מטה אפרים אורח חיים תרב

<< | מטה אפרים · סימן תרב | >>

סימן תרב בטור ובשולחן ערוך

דיני צום גדליה ועשרת ימי תשובה ושבת תשובה

א

בברכת המזון של כל עשרת ימי תשובה יש נוהגין לומר "הרחמן הוא יחדש" כו' כמו בראש השנה.

ב

יום שאחר ראש השנה הוא יום תענית, לפי שנהרג בו גדליה בן אחיקם. והוא תענית ציבור לפי ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ועוד שהריגתו היתה סיבה לכמה צרות שארעו לישראל אחר כך. ואין מתענה אלא זכר מבן שלש עשרה שנה ויום אחד, ונקבה מבת שנים עשר ויום אחד. ואין צריך לקבל תענית בתפילת מנחה.

ג

יש מי שכתב שגדליה נהרג בראש השנה ונדחה תעניתו ליום חול, ולכן יש להקל ליולדת שארע התענית, אף שבשאר תענית צבור נהגו להתענות כל זמן שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן, מכל מקום בזה שיש אומרים שלא נקבע בזמנו, יש להקל בחשש מועט. וכן אם ארע ברית מילה ביום זה, והבעל ברית קשה עליו התענית הרבה, מתפלל מנחה אחר שש שעות ומחצה ואוכל ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא, כמבאר בסימן תקנ"ט לעניין תשעה באב שנדחה. ואין להתיר רק לאבי הבן והמוהל והסנדק, שהוא היושב על הכסא ותופס התינוק בין ברכיו, אבל המביא התינוק לבית הכנסת שקורין קוואטיר ושאר בעלי כיבודים אין להם היתר. ואף למוהל וסנדק אין להקל כי אם לצורך גדול, רק לאבי הבן, שהוא ידוע ומפורסם לכל שיום טוב שלו הוא, כמו שנאמר: "שש אנכי על אמרתך" כו' (תהלים קיט קסב. עיין באליהו רבה סוף סימן תקנט):

ד

אם חל ראש השנה ביום חמישי וביום ששי, אז צום גדליה נדחה ליום ראשון, יש להקל ליולדת תוך שלושים בפשיטות, וכן לבעל ברית ביום המילה אחר תפילת מנחה. או אם ארע פדיון הבן, האב והכהן לא ישלימו (עין באליה רבה סוף סימן תקנט בשם המעדני יום טוב), ויעשו הפדיון ביום, והסעודה לקרואים יעשה בלילה. אבל אם לא נדחה, גם האב והכהן צריכים להשלים אף על פי שעושין הפדיון ביום:

ה

נוהגים שלא לעשות נישואין בימים אלו. ומכל מקום אם מחמת איזה אונס וסיבה אירע שעשו נישואין ביום צום גדליה, אם הוא נדחה, מותרים החתן והכלה לאכול אחר שיצאו מחופתן. אבל בתוך שבעת ימי המשתה אין להקל:

ו

מי שקשה עליו להתענות, ורוצה לשתות קודם שיעלה עמוד השחר משתה קאווי או טיי, צריך להתנות קדם שישכב לישון שיהא מותר לשתות עד שיעלה עמוד השחר. וגם לאכול מותר על ידי תנאי, אלא שיש להחמיר באכילה. ואין לרחוץ פיו בשחרית אחר שעלה עמוד השחר. ואם לא רחץ בהשכמה, והוא רגיל לרחוץ פיו בשחרית והוא מיצר קצת, יכול לרחוץ פיו. וטוב שיהיה פחות מרביעית, וגם יכפוף צווארו שלא יזובו המים לגרון. ואם רוחץ פיו בדבר שאין טוב לשתיה כגון בחומץ, וחוזר ופולט, מותר. ואם אין לו צורך כל כך, יש להחמיר גם בזה. ואם רוצה לטעום ביום התענית דבר מאכל לידע אם יש בו מלח או תבלין ולחזר ולפלוט, אפילו פחות מרביעית, אסור:

ז

כל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים משכימין לומר סליחות ותחנונים, וביום הראשון שהוא צום גדליה משכימין קצת יותר, לפי שהוא יום תענית ציבור יש להרבות בתחנונים יותר. ומוסיפים לומר קצת חרוזים מפיוט "זכור ברית אברהם" כו'. ומתפללין תפילת שחרית, והש"ץ אומר "עננו" אחר ברכת "גואל ישראל" קודם "רפאנו", וחותם: "ברוך אתה ד' העונה לעמו ישראל בעת צרה". ואם אמר "העונה בעת צרה" ועדיין הוא תוך כדי דבור, יכול לחזור ולומר "העונה לעמו ישראל", ואם אחר כדי דבור אין מחזירין אותו. אבל הציבור אין אומרים "עננו" בתפילת שחרית, רק במנחה:

ח

ש"ץ שגמר "גואל ישראל" ושכח ולא אמר "עננו", אף על פי שכבר התחיל ברכת "רפאנו", אלא שנזכר קודם שהתחיל לחתום "ברוך אתה ד' רופא" כו', חוזר ואומר "עננו" כו', ואחר כך חוזר ואומר ברכת "רפאנו" מתחילתה. ואם אמר חתימת "רפאנו" ונזכר קודם ברכת השנים, אינו חוזר ל"עננו", אלא אומר על הסדר עד "שמע קולנו" כו' "ריקם אל תשיבנו", "עננו ה' כו' בכל עת צרה וצוקה כי אתה שומע תפילת" כו' "ברוך אתה ד' שומע תפילה":

ט

אם שכח גם ב"שומע תפילה" ונזכר קודם שעקר רגליו, יאמר אחר סיום "שים שלום", "עננו" כו', בלא חתימת הברכה. וקודם לזה אין לו להפסיק. ואם טעה ואמר "עננו" קדם שאמר "ראה נא", יאמר "ראה נא" כו' ויחזור ויאמר "עננו" במקומו הראוי לו:

י

אין לומר "עננו" בחזרת הש"ץ כי אם כשיש שם בבית הכנסת עשרה שמתענים, ומן הסתם יש עשרה, כיון שהוא אחד מארבעה צומות. ואם אנשים בה מעט, ויש מהם שאין מתענים מחמת חולי, או שידוע שלא ישלימו התענית לפי שיום טוב שלהם הוא כמו שנתבאר לעיל, אין לש"ץ לומר "עננו". ואם לא היו עשרה בשעת אמירת "רפאנו" ובאו אחר "רפאנו", אומרה בברכת "שומע תפילה", ואם באו אחר "שומע תפילה" אומרה אחר "שים שלום" בלא חתימת ברכה, כמו שכתבנו לעיל בשכח, והוא הדין בזה:

יא

אחר שגמר הש"ץ התפילה, אומרים "אבינו מלכנו". ובמקום שנוהגים לומר אחר תפילה הוידוי, "אשמנו" כו' "אל ארך אפים אתה" וי"ג מידות, אומרים כדרכה, ואחר כך אומרים "אבינו מלכנו", ונופלין על אפים ומתחננים. ואם חל ביום חמישי, אומרים אחר "אבינו מלכנו", "והוא רחום" כו'. ואפילו בבית האבל, שאין אומרים "והוא רחום" ותחנון, מכל מקום אומרים "אבינו מלכנו" (עיין אור זרוע ואליה רבה סימן קלא):

יב

אם יש ברית מילה בבית הכנסת, שאין אומרים וידויים "והוא רחום" ותחנון, אף על פי כן אומרים "אבינו מלכנו" בגמר התפילה בקול רם. ואומרים חצי קדיש אחר "אבינו מלכנו". ואם חל ביום חמישי אומרים אחר כך "אל ארך אפים" וכו':

יג

ב"אבינו מלכנו" אומרים "חדש עלינו", ו"אבינו מלכנו קרע" כו'. ומן "אבינו מלכנו קרע" עד "אבינו מלכנו הצמח" כו', הש"ץ מתחיל והציבור עונין אחריו כל "אבינו מלכנו" בפני עצמו:

יד

מוציאין ספר תורה וקורין שלושה אנשים בפרשת "ויחל", כמנהג בשאר תענית ציבור. ואף אם חל ביום שני, דוחין פרשת השבוע וקורין "ויחל". ונוהגים כשמגיע ל"שוב מחרון אפך" כו', הקהל אומרים בקול רם. וכן כשמגיע להי"ג מידות, אומרים הקהל בקול רם, "ה' ה'" עד "ונקה", וכן ב"וסלחת" כו' "ונחלתנו". ובכל אלו יש להקורא ומי שעלה לתורה לשתוק, ואחר שיסיימו הקהל יקרא הקורא כדרכו, וזה העולה לתורה עמו בלחש, כי הקהל אומרים פסוקים אלו דרך בקשה, אבל הקורא והעולה אין רשאים לקרות דרך בקשה (עיין באליה רבה סימן תקסו). ויש נוהגים לומר בשעת הוצאת ספר תורה י"ג מידות ו"יהי רצון" שאומרים בראש השנה. וכן בכל עשרת ימי תשובה, בצום גדליה ובשני וחמישי בשעה שמוציאין לקרות. רק בשבת תשובה אין אומרים י"ג מידות ו"יהי רצון", רק "בריך שמיה" כמו בשאר שבתות:

טו

אין קורין לעלות לספר תורה, רק מי שבדעתו להתענות ולהשלים. ואם חל ביום שני או ביום חמישי, שבלא זה היו קורין בתורה בפרשת השבוע, אף על פי שעתה קורין "ויחל", יכול לעלות אף מי שלא יתענה וישלים (עיין מגן אברהם סימן תקס"ו וצריך עיון). ומכל מקום בלא צורך אין לעשות כן, ומוטב שיעלה מי שיתענה וישלים, ואף אם חל ביום חמישי. ודווקא לעלות לקרות לתורה, אבל להגביה ולגלול הספר תורה אין להקפיד, ויכולים לכבד ההגבהה וגלילה אף למי שלא יתענה:

טז

אם יש שם כהן אלא שאין מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת, ויקרא ישראל המתענה. ואם יש שם כהן אחר, אין לו לצאת לבטל שמיעת קריאת ספר תורה. ואם חושש שיקראו לו לעלות, יאמר לחזן שלא יקראוהו:

יז

מי שקראוהו לעלות לתורה, שסבורים שיתענה, והוא יודע שלא יתענה, אם חל בשני וחמישי יעלה, ואם לאו, יאמר שלא יתענה היום ולכך אינו עולה, ויקרא אחר. ואם הוא יודע בעצמו שאינו יכול להתענות ויצטרך לאכול בצנעה, ובוש לומר ברבים שלא יתענה, יכול לעלות, כי גדול כבוד הבריות. אבל בקריאת ספר תורה במנחה לא יעלה, כמו שנתבאר בסעיף כ"ח:

יח

אם יודע בעצמו שלא יתענה, לא יהיה ש"ץ היום, כי אינו יכול לומר "צום תעניתנו". ואם ארע שנעשה ש"ץ, אז לא יאמר "עננו" בין "גואל" ל"רופא", רק יאמר ב"שומע תפילה" כיחיד. ולא יאמר "ביום צום תעניתנו", רק יאמר "עננו ביום צום התענית הזה". ואם אין שם ש"ץ אחר, רק זה שאינו מתענה, יכול להיות ש"ץ לכתחילה ולומר ב"שומע תפילה": "עננו ביום צום התענית הזה", כי מוטב לעשות כן מלבטל אמירת קדיש וברכו בציבור:

יט

אם חל בשני וחמישי, אומר הש"ץ בגלילת הספר תורה "יהי רצון מלפני אבינו" כו' והזכרת נשמות, כמו בכל השנה. ואם חל בראשון או ברביעי, אין אומרים "יהי רצון" ולא הזכרת נשמות, רק אם יש יאהר צייט מזכיר נשמתו. ומחזירין הספר תורה למקומה ואומרים "אשרי" "ובא לציון" כו', "לדוד ה' אורי":

כ

בצום גדליה מתחילין לומר תהלים לפני העמוד, ואומרים כל הימים שבין ראש השנה לערב יום כיפור, לבד משבת, שהם חמישה ימים, בכל יום ספר אחד או שלושים קפיטל (פרקים). ומי שלא אמר יום אחד, ישלים בפני עצמו ביום שאחריו, בכדי לסיים כל תהלים קודם ערב יום כיפור:

כא

אף מי שהוא בעל משא ומתן, נכון שבימים אלו ימעט במשא ומתן, רק בדרך עראי, ויעשה תורתו קבע כמו שנתבאר בסימן תר"ג. ומכל שכן ביום זה, שהוא יום תענית ומיתת צדיקים, שאין לזוז מבית הכנסת או בית המדרש אם לא לדבר הכרחי וצורך גדול. ויש לתת צדקה ביום התענית, ויש משערין מה שהיה אוכל ביום זה ונותן לעניים:

כב

אף מי שאי אפשר לו להתענות על פי רופא מומחה, חייב לברך תחילה וסוף (ועיין סימן תריח וסימן קצו וסימן רד). מכל מקום יאכל בצנעא, גם לא ינהג עידונין בעצמו, רק יאכל מה שצריך לקיום נפשו. וכן מי שהותר לו לפי שיום טוב שלו הוא, מכל מקום לא יאכל למעדנים ולהיות שותה שיכור, כי די לו בזה שכל העולם כלו רעב והוא שבע:

כג

אם שכח ואכל, אף על פי שאכל כזית או יותר, מכל מקום מיד כשנזכר צריך להפסיק, ואפילו אם כבר לעסו צריך לפלוט, וישלים שאר היום בתענית. ומכל מקום אין צריך לשלם יום אחר בתענית ציבור, רק אם רוצה להתענות לכפרה. וגדול אחד ציווה למי ששכח ואכל בתענית ציבור, שיתענה שני וחמישי ושני. ומי שקשה לו התענית ולא יוכל להתענות שני וחמישי ושני, יש לו לפדות בממון, והעשיר יש לו ליתן לפי עשרו (עיין סימן שלד וסימן תקסח). וכן מי שאי אפשר לו להתענות על פי ציווי הרופאים בקיאים, מהנכון לפדות בממון. אבל מי שאינו חולה באופן שיהיה מצווה מפי בקיאים שלא להתענות, רק שהתענית קשה לו וכואב, חלילה לו להקל לעצמו לפרוש מן הציבור ולפדות התענית, אפילו על ידי ממון הרבה, והעושה כן הוא פורץ גדר, ועל כיוצא באלו נאמר: "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב כז):

כד

מי ששכח ואכל כזית פת, חייב לברך ברכת המזון, אבל מכל מקום אם יש שם אנשים אחרים שאכלו בהיתר – אין מזמנין עליו לומר ברכת הזימון, רק כל אחד מברך לעצמו. אבל אם אכל במזיד באסור, אם לא אכל רק כזית אבל לא כדי שביעה, אין מברך אחריו; אבל אם אכל כדי שביעה, חייב לברך אחריו ברכת המזון. ולפי שישראל קדושים לא נחשדו לקלקל מעשיהם להזיד ולהרשיע, ובפרט בימים קדושים אלו שעסוקים בתשובה ותענית, אף השוגג אינו מצוי, לכן לא הארכתי בדינים אלו:

כה

מקדימין קצת תפילת מנחה יותר משאר ימים, לפי שצריך לקרות בתורה ולומר "אבינו מלכנו" ואחר כך נפילת אפים, ואין נפילת אפים בלילה. ומתחילין פרשת הכיור ופרשת התמיד וקטורת כמנהגם, ואחר כך מתחילין אשרי, ואומר הש"ץ חצי קדיש, ובמקום שנוהגים לומר בעשרת ימי תשובה י"ג מדות ויהי רצון אומרים עתה במנחה גם כן. וקורין שלשה בפרשת "ויחל" כמו בשחרית, רק בשחרית השלישי קורא בתורה ואינו מפטיר בנביא, ובמנחה קורא השלישי במפטיר, ואחר שגמר השלישי לקרות בתורה מגביהין הספר תורה לגלול אותה, והמפטיר אומר ההפטרה בברכותיה. ומפטיר בישעיה "דרשו ה' בהמצאו" כו'. ובברכות ההפטרה שלאחריה מסיים ב"מגן דוד", ואומר הש"ץ "יהללו" כו', והצבור אומרים "הודו" כו' "לדוד מזמור לה' הארץ" כו', ומחזירים הספר תורה לארון ואומרים "ובנוחה יאמר", ואומר הש"ץ חצי קדיש, ומתפללים תפילת מנחה בלחש, וכל אחד אומר "עננו" בברכת "שמע קולנו", כשמגיע ל"כי אתה שומע" כו' אומרים "עננו" כו' "בכל עת צרה וצוקה" כו' "כי אתה שומע תפילת" כו' ולא יחתום בברכת "העונה בעת צרה", כי לא נתקן ברכה רק לש"ץ. ולאחר "אלהי נצור" קודם שיעקור רגליו יאמר: "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש" כו', ככתוב בסידורים. ומי שנוהג להתענות יו"ד ימי תשובה אין צריך לקבל תענית, כמו שנתבאר סימן תקפ"א, ומי שאינו מתענה כל עשרת ימי תשובה רק שרוצה להתענות יום מחר, צריך לקבל תענית וככה יעשה: כשמגיע ל"שמע קולנו" יהרהר בלבו שרוצה להתענות מחר, וקודם "אלהי נצור" יאמר: הריני בתענית מחר, יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת. ושאר פרטי הדינים עין סימן תקפ"ב:

כו

אם שכח מלומר "עננו" וכבר עקר רגליו, אין צריך לחזור ולהתפלל, וטוב שיכוון לתפילת הש"ץ בקול רם מלה במלה. ואם לא עקר רגליו, אומר לאחר תפילתו בלא חתימה רק עד "בכל עת צרה וצוקה", ואומר אחר כך "רבון כל העולמים כו' יהיו לרצון" כו'. אבל קודם סיום תפילתו אין לו להפסיק ולומר "עננו" אף על פי שנזכר תיכף כשסיים ברכת "שומע תפלה" קודם רצה, לפי שזה הפסק בתפילה:

כז

הש"ץ חוזר התפילה בקול רם, ואומר "עננו" בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" כמו בשחרית, ואם שכח – נתבאר דינו למעלה. "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה" כו', "שים שלום", ואומר "אבינו מלכנו" ונפילת אפים. ובמקום שנוהגין לומר וידוי "אשמנו" ו"אל ארך אפים אתה", אומרים זה אחר סיום השמונה עשרה קודם "אבינו מלכנו". ואם נתאחרו בתפילה, שאחר שיאמר "אבינו מלכנו" כבר יהיה חשכת לילה, יש להקדים נפילת אפים, לפי שאין נפילת אפים בלילה. ואם לא עשו כן, או שבסיום התפילה כבר נעשה לילה, יש לומר תחנון בלא נפילת אפים. ואם עדיין אין לילה לגמרי, רק בין השמשות, מותר לומר בנפילת אפים (עיין ט"ז סימן קלא ומגן אברהם ואליה רבה שם). ומכל מקום אם אפשר לומר קודם בין השמשות על ידי שידלגו "אבינו מלכנו" ולאמרו אחר כך, יש לעשות כן:

כח

בתפילת המנחה יש לדקדק יותר שיהיה ש"ץ שהוא מתענה. וכן אם קורין לעלות לתורה מי שלא התענה, לא יעלה אף אם הוא בב' וה':

כט

אחר נפילת אפים, אומר הש"ץ קדיש שלם, ואומרים "עלינו" וקדיש יתום, ואחר כך "לדוד ה' אורי" כו' במקום שנוהגין לאומרו אחר תפילת המנחה. ואחר כך מתפללין ערבית. ואף במקום שנוהגין להקדים תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, מכל מקום אם עוד היום גדול, שאף אחר שישלימו ערבית עדיין לא יהיה צאת הכוכבים והשלמת התענית, יש להמתין קצת, בכדי שעל כל פנים בעת יציאה מבית הכנסת יהיה צאת הכוכבים. כי ההמון עיניהם נשואות אל גמר התפילה להברות אחר התענית, ואין מדקדקין בצאת הכוכבים, ותענית צבור צריך השלמה. ומכל מקום אין לאחר ביותר, משום טרחת הצבור, שהרבה אנשים שהתענית קשה להם, ובפרט מעוברות ומיניקות, ותענית צבור אין צריך תוספת, רק תענית של יום הכיפורים לבד צריך להמתין מעט אחר צאת הכוכבים. לכן יראו שלא להקדים ושלא לאחר, רק לשער שביציאה מבית הכנסת יהיה השלמת התענית ויגיע עת האוכל:

ל

בתפילת ערבית אין אומרים "עננו", ולא באלהי נצור "רבון כל העולמים", שכבר אמרו במנחה. ואם שכח לומר "עננו" במנחה, אין לומר בערבית, לפי שאין זה יום תענית, שכבר פנה היום. אבל "רבון כל העולמים" באלהי נצור יוכל לומר בערבית:

לא

מי שהתענה ביום שני דראש השנה, והתענה גם בליל מוצאי ראש השנה כדי שיעשה עם צום גדליה שני ימים רצופים, אזי לא יאכל עד שיבדיל על הכוס הבדלת יום טוב. ויאמר ברכת היין וברכת "המבדיל" כו'. ואם יוכל לשמוע מוצאי יום טוב הבדלה מאחר ויכון לצאת בו, יעשה כן, כמו שנתבאר בסימן תקפ"א סעיף ל"ו:

לב

גם בכל שאר הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים משכימין ואומרים סליחות. וכבר כתבתי בסימן תקפ"א, שאם השכימו קודם אור היום, צריכין ליטול ידיהם ג' פעמים כשיאור היום בלא ברכה. ואומרים אבינו מלכנו ערב אחר תפילת מנחה ובבוקר, ואפילו כשיש מילה באותן הימים ואין אומרים תחנון, מכל מקום אומרים אבינו מלכנו (ועיין לעיל סעיף כ"ז ו(בסימן תר"א) סעיף י"א י"ב י"ג מדיני אבינו מלכנו). ובמנחת ערב שבת אין אומרים אבינו מלכנו, ומכל שכן בשבת עצמו. ובסליחות אומרים שלשה פעמים וידוי של "אשמנו", רק בערב יום כיפור אין אומרים הוידוי רק פעם אחת:

לג

אין נותנין חרם בשביל שום דבר עד אחר יום הכיפורים, וכן אין משביעין אדם בבית דין עד אחר יום הכיפורים. אך מכל מקום מצוה לשפוט בין איש ובין רעהו להציל עשוק מיד עושקו ולהוציא הגזלה מיד הגזלן:

לד

מי שאינו בעיר ותובעין אותו לדין, אין קובעין לו זמן שיבוא לדין, מתחילת תשרי עד אחר עבור חג הסוכות, ואין לקבול בבית הכנסת בימים נוראים אפילו על בני כפרים הבאים למנין, אלא קובעין להם זמן שיבואו אחר הרגל. ואם קבעו זמן לנתבע שיבוא אחר הרגל ולא בא, קונסין אותו. ואם נראה לבית דין שאם לא ידונו מיד יהיה דחיה ורמאות בדבר, דנין לאלתר. ויש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם תשרי, קובעין זמן אף קודם הרגל, והיכא דנהוג נהוג:

לה

אם הנתבע בעיר, מחויב לדונו מיד, וכן מותר לדיינים לדון בין איש ובין רעהו כשהבעלי דינין רוצים לבוא מעיר לעיר, זולת בערב יום טוב. ואף בערב יום טוב מותר בזמן הזה לדון בדיני ממונות בדרך אקראי לפעמים, אבל אין קובעין בית דין שישבו הדינים בקביעות בערב שבת ובערב יום טוב (עיין חושן משפט סימן ה):

לו

הרבה נוהגים להתענות בימים הללו שבין ראש השנה ליום כיפור, וקורין אותם תענית של עשרת ימי תשובה. אף על פי שאינם אלא חמשה ימים חוץ מערב יום כיפור שאין מתענין, ותענית של יום הכיפורים הם ששה, מכל מקום הם משלימין אותן בד' ימי הסליחות שקודם ראש השנה, כמו שנתבאר סימן תקפ"א. ומי שקשה לו להתענות לפני ראש השנה, ומכל מקום רוצה להתענות בין ראש השנה ליום כיפור וחושש שלא יעלה לו יו"ד ימים, יוכל לחשב שיעלו לו שני ימים של ראש השנה, שגם כן מחמת אריכות התפילה נחשבו לתענית עשרת ימי תשובה, שאין משלימין. וגם אכילת ערב יום כיפור, שנחשב כאילו התענה תשיעי ועשירי. אבל מכל מקום לכתחילה אין לסמוך על זה מי שרוצה שיעלה לו תענית יו"ד ימי תשובה, ויש לו להתענות קודם ראש השנה כמבואר סימן תקפ"א. ואם רגיל להתענות לפני ראש השנה ועתה אינו רוצה להתענות, וכן בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, הוא צריך התרה. אבל אם אירע ברית מילה, יכול לאכול בלא התרה אף אם קיבל במנחה התענית, שעל פי המנהג קיבל. ועיין שאר הדינים בעניין זה סימן תקפ"א:

לז

בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים אסור להתענות בו, אף אם חל בו צום גדליה, אלא צום גדליה נדחה, ומכל שכן כשחל ביום אחר. וסדר התפילה בשבת זה כמו בשאר שבתות, רק שמוסיפין בו "זכרנו" ו"מי כמוך" "וכתוב" "ובספר", ואומרים "המלך הקדוש" ו"עושה השלום" במקום שנוהגים לומר כן בימים אלו. ואומרים כן בכל התפילות. ובתפילת ערבית בברכת מגן אבות אומרים: "המלך הקדוש שאין כמוהו" כו'. ואומרים בסיום תפילת שחרית: "לדוד ה' אורי וישעי" כו' במקום שנוהגין כך, כמו שנתבאר סימן תקפ"ה:

לח

קריאת התורה בשבת זה, לפעמים "וילך" ולפעמים "האזינו". שאם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג', מחלקים נצבים וילך, וקורין "נצבים" קודם ראש השנה, ופרשת "וילך" קורין בשבת זה שבין ראש השנה ליום כיפור, ו"האזינו" קורין בשבת שבין יום כיפור לסוכות; ואם חל ראש השנה ביום ה' או ביום שבת, קורין נצבים וילך קודם ראש השנה, ו"האזינו" בשבת זה שבין ראש השנה ליום כיפור. ואם קורין בפרשת "וילך", אז יכולים לסיים בכל מקום שירצה כדי להוסיף על שבעה קרואים, במקום שנהגו להוסיף. אבל אם הקריאה בפרשת "האזינו", אזי מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקים אותם במקדש, וסימן ה' ז' י' ו' ל' ך', והוא ראשי תיבות: "האזינו". "זכור". "ירכיבהו". "וירא". "לולי כעס". "כי ידין". כך נוהגין במדינות אלו. ויש מדינות נוהגים: "לו חכמו". "כי אשא" [עיין שיורי כנסת הגדולה]. והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה. ובמקומות שנוהגים להוסיף, מחלקים מן "ויבא משה" ולהלן, אבל קודם לזה אין מחלקים, אפילו אם יש חיובים בבית הכנסת בשבת זה:

לט

בקריאת התורה של ב' וה' ומנחה של שבת אין חוששין לחלק בדרך זה. וכבר כתבתי בסימן תקצ"ח, כשחל יום ראשון דראש השנה בשבת, בקריאת המנחה, שקורין "האזינו" כהן לוי ישראל, איך מחלקין הפרשה. והוא הדין אם חל ביום אחר, או בב' וה', יש לחלק על סדר זה. ויש מקומות נוהגים גם במנחה של שבת וב' וה' קורין ה' ז' י' (עיין שיורי כנסת הגדולה ופרי חדש סימן תכח). ובמדינות אלו נוהגין כמו שכתבתי:

מ

בין שקורין "וילך" בשבת זו, בין שקורין "האזינו", מפטירין בנביא סוף הושע "שובה ישראל", ומדלגין משם לנביא יואל וקורין "תקעו שופר בציון" כו', עד "ולא יבשו עמי לעולם". ויש שמוסיפין עוד בפסוקי מיכה "מי אל כמוך" כו'. ועל שם ההפטרה קורין שבת זה "שבת שובה", ויש לקרות להפטרה זו איש חשוב. ואחר כך אומרים "יקום פרקן" ו"מי שברך", ומזכירין נשמות ואומרים "אב הרחמים", כמו בשאר שבתות:

מא

המנהג בכל תפוצות ישראל, שרב העיר דורש באותו שבת ברוב עם, והרבה דיברו מזה בספרים שיהיה הדרוש בהתעוררות תשובה ודברי תוכחת מוסר. ומכל מקום גדולי הדור וחסידי עולם מדור דור נהגו לדרוש בסלסול ופלפול במשא ומתן של הלכה. ואם כי לא עליהם תהיה תלונותם של המדברים בזה, אף הם לא אמרו אלא כנגד המשחיתים דרכם ואחזו שער בשער נימא בחבל בפלפולים של הבל, ונפשם עיפה לאורגים קורי עכביש, פרחם מק ושרשם יבש, ולא באלה חלק דורש טוב לעמו, נאה דורש ונאה מקיים מסברא יושר דברי אמת, ולכוון ההלכה לתלמיד, ומשיאה על גבי חברתה לחדד בה התלמידים, והדברים מצד עצמם כנים ואמתיים, חזקים כראי מוצק על אדני יסוד מוסד. ואם עושים מערכה על הדרוש, וקו אמתי יקשרו בחלון חכמתם במקום שאינו יורד לאמת השחי ופותח כיון, עושים כונים למען הראות גודל תפארת התורה, כמו שדרשו חז"ל (חגיגה ג ב): "דברי חכמים כדרבונות" (קהלת יב יא) ככדור של בנות כו', ויעשה כלם אגודה אחת, ואף כי דרך חול – היום יוקדש בכלי שמוציא האומן למעשהו, ויצר אותו בחרט ויעש בו ציצים ופרחים וגביעות משוקדים משוחים בששר, והחכם עיניו בראשו אל זה יביט, אל תמונתה וטוב מצבה, אם שיווה פנים שלא יראה ולא ימצא בה סידוק וקרני חגבים, כי זה תכלית שלמותם ויפי הציורים, אין בהם הכשר ויתרון רק תהיינה לחן ולכלילת יפי ויקר דמים בעיני החפץ לקחתה.

וכזה יעשה החכם הדורש, ישים המדבר פניו אל עקרי הדברים ושרשם שיהיו נכוחים וישרים מיוסדים אל אדני סברות אמיתות ויעש מטעמים כאשר אהב דרך דרוש, ולמען ישמע העם בדברי שכל וחידודים, ובזה יעיר להם אוזן לשמע בלימודים (על דרך שאמרו חז"ל (אסתר רבה א ח): רבי עקיבא היה יושב ודורש, והיה העם מתנמנמים. ביקש לעוררן, אמר: אשה אחת היתה במצרים כו'), ולהלהיב לב החושקים לעלות ולאחוז בסנסני החכמה ולחשוב מחשבות, אולי יהיו עתידים לחדש כמותו, וגם ישמח לב התלמידים המתאוים לסלסל ולפלפל, אוהבי לטעון ולפרוק, ועל ידי זה יתרחב לבם ביתר שאת וישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכל חכם לב אשר לכל תכלית הוא חוקר ישכיל ויבין, כי לא המדרש הוא עיקר, והנה זה בא להראות הדר גאונו והשמים בינו לבינו, כי אם לכף זכות ידונו, כי הוא ממשיך פרפראות לכבוד קונו. וגם מוטל על החכם שיהיה שומר פיו ולשונו להשיב לשואלו דבר בלשון רכה ורוח נכאה, ושלא לדבר קשות ולאחויי בישות, אלא ישיבם מה שישאלו בפנים יפות, אף חובב ואיש נבוב ילבב.

וגם אלה לחכמים, יודעי בינה לעתים, שיהיה הדרש מענייני יום הכיפורים ותשובה, ולא יקבע הדרוש בסדר נשים נזיקין או אפלו בסדר קדשים, אם אינו עניין שהתלמידים רגילים ובקיאים בהם, אלא ידרש בעניינים שיש להם ידיעה בתחילה בגופי הלכות, וזה גורם שיתנו לב להבין ולהשכיל כאשר ידרוש כמין חומר, ויערב להם מנחת האומר הבא מן החדש, וישמעו אמריו כי נעמו. ומנהג חכמים, כאשר כלה לדבר במשא ומתן של הלכה, הם דורשים מקרא והגדה, ויגלו אזנם למוסר והתעוררות תשובה. והמאריך במדרשים ואגדות לסלסל ולפלפל בהם, אף שהם דברים של טעם ומתוקים לחיך, אין זה דרך ישר לפני איש בעל ההמון, אשר נפשו אוותה לשמוע דבר אגדה ומוסר. וכאשר בא כן ילך ומאומה אין בידו, ואף אם הדורש מבליע בנעימה קצת דברי יראה למוסר, הם מתבטלים ברוב דברים ושומע אין לו מאת העם, כי אחרי שיודע בנפשו שאין המקרא נדרש לפניו, הוא מסיח דעתו ומבקש לו חבר ויצא לשיח שיחה בטלה על המחיה ועל הכלכלה ואנשי לצון יפיחו, ודברי נבלה בחצרות אלהינו יפריחו, ואיש את רעהו מפיו אל פיו יגיח בסוד שיח, זה לזה מנעימים. ועל הדורש הזה קורא המקרא: "ושחת דבריך הנעימים" (משלי כג ח), אלא ישכיל בדרך תמים, כי לא עת האסף היום דרושים עמוקים ורחבים, רק לטייל קצרות בדרשות ואגדות ומעניין תשובה ומוסר וריצוי המידות, ויסביר פנים בדברים ערבים לאוזן שומעת ובלשון נקיה וקלה, ואחריו כל אדם ימשוך ויטו אוזן לשמוע, וסימן לדבר: "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר", והרמז מובן. והעושה כן ישא ברכה וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, וכמו שאמר הכתוב: "מוכיח אדם אחרי חן ימצא" (משלי כח כג):

מב

נוהגים לדרוש בשבת זו שחרית קודם קריאת התורה. ובקהלות גדולות שיש בתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה, ויש טורח צבור לאנשי כנסת הגדולה שהרב דורש שמה שיהיה מתונים עד אשר יאספו אספה מבתי כנסיות ובתי מדרשות אחרים הרוצים לבקש תורה מפי הרב, וגם כי יש מתאחרים בתפילתם, לכן נוהגים לדרוש במנחה אחר שאומר הש"ץ "ואני תפלתי", ומקדימים לעמוד ולהתפלל מנחה משאר שבתות השנה בכדי שיעור שאחר הדרשה יהיה שהות לקרות ולגמור התפילה ולילך לביתו לקיים סעודה שלישית. והחכם עיניו בראשו, שלא להאריך עד סמוך לבין השמשות, שעל ידי זה יוכל להיות שיהיה ביטול מצות סעודה ג'. ואין לסמוך ולומר שיש קיום סעודה ג' בדברי תורה כמו שכתב המגן אברהם סימן תמ"ד. ומי שיודע שביתו רחוק ולא יגיע לביתו קודם בין השמשות, יחלק סעודתו של שחרית לשנים כמו שנתבאר סימן רצ"ג:

כשמסיים לדרוש אומרים קדיש דרבנן, ואפילו אם אין שם אבל יאמר מי שאין לו אב ואם. ומוציאין ספר תורה, וקורין שלשה בפרשת האזינו או בפרשת וזאת הברכה. וכבר כתבתי שיש שקורין גם במנחה ה' ז' י', האזינו. זכור. ירכיבהו. ואנו אין נוהגים כן. ונוהגים שהרב עולה לתורה אף כשהדרוש במנחה. ומי שדירתו רחוקה ורוצה להתפלל ביחיד כדי שיוכל להגיע לביתו לקיים סעודה שלישית, לא יתפלל בבית הכנסת בסוף הדרשה, שלא יהיה בכלל "מסיר אזנו" כו' (משלי כח ט), וגם אסור להקדים תפילתו לתפילת צבור. ומכל שכן שלא להתפלל ביחיד בעת קריאת ספר תורה. אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם. אבל אין חיוב לעשות כן, כי על ידי זה יבטל תפלה בצבור וקריאת ספר תורה וקדיש וקדושה, אלא יתפלל בבית הכנסת עם הצבור וילך לסעוד אצל שכן קרוב. ואם הוא אי אפשר בכך, אז הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה, וגם כי יוכל לסמוך שמקיים בדברי תורה:

מד

אומרים צדקתך צדק אפילו כשחל ערב יום כפור למחרתו, ואין אומרים לא פרק ולא ברכי נפשי:

מה

בתפילת ערבית של מוצאי שבת זו אין אומרים "ויהי נעם" "ואתה קדוש", לפי שחל יום הכיפורים בשבוע זו. ואם ראש השנה יום ה' ויום ו',שאז יום הכפורים בשבת, אומרים "ויהי נעם" "ואתה קדוש" במוצאי שבת זו (וכן כתב יעב"ץ סימן י"ט):

מו

נוהגים שאין מקדשין הלבנה בימים אלו עד מוצאי יום הכיפורים, ואפילו במוצאי שבת וכבר עברו ז' ימים מעת לעת. ומי שחושש לאיזה אונס שיהיה לו אחר יום הכיפורים שלא יוכל לקדשה, אז יוכל לקדשה קודם יום הכיפורים:

מז

יסדר שולחנו בפרוסת מפה במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, ויאכל על כל פנים כזית פת. ואף על פי שבשאר ימים אינו מסדר שולחנו, רק מקיים סעודת מוצאי שבת במיני תרגימא או פירות, מכל מקום בימים אלו יש להדר כל מצוה ומצוה ביתר שאת. ואם הוא מאחר בסועדה שלישית לתוך הלילה, יאכל קצת בלילה ויכוין במחשבתו שתעלה לו במקום סעודה רביעית, ומכל מקום יאחז דרכו לאכול אחר הבדלה מיני תרגימא או פירות. ומי שמתענה הפסקה, שאוכל סעודה שלישית מבעוד יום ומפסיק, אז יטריח להכין סעודה זו לאחרים, וילמוד המאמרים והדינים המדברים מסעודה זו של מוצאי שבת [עיין באליהו רבה סימן ש' בשם של"ה]: