוד.
[1] דהנה ענין שאמרה ואדני זקן מבואר בכתבי האר"י ז"ל דאמרה על השי"ת כי חס ושלום אין בכוחו להושיע, אכן השי"ת ברוב חסדיו אמר כי לא אמרה בלתי ואני זקנתי, כי באמת גם אברהם צחק כמו שכתיב (בראשית יז ) ויפל אברהם על פניו ויצחק, אכן צחיקת אברהם היה בענין אחר כי באמת האמין כי השי"ת יכול להושיע לו שיוליד, אכן אין זה הולדה מצדו בלתי כמו שהשי"ת יכול לברוא דבר חדש. וזה היה צחיקת אברהם הלבן מאה שנה יוליד, כי איך יקרא זה על שמי. וזה שנאמר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, היינו שהאיר לו השי"ת כי בעומק לבו היה לו בטחון שיוליד, וזה הענין שהקב"ה אמר על שרה כי גם כן לא היה כונתה בלתי ככונת אברהם מצדו. גליון.
[2] והנה למדרגת יראת אלהים יכול האדם לבוא על ידי פעולותיו, אבל ליראת ה' אין האדם מבין ולא יכול לבוא עליה מעצמו בלתי כשיושיע לו השי"ת, וזה שאמר לו ה' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ומצדך עשית כפי יכלתך ומעתה אעיד עליך שתהיה ירא ה'. גליון.