מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק מז
פרק מז
עריכהכבר זכרנו פעמים (פרק כ"ו ופרק מ"ו), כי כל מה שידמהו ההמון חסרון, או אי אפשר לציירו בחק השם יתעלה, לא השאילוהו ספרי הנבואה לו יתעלה, ואף על פי שמשפטו משפט הדברים אשר הושאלו לו; מפני שאותם שיתואר בהם ידמו קצת שלמיות, או אפשר לדמותם. וצריך לפי ההנחה הזאת, שנבאר למה הושאלו לו יתעלה השמע והראות והריח, ולא הושאלו לו הטעם והמישוש, ומשפט רוממותו יתעלה מן החושים החמישה – אחד. והחושים כולם – חסרון בבחינת ההשגה, ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם, להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים, כשאר הכלים. ועניין אמרנו שהוא יתעלה רואה, כלומר ישיג הנראים, ושומע, כלומר ישיג הנשמעים. וכן היה יכול לתארו בטעם ובמשוש, ויפורש בו שהוא ישיג הנטעמים והממוששים, כי משפט השגתם כולם אחד, ואם תשולל ממנו השגת אחד מהם, תתחייב שלילת השגתם כולם, רצוני לומר – החמישה חושים, ואם תחוייב לו השגת אחד מהם, רצוני לומר – השגת מה שישיגהו חוש מהם, יתחייב שישיג כל מושגיהם החמישה. ומצאנו ספרינו אמרו: "וירא ה'", "וישמע ה'", "וירח ה'", ולא אמרו: "ויטעם ה'", "וימשש ה'". ונאמר, שעילת כל מה שהתיישב בדמיון כל אדם, שהשם לא יפגוש הגשמים פגישת גשם לגשם, שהרי אף בעיניהם לא יראוהו; ושני החושים האלה, רצוני לומר: הטעם והמישוש - לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום. אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם, ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם רחוקים מהם; על כן היה נאות ליחסם לשם בדמיון ההמון.
ועוד, כי העניין והכוונה בהשאלת אלה החושים לו יתעלה – להורות על השיגו פעולותינו, והשמע והראות מספיק בזה; רצוני לומר, שישיג בו כל מה שיעשה זולתו. או יאמר אותו כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה בכלל ההוכחה: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת". ואתה יודע על דרך האמת כי משפט הכל משפט אחד, וכי בצד שירוחק ממנו השגת המישוש והטעם, בצד ההוא בעצמו יורחקו הראות והשמע והריח, כי הכל השגות גשמיות והפעלויות ועניינים משתנים, אלא שקצתם – יראה חסרונו מיד, וקצתם יחשב בהם שלמות, כמו שיראה חסרון – הדמיון, ולא נראה חסרון – ההסתכלות וההתבוננות. ולא הושאל לו "רעיון", אשר הוא הדמיון, והושאלו לו "מחשבה" ו"תבונה", אשר הם ההסתכלות וההתבוננות, ונאמר: "אשר חשב ה'" (ירמיהו מט, כ); "ובתבונתו נטה שמים" (ירמיהו י, יב). והנה אירע בהשגות הפנימיות גם כן כמו שאירע בהשגות החושיות הנראות, מהיות קצתם מושאלים וקצתם לא הושאלו, וכל זה כלשון בני אדם, מה שחשבו בו שלימות – יתארוהו בו, ומה שהוא נראה החסרון – לא תארוהו בו. ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמיתי ראוי לו מוסף על עצמו, כמו שיבוא עליו המופת: