משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק ב: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 210:
:"הקמץ משמש ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים, בדומה לשימושו המקובל היום, הן לסימון "קמץ גדול", היינו תנועת ā̊, הן לסימון "קמץ חטוף", היינו תנועת å. אבל מצויות 4 דוגמאות ב''א'' שבהן תנועת קמץ חטוף מסומנת בחטף קמץ, והן בעיקר תיבות שאפשר לטעות בהן, אם הכוונה לעבר או שמא לציווּי או למקור, וכיוצא באלו...{{הערה|לדוגמה נוספת נפוצה של תנועת קמץ חטוף מסומנת בחטף קמץ, ראו ב[[#cite_note-30|הערה להלן]] על "קֳדָשִׁים".}} חטף־קמץ לסימון קמץ חטוף בא לעתים רחוקות גם בכתבי־היד הקרובים... שימוש קבוע בחטף־קמץ לסימון קמץ חטוף (å) נהוג בכתבי־יד בניקוד טברני "מורחב" וכן בכתבי־יד אשכנזיים מרובים, ומסתבר שהם מייצגים מבחינה זו את מלוא התפתחותה של השיטה, שניצניה ב''א'' ובכתבי־היד הקרובים" (ייבין, ב.5 עמ' 19-20).
אם בעידן כתבי־היד נעשה הבחנה ע"י השימוש המרובה בחטף קמץ, בדור האחרון
אמנם יש שיטות שונות לגבי התיבות הראויות לקמץ הקטן: יש תיבות שעל פי כללי הדקדוק ראויות לקמץ קטן,{{הערה|בדרך כלל תנועה שזהה לתנועת החטף שאחריה היא תנועה קטנה, כגון נַעֲרוֹ או נֶאֱמָן. דוגמה בולטת לכך באותיות היחס בכ"ל: אם התיבה מתחילה באות גרונית המנוקדת בחטף אז באותיות בכ"ל תהיה התנועה הקטנה המקבילה, כגון: חֲלוֹם-בַּחֲלוֹם-לַחֲלוֹם-כַּחֲלוֹם, אֱמֶת-בֶּאֱמֶת-לֶאֱמֶת-כֶּאֱמֶת, ולכן גם אֳנִיָּה-בָּאֳנִיָּה (בקמץ קטן שהיא התנועה הקטנה המקבילה). אמנם כאשר אות היחס באה במקום ה"א הידיעה, הניקוד של ה"א הידיעה נשארת בלי שינוי.}} אבל לפי מסורת הקריאה הספרדית הן נקראות בקמץ רחב. וכך כתב הרב ברויאר ב"הנחיות לקורא" בחומש חורב:
:אם הקמץ בא לפני חטף קמץ{{הערה|הערת הרב ברויאר: כולל חטף קמץ שהפך לקמץ בהשפעת השוא שלאחריו, כגון: פָּעׇלְךָ, תָעׇבְדֵם, שהם במקום פָּעֳלְךָ, תָעֳבְדֵם.}} – שלא לְשֵׁם יידוע – או שהוא בא במקום חטף קמץ באות לא גרונית, כגון: קָדָשִׁים (במקום קֳדָשִׁים), שָׁרָשִׁים (במקום שֳׁרָשִׁים),{{הערה|יצויין שהכתר מרבה לסמן
ובהערה שם לגבי שיטת ה"יש אומרים" ציין הרב ברויאר: "זו דעת החוקרים, והיא מתאימה לכללי הדקדוק והלשון. ואפשר, שמי שקורא בתורה לפני מתפללים בהברה ספרדית שאין בידם מסורת אבות של ספרדים, רשאי לסמוך על השיטה הזאת." עיקר כוונתו של הרב ברויאר כמובן לאשכנזים שקוראים בתורה בהברה הישראלית, הבנויה בהגיית הניקוד שבה על בסיס ההגיה הספרדית (להבדיל מן ההברה האשכנזית) אבל איננה זהה לה, והיא כן מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן במקומות האלה לעומת המסורת הספרדית. לדוגמה: בהברה הישראלית אומרים "בַּצָּהֳרַיִם" בקמץ קטן בשתי האותיות הראשונות – ולא רק בשנייה – ורבים מהקוראים בתורה בבתי הכנסת בישראל ואף בחו"ל נוהגים כך בקריאתם.{{הערה|לדוגמה אחרת של המחלוקת, ראו את דבריו של ייבין ב-נא.3.ה (עמ' 346) לגבי התיבה "כָּל" (בקמץ ובלתי-מופקת בטעם מרכא!) בתהלים (לה,י) ובמשלי (יט,ז), שהקמץ הוא תנועה '''קטנה''' דווקא. (ייבין מצביע שם על תופעה שקיימת בתיבות שבהן המשרת של לגרמיה אינו מהפך אלא מרכא כאשר מדובר בהברה סגורה אחת מנוקדת בתנועה קטנה, ובניגוד לדעתם של חוקרים אחרים שהציעו שתיבת "כָּל" נמלטה מן ההקפה.) ובפירוש דעת מקרא על תהלים (לה,י; עמ' קצד הערה 4) הסביר המפרש את התופעה: "'כל' שבפסוק זה בלי מקף ובמרכא, ואף על פי כן בקמץ ולא בחולם. והוא משום שהמרכא היא טעם חלש ביותר, והיה בכחה לבטל את המקף – אבל לא היה בכחה להפוך את הקמץ לחולם. ולפי שיקול דעת זה יש לחשוב את הקמץ לקטון. ולפי ההגיה המקורית של בעלי הניקוד, שהיא דומה להברה האשכנזית (או התימנית) בימינו, אין כאן בעיה. אולם לפי ההברה הספרדית יש כאן בעיה: כלום יתכן להגות קמץ קטן בהברה מוטעמת? והבעיה הזאת היא מעין הבעיה שבהגיית הקמצים שבתבות 'שמרני' שבמזמור טז ו'מירדי' (קרי) שבמזמור ל. וכמו בתבות ההן אף כאן מסורת העדות המחזיקות בהברה הספרדית להגות 'כל' שבפסוק זה בקמץ גדול. וביחוד כשאומרים את הפסוק הזה ב'נשמת כל חי' מקפידים להשמיע את הקמץ הגדול ואף על פי שהמדקדקים שבימינו אין דעתם נוחה מכך, מצינו שרבים מן המדקדקים הקדמונים סברו כך, וראוי לסמוך על דעתם ולא לשנות ממסורת אבות. ויש במקרא עוד 'כל' כזה במשלי: כל אחי־רש שנאהו (מש' יט ז)."}}
|