מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק לג


דע, כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד, רצוני לומר החכמה האלהית, וכן ביאור ענייני משלי הנבואה וההערה על השאלות הנעשות בסיפור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם. אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם. ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה, רצוני לומר מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו.

אמנם, כשיתחיל בזאת החכמה האלהית, לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל ביטול לגמרי. ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החיטה והבשר ושתיית היין, שהוא ימיתהו בלא ספק. לא שאלו המזונות רעים ובלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום, ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון, אבל העלימום לקיצור השכל בתחילה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם. ולזה נקראו: סודות וסתרי תורה, כמו שנבאר.

וזאת היא הסבה ב:דברה התורה בלשון בני אדם, כמו שביארנו (פרקים כ"ו ומ"ז מזה החלק) להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם. ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין אמיתי שהאמנתו נבחרת, ובכל ציור מה שיישיר השכל אל מציאותו, לא על אמיתת מהותו.

וכשיהיה האיש שלם, ונמסרו לו סתרי תורה, אם מזולתו או מעצמו, כשיעוררוהו קצתם אל קצתם, יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמתיות ההם בדרכי האמונה האמיתית, אם במופת במה שאפשר בו מופת, או בטענות החזקות במה שאפשר בו זה. וכן יצייר העניינים ההם אשר היו לו דמיונות ומשלים באמיתותיהם, ויבין מהותם.

וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם: ""ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, ואז מוסרים לו ראשי פרקים'" (משנה, חגיגה ב, א). ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה העניין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה. האחד מהם היותו חכם. כלומר, שעלו בידו החכמות אשר יילקחו מהם הקדמות העיון; והשני, שיהיה מבין משכיל זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז, והוא ענין אמרם: "מבין מדעתו".

והנה אבאר לך הסבות במנוע למוד ההמון בדרכי העיון האמתיי והתחיל עמהם בציור מהות העניינים כפי מה שהם עליו והיות זה ענין ראוי הכרחי שלא יהיה אלא אם כן. אביאהו בפרק שאחר זה ואומר.