מועד קטן כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר ליה אימא קיימת אמר ליה אימא קיימת א"ל אבא קיים אמר ליה לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ שמע מינה תלת שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ושמע מינה אמקצת היום ככולו רבי חייא לחוד רבי אחייה לחוד אמר רבי יוסי בר אבין בשמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן גשמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד קורע או אינו קורע רבי מני אמר דאינו קורע רבי חנינא אמר קורע אמר ליה רבי מני לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דלא איכא אבילות שבעה אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא שבעה מי איכא ולא והתניא איסי אבוה דרבי זירא ואמרי לה אחוה דרבי זירא קמיה דר' זירא המי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע עני ר' זירא בתריה במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה ואבל על אביו ועל אמו קורע והולך כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו ת"ר זכל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו וכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים שלהם דברי ר"ע רבי שמעון בן אלעזר אומר אינו מתאבל אלא על בן בנו ועל אבי אביו וחכ"א חכל שמתאבל עליו מתאבל עמו חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו עמו טבבית כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה וכן א"ל רב הונא לרבה בריה באפה נהוג אבילותא בלא אפה לא תינהוג אבילותא מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה סבר למיתב עליה שבעה ושלשים על רב הונא לגביה אשכחיה אמר ליה צודנייתא בעית למיכל לא אמרו לכבוד אשתו יאלא חמיו וחמותו דתניא מי שמת חמיו או חמותו כאינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבילות וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות ותניא אידך אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה כאן בחמיו וחמותו כאן בשאר קרובים שמע מינה תניא נמי הכי לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד אמימר שכיב ליה בר בריה קרע עילויה אתא בריה קרע באפיה אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד אמר ליה רב אשי לאמימר קריעה לדמעומד מנלן דכתיב (איוב א, כ) ויקם איוב ויקרע את מעילו
רש"י
עריכה
א"ל אימא קיימת - בלשון שאילה הוא כלומר שאתה שואל על אבי שאל על אמי שאף היא אחותך:
א"ל - ר' חייא ואמך אחותי קיימת היא:
א"ל - רב אבא קיים עדיין לא השבתיך עליו וממילא הבין ויש אומרים בניחותא היה רב משיבו על מי שאינו שואל כדי שיבין מן הכלל וקשה בעיני לומר שרב יוציא דבר שקר מפיו:
חלוץ מנעלי - להתאבל על אחי ואחותי:
והולך כלי אחרי לבית המרחץ - ללמד הלכה נתכוין שאין שמועה רחוקה לאחר שלשים נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו:
למוצאי הרגל נעשית רחוקה - דהוי שלשים יום:
אינה נוהגת אלא יום אחד - אע"פ דכי שמע עדיין היתה קרובה עולה הרגל להשלים שלשים דהוי שמועה רחוקה:
אינו קורע - עכשיו דנוהג יום אחד לשמועה רחוקה:
היינו דליכא אבילות שבעה - כלומר משום דליכא שבעה אינו קורע:
קורע והולך - אחר שבעה אע"ג דליכא שבעה:
אבל מתאבל עליהן - על אותן קרובים:
אחיו מאמו - שלא מאביו דקרא משמע מאביו שלא מאמו:
אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו - דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה:
על שניים שלהן - אבי אביו ועל בן בנו ועל בן בתו ועל בן אחותו:
כל שמתאבל עליו מתאבל עמו - כלומר מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו נמצא זה מתאבל על אבי אביו וכן כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו כלומר מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל פי' על בן שלו ונמצא זה מתאבל על בן בנו:
היינו תנא קמא - של רבי שמעון:
עמו בבית - דתנא קמא לא בעי שיהא אביו או (בן) בנו עמו בבית ויושב עמו וחכמים בעו עמו בבית:
כי האי - ענין דא"ל רב לר' חייא וכו':
באפה - דאיתתך כשהיא אבילה דהאי נמי כל שמתאבל עליו כגון אשתו מתאבל עמו בפניו:
צידונייתא - סעודות דאבל:
קשיין אהדדי - דהכא קתני מצעת לו מטתו והכא קתני כופה מטתו:
בשאר קרובי אשתו - מצעת לו מטתו:
אתא בריה - הדר אמימר קרע באפיה דבריה:
קם קרע - פעם שלישית:
תוספות
עריכה
עולה לו. פירוש הרגל עולה לו למנין שאינו נוהג אלא יום אחד:
קורע או אינו קורע. דוקא כענין זה מיבעי ליה לפי שהיה חייב לקרוע בשעת שמועה אבל שמע שמועה רחוקה בחול אינו קורע כלל ואפי' על אביו ואמו וכן קאמר נמי בסמוך כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו והכי משמע לעיל דלא מצינו לר' חייא שקרע אע"פ שהיה אביו ואמו לגירסת ר"ח וא"ת אי מהא משמע דאינו קורע על אביו ואמו אמאי לא. קאמר ש"מ דאינו קורע יש לומר דאינו מביא ש"מ כי אם ממה שראינו שעשה אבל ממה שלא ראינו אינו מביא ראיה מכל מקום מדלא קבעי הש"ס כלל אם רבי חייא קרע משמע א"צ לקרוע ובתשובת רבינו זקיני פי' דאינו קורע על שמועה רחוקה אפי' על אביו ואמו והרי"ן וגם בתוס' הרב מסופק והא דאמר בסמוך מי שאין לו חלוק וכו' מיירי כגון שהיה שאול מחבירו או נתמלא קרעים ונראה לי שיש לסמוך יותר על ה"ג מרב צמח גאון דאין קורעים לאחר ל' יום אלא על אביו ואמו בלבד וברכת אבלים נחלקו בה"ג אם שמע בשבת אם חייב לברך ברכת אבלים דיש מפרשים דנקרא דברים שבצינעא וי"א כיון דמברכין בג' או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא:
ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. לא מיבעי מאביו אלא אפי' מאמו נמי:
על שניים שלהם. פי' הנולדים מהן אבל באחיהם ובנשותיהם היה מסופק בתוספות הרב בשם רבו ולא ידענא מאי שנא:
על אבי אביו ועל בן בנו. פירוש בתוספות הרב בשם רבו דהוא הדין אבי אמו ובת בתו:
באפה נהוג אבילות. פירוש בתוספות בכל דיני אבלות נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה וכולן כל זמן שהוא בפניה ובפ"ק דכתובות (דף ד:) קאמר עמו בבית ושמא באפה דוקא או שמא בכל הבית:
ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. בחמין קאמר דאילו בצונן היא נמי מותרת:
אלא בחמיו וחמותו. והוא הדין היא נוהגת עמו בחמיה וחמותה והא דקתני לעיל כל שמתאבל עליו מתאבל עמו בכל שאר קרובים קאמר אבל אשתו יש חילוק בין חמיו וחמותו לשאר קרובים:
אתא בריה קרע באפיה. להיות נוהג עמו אבילות ותימה כיון דקרע כבר וכי צריך לקרוע כלל לפני הקרובים ושמא לאשמועינן דבאפיה נוהג אבילות והר"א פירש אתא בריה קרע באפיה לפי שאמימר קרע מיושב ואתא בנו להזכירו שהוא טעה לקרוע מיושב והקריעה זה עשה בנו של אמימר ועל ידי כך נזכר אמימר וקרע פעם שניה מעומד:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקיא א מיי' פ"ז מהל' אבל הלכה א', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ב סעיף א':
קיב ב ג מיי' פ"ז מהל' אבל הלכה ג', וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ב סעיף ה':
קיג ד מיי' פ"ז מהל' אבל הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ב סעיף ד':
קיד ה ו מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ו', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף י"ח:
קטו ז מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ד':
קטז ח ט י מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ד' והלכה ה, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ו':
קיז כ מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ה', טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ו', וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"א סעיף ו':
קיח ל מיי' פ"ח מהל' אבל הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ט':
ראשונים נוספים
ועוד ר' חייא נהג על אביו ועל אמו בשמועה רחוקה יום אחד ולמדנו ממנו ג' דברים. למדנו כי האבל אסור בנעילת הסנדל.
וכי שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. וכי מקצת היום ככולו תני ר' אדא קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמו"ש נעשה רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד.
וכן א"ר יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד כללו של דבר כל יום שמועה שאינו נוהג בו אבלות כאילו עדיין לא שמע. השומע שמועה רחוקה ברגל קורע או אינו קורע ר' מני אמר אינו קורע ר' חנינא אמר קורע ר' מני אמר אינו קורע דכל היכא דליכא עליה אבלות שבעה אינו קורע איני והא תני איסי אבוה דר' זירא מי שאין לו (אלא חלוק אחד) [חלוק לקרוע] ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע. הנה קורע בתוך שבעה ואע"פ שאינו נוהג אחר הקריעה שבעה. וכי תימא משום דהיא בתוך שבעה ועוד הא תני ר' זירא בתריה בד"א בה' מתי מצוה פי' חמשה מכלל השבעה שהוא מצוה להתאבל עליהם.
אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. הנה שאין שם אבלות קורע ופרקינן כי תניא היא דר' זירא לכבוד אביו ואמו:
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם. ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה מאביו וכשם שמתאבל עליהן כך מתאבל על שניים שלהם דברי ר"ע ר"ש בן אלעזר אומר אינו מתאבל אלא על [אבי] אביו ועל בן בנו.
וחכמים אומרים כל שמתאבל עליו מתאבל עליהן. וקיי"ל כחכמים.
ואוקימנא עמו בבית כגון ראובן שמת לו בן נוהג יעקב אביו עמו בבית בלבד. וכי הא דאמר ליה רב לחייא בריה. ורב הונא אמר לרבה בריה חמיך וחמותך שמתו ואשתך מתאבלת עליהן באפה כלומר בבית עמה נהוג אבלות שלא בפניה לא תנהוג כלל מפני כבוד אשתו א"ל רב הונא למר עוקבא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד ותניא כוותיה וכדתניא מי שמת חמיו או חמותו כופה מטתו ונוהג אבלות עמה וכן אם מת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ופוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות.
תאני אבוה דר' זירא קמיה דר' זירא. מי שאין לו חלוק לקרוע. כגון שהיה פוחח. או שהיה לבוש בגדים שאולים. ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע. לאחר שבעה אינו קורע עני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה. אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אמר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם. שכן מצינו שאסור באחוי לעולם. ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. ובירושלמי מצינו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ומשמע דקורע לעולם כדברי בעל הלכות:
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם. ואלו הן אשתו אביו ואמו. בנו ובתו אחיו ואחותו הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו. ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. כשם שהוא מתאבל על אשתו כך אשתו מתאבל' עליו. ואשתו שאמרו כשרה ולא פסול'. ואשתו ארוס' נמי אינו מטמ' לה כדאמרן. הילכך אינו מתאבל עליה. אבל שאר כל הקרובים אפי' פסולין כדתנן (יבמות די"ט ע"א) ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ותנן נמי ואחיו לכל דבר.
וכשם שמתאבל עליהם. כך מתאבל על שניים שלהם דברי ר' עקיבא. ר' שמעון אומר אינו מתאבל אלא על אבי אביו ועל בן בנו וחכ"א כל שמתאבל עליו מתאבל עמו מאי עמו עמו בבית. אבל שלא בפניו אין מתאבל על שני שלו. כי הא דא"ל רב לר' חייא בריה. וכן אמר רב הונא לרבה בריה באפה נהוג אבילותא דלאו באפה לא תנהוג אבילותא. פי' בפני אשתך נהוג אבלות על חמיך. שלא בפניה לא תנהוג אבילות.
ויש מן הראשונים שאמרו שאלו האמורין בפרשה כהן מטמא להם אבלות שנוהג עליהם ביום ראשון מן התורה הוא. כדבעינן למימר קמן. אבל אלו שהוסיפו עליהם אין אבלותם אלא מדברי סופרים. לפיכך אחים מן האם. ואחות נשואה אפי' מן האב. וכן אחות ארוסה ואנוסה ומפותה שאלו כולן אין כהן מטמא להן. והן תוספות חכמים. בכלל אחותו נשואה כלן אבילות שלהן מדברי סופרים. וכן השניים בפני הקרובים ודאי מד"ס הוא לפיכך אין אבלותן של אלו כלן דוחה י"ט שני. ועוד אנו עתידין לברר זה הענין לפנינו בשער הזה:
בר חמוה דמר עוקבא שכיב. סבר למיתיב עליה שבעה ושלשים. על רב הונא לגביה. א"ל צורניתא קא בעית למיכל. לא אמר לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד. דתניא מי שמת חמיו וחמותו. אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה. אינו רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. ותניא אידך אעפ"י שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. קשיין אהדדי. אלא ש"מ כאן בחמיו ובחמותו. כאן בשאר קרובים. ש"מ. תנ"ה לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד. איכא מאן דאמר וכן לא אמרו לכבוד בעלה אלא חמיה וחמותה בלבד. דהא ברייתא רישא קתני חמיו ותמותו. וסיפא קתני וכן היא שמת חמיה וחמותה. וכיון דאוקימא רישא דווקא קתני חמיו וחמותו. לאפוקי שאר קרובים דידה. סיפא נמי דוקא היא למעוטי שאר קרובים דידיה שאינה נוהג' עמו אבילות. אלא על חמיה ועל חמותה.
ואיכא מ"ד כיון דברייתא תניא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו. ולא קתני ולא אמרו לכבוד בעלה אלא חמיה וחמותה. ש"מ לכבוד בעלה נוהגת עמו אבלות. וברייתא דקתני חמיה או חמותה איידי דתנא רישא חמיו. קתני סיפא חמיה. ובגמרא לא דייקינן כלום מינה. משום דקתני חמיו וחמותו לומר דוקא בחמיו לחוד. דאיכא למימר חד מיניהו נקט. אלא מדאשכחן ברייתא אחריתי דקתני מוזגת לו את הכוס וכו'. דייקינן מינה. הילכך לגבי אשה בקרובי בעלה. דלא משתמיט תנא למיתני אינה מתאבלת עמו אלא על חמיה וחמותה. ש"מ על כל הקרובי' שלו היא מתאבלת עמו. דלא גרעה בכבוד בעלה מכל הקרובים שמתאבלין על שניים שלהן.
ובאבל תניא [פרק י"א] האשה שמת חמיה או אחד מקרובי בעלה לא תכחול ולא תתקשט, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג וכן הוא שמת חמיו או אחד מקרובי אשתו אינו כופה להתקשט אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת, וזו החיצונה משובשת היא, ואין למדין הימנה, אלא שיש לומר רישא דווקא קתני דבכל קרובי בעלה נוהגת עמו אבילות. סיפא כי קתני קרובי אשתו לומר דבכל קרובים שלה אינה כופה, וכי קתני נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת, אמת חמיו בלבד, ולצדדין היא שנויה, ותהא זאת הברייתא סיוע לדעת המחמירין באבלות אשה על קרובים שלו, ושוב מצאתי בירושלמי, הרי שמת חמיו או חמותו אינו כופה לא לכחול ולא לפקום, אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת עמו, וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת, ולא פוקסת, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג, ושמואל אמר לא שנו אלא חמיו וחמותו, הא בשאר כל הקרובים לא, ועכשיו אם נסמוך על הגמרא הזו שלא יהא בה טעות סופרים, נתבררה ספקתנו שהיא מתאבלת עמו על בל קרובי בעלה, אעפ"י שהוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו וחמותו.
והרמב"ם ז"ל כתב, אבל שאר קרובים, כגון שמת אחי אשתו או בנה, והאשה שמת אחי בעלה או בנו אין מתאבלין זה על זה, וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו. או בעל קרובתו, כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו, אינו חייב להתאבל עליהם, וכן כל כיוצא בזה סבור הרב ז"ל, שלא אמרו בקרובי קידושין אלא חמיו בלבד, וזה נכון הוא, חוץ מקרובי בעל לאשתו, כפי הסברא האחרונה שכתבנו, לפי שהחמירו בכבוד הבעל יותר משאר קרובים. ונמצאת למד לפי הסברא זו, שכל שהבעל מתאבל עליו אשתו נוהגת עמו, אבל הוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו ועל חמותו, וכן אין אדם נוהג אבילות עם הקרובים, אלא על שניים של שאר, כגון בנו שמתאבל על בן ובת שלו, אבל שניים של קידושין כגון בנו שמתאבל על אשתו, ובתו שמתאבלת על בעלה וכן כיוצא בהן אינו נוהג עמהן אבילות כלל.
ומקצת חכמי הצרפתים כתבו שלא אמרו בשניים אלא בקרובים להן. אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו, כיון שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג בו כלום ומדאמרינן סבר למיתיב עליה שבעה ושלשים, ואמרינן צורניתא בעית למיכל ש"מ דלשניים שלהם נוהג אבילות גמורה, בחליצת מנעל וסנדל, ועטיפת הראש, ורבים מתעסקין עמו בהבראה, ושאר דיני אבלות, וכן נוהג שלשים בגיהוץ ותספורת, ולא כמו שנהגו עכשיו כשהוא נכנס לבית חולץ, כשהוא יוצא לשוק נועל, ואבל אין ניכר בו שיוצא לשוק כשאר כל אדם, אלא נוהג אבילות גמורה, וכן אין מסתפר בבית אחר ואינו מגהץ, ואע"פ שאמרו עמו בבית כיון שהוא נראה עמו בבית נוהג אבילות גמורה. לא התירו אלא כגון דברים שבצינעא בתוך ביתו, שאינו נוהג לעצמו. וכן בעיר אחרת אין נוהג כלל, הא בפני אבל נוהג כמוהו בכל דבר.
ועוד מקילין מקצת החכמים ואומרים שאם רצה אבל למחול לקרובו אינו צריך להיות נוהג עמו כלום, דמשום כבוד אבל אמרו נוהג עמו, ומפני דרכי שלום שיצטרף בצער שלו, וכדקתני בברייתא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו, אלמא משום כבוד הוא, ואם רצה ומחל שלא ינהוג עמו אין בזה משום כבוד ודרכי שלום וכך נהגו להקל:
[אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד.] וכשם שקורע על קרובים שמתאבל עליהם כך קורע על שניים שלהם וכשהוא קורע על שניים שלהם אינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן. כדרך שנוהג אבילות עמהם בבית כדבעי' למימר קמן קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם. וכל הקורע בין על הקרובים בין על שניים שלהם אינו קורע אלא מעומד קרע מיושב לא יצא דאמרי' (שם ד"כ ע"ב) אמימר שכיב לי' בר בריה קרע עילוי'. אתא בריה קרע באפיה. אידכר דמיושב קרע. קם קרע מעומד. א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנ"ל. אילימא משום דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. אי נמי מויקם המלך ויקרע את בגדיו. אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה חליצתה כשרה. א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' המעשה הזה וכך כתוב בפירושיו. ירושלמי רב דמכת אחתיה. פקיד לחייא בריה כד תהא סליק (להתם) [לגבי] הוי שלח סנדלך. ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוי בריה התם וקרע על בר בריה. התם מידע ידיע דהוי אתי ברי' לגביה ומחויב למיקרע בהדיה. הילכך בשעת חימום עדיף לי'. ודבריו תימה הם שאלו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו יודע בה בסוף האיך קרע פעם אחרת כשבא בנו. אלא אמימר בשעת חימום קרע וטעה. וכשבא בנו וידע שאותה קריעה לאו בשעת חיובו עשאה קרע פעם אחרת.
עוד כתב הרב ז"ל בקריעה מעומד. וא"ת נהי דלמצוה בעינן מעומד מדכתיב ויקם ויקרע עכובא מנ"ל דאפילו דיעבד נמי לא כלום היא. מדתנא ביה קרא באיוב ובדוד כדאמרינן בסמוך. אי נמי איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה. גם אלו אינן דברים נכונים בעיני. שאפילו לענין חליצה דלא כתיב ויעמוד ויאמר כקריעה, לכתחילה מעומד בעינן. דברייתא חליצה כשרה קתני ודיעבד משמע. ותניא בספרי בהדיא ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה.
וכן כתבו רבינו וכל הגאונים ז"ל בסדור חליצה. וכל עיקרנו לא בא רב אשי לשאלה זו אלא מפני שחזר אמימר וקרע פעם אחרת. א"ל קריעה מעומד בדיעבד מנ"ל אי לימא מדכתיב בה עמידה והא חליצה כתיב בה נמי עמידה. ואין במשמע אלא לכתחילה אבל דיעבד אין עמידה מעכבת ופריק התם לא כתיב ויעמוד ויאמר אבל הכא כתיב ויקם ויקרע. ועיכובא נמי משמע. וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כדברינו. שאם קרע על השני שלא בפני הקרוב. או שקרע מיושב על כל אדם לא יצא. וחוזר וקורע וכן עיקר:
שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשי' רחוק' וכו'. שמעי' מהכא שאין הרגל מפסיק למי שלא שמע דהא על כרחין כיון שלאחר הרגל היא שמועה רחוקה כבר עברו קודם הרגל יותר מכ' יום ואפילו הכי קרי ליה שהוא קרובה ברגל וזה ברור:
קורע או אינו קורע פירש בשמועה רחוקה ואיפליגו בה רבי מני ורבי חנינא:
קריעה בלא ז' מי איכא פי' למי שנוהגין עליו לעניני אבלות דאי מאי קאמר והא איכא קריעה על רבו ועל אדם חסיד או חכם או נשיא ואין כאן ז'
מי שאין לו אלא חלוק לקרוע אוקמה רש"י ז"ל בגברא ערטילאי ואינו מחוור בתוספות פי' כגון שהאי בגדיו שאולין ופטור מקריעה דמבני אהרן למדנו דכתיב בהובגדיכם ומיהו אמרי' לקמן שאם הודיעו שהוא הולך כמי שנוטל רשות דמי וחייב לקרוע ועוד י"ל דמיירי הכא כשבגדיו קרועין עד שנעשה כפותח האמור בירושלמי:
כי תנא ההיא בכבוד אביו ואמו ק"ל דקארי לה אמאי קארי לה וי"א דאיהו סבר דאפילו על אביו ועל אמו קאמר ליה דאינו קורע דאיהו בהכי מיירי ולאו בשאר קרובי' דאי לא תקשי הא מתניית' ורבי מני אהדר ליה שלא אמר הוא אלא בשאר קרובים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וזה דוק והנכון כמו שפירש רבינו יצחק ז"ל דה"ק דההיא רשות היא שנתנו לו מפני כבוד אביו ואמו ואין בו משום בל תשחת ובשאר קרוביו אינו רשאי משום בל תשחת אבל חיובא ליכ' אפי' על אביו ועל אמו והיינו לישנא דכי תניא ההיא ודוק. ומיהו פוסקים כרב הגדולים ז"ל דקיימא לן לחומרא ועל אביו ואמו קורע ובדידה הוא דאפליגו וקיימ' לן כר' חנינא וסברא נמי הוא שאינו בדין שישמע מיתת אביו ואמו ולא יקרע ולא אמרו הלכה כדברי המקל בענין זה דקריעה לחוד ואבלות לחוד ועוד שזו מחלוקת אמוראין הוא ועובדא דרב ודרבי חייא כבר פירשנו כי רבי חייא הוא מתאבל ואבלות שאר קרובים הוא והתם כ"ע מודו דבשמועה רחוקה אינו קורע ומעתה ברייתא כפשטה דעל אביו ואמו חייב לקרוע כל ז'. ויש מחלוקת בין רבותי ז"ל עד כמה קורע והולך על אביו ועל אמו כי הגאוני' ז"ל פירשו כל י"ב חדש והרמב"ן ז"ל כל ל' יום ובעל ה"ג כתב לעולם ובירושלמי אומר אפילו אחר כמה שנים חייב לקרוע וכן נראה שהרי מצינו שאסור באחוי לעולם ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו ומסתברא לי דרבו כאביו לקריע' בשמועה רחוקה ואע"פ שאמרו לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד זהו בעניני אבלות אבל ענין זה טעמא אחרינא הוא ואינו בדין שישמע שמת רבו ולא יקרע עליו:
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן הדיוט מתטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן ותימה אמאי לא חשיב אשתו דכתיב כי אם לשארו וכו' ודכ"ע מודו שהיא אשתו. ובההיא דרישא הוא דפליגי וי"ל דלא איירי אלא בקרובים מחמת קורבא ולא מחמת קדושין ועוד דבעי למתני שיתאבל (עליהם) על שניים ואפילו אחיהם ואחיותיה' וס"ל שלא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד:
ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו פירש ואפילו מאביו הוצרכו להוסיף דאלו במקרא אינו כתוב אלא הקרובה דהיינו פנויה וארוסה שכהן מטמא להם:
כך מתאבל על (שניהם) שניים שלהם פי' גם זה מן התוס' הוא:
שם רבי שמעון בן אלעזר אומר אינו מתאבל פירש על שניים אלא על אבי אביו ועל בן בנו ולא על שאר ולא על שום שניים של שאר קרובים וגם באביו הוא ממעט אחי אביו ואחות אביו ואפשר שהוא ממעט גם כן אבי אמו ובן בתו או אפשר דאמו בכלל אביו ובתו בכלל בנו: ולאו דוקא ואפשר נמי דלדידיה אינו מתאבל על קרובי אשתו ולא על האשה ולא על קרובי בעלה דהיינו חמיו ופליג אמתניית' דלקמן או אפשר והוא הנכון דמודה בחמיו ולא נחלק אלא על שני קרובים שהזכיר ת"ק דידיה:
חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו עמו פי' דלת"ק מתאבל על כל השניים אפי' שלא בפני הראשונים ולרבנן אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל כי הא דאמ' רב לרבי חייא בריה וכו' וה"ה דמצי למימר דאיכא בינייהו שניי' אשתו דלת"ק אינו מתאבל עליהם ולרבנן מתאבל עליהם אלא דלא ניחא ליה למימר דאיכא דפליג בחמיו וחמותו או בחמיה וחמותה ובתוספו' תירצו דש"ס משמע ליה מלישנא דרבנן שכל הנזכרים למעלה באו לחדש ולא להוסיף שניים אחרים מקרובים דלא איירי ביה ת"ק. ויש מרבותי ז"ל שאומר דלכולי עלמא אינו מתאבל אלא על שניים של קורבא ולא על שניים אשר מחמת אישות כגון בנו שמתאבל על אשתו ובתו שמתאבל' על בעלה וכיוצא בהם אינו נוהג עליהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וא"ה אמאי לא אמרי' דהיינו דאיכא בין ת"ק לרבנן בתראי דרבנן בתראי אתו לטפויי קרובי אשתו י"ל דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' רבנן בתראי בהכי ועוד דאיף בלישנא דרבי עקיבא מצינן לאוקמינהו כי היכי דלוקמת לה בדרבנן בתראי דסתמא קתני על שניים שלהם ואידך אוקמתא ניחא ליה טפי: איכא מ"ד דהלכתא כרבי שמעון והלכתא כדברי המקל באבל אלא דמודה רשב"א בחמין אבל ר"י ז"ל וכן רבינו אלפסי ז"ל ואחרים עמהם פוסקים כרבנן בתראי וכן אומרים בתוספות כי כשהוא מתאבל על שניים של אחיו דווקא על בנו ובתו אבל לא על אחי אחיו שאין לו שום קורבא בעולם עמו:
סבר למתב עליה ז' ולמד מיהא שמעי' דעל שניים מתאבל אבלות גמורה וכדאמרינן נמי בהדיא כלישנא דת"ק ורבנן בתראי לא מעטו מדינא אבלות כלום אלא שיהא נוהג בין בפניו דוקא הילכך אסור ג"כ בתוך למד בגיהוץ ותספורת ולאו דוקא עמו בבי' וכשיוצא לחוץ דאי נוהג דהא מיחזי כחובה ולא התירו' אלא דברים שאינו ניכר שאינו נוהג אלא לעצמו כגון דברים שבצניעה וכן בעיר אחרת ואסיקנא שלא אמרו בכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד וכו' אמרי' דכיון דרישא דברייתא חמיו וחמותו דוקא סיפא נמי דוקא וחמיה וחמותה בלבד דהא וכן קתני ואחרים אומרים דהיא לגבי דידיה טפי גרידא ונוהגת על כל קרובי בעלה ואיידי דקתני רישא חמיו וחמותו בדוקא נקט סופה חמיה וחמותה ולאו דוקא טעמא דמסתבר הוא. ועכשיו לא נהגו שום אבלות בשניים ולא בחמין לא בבית ולא בשדה וי"א כי סמך לקולא זו לפי שלא אמרו בכל שניים אלא מפני כבודן של ראשונים ועכשיו הם מוחלין על כבודם וכן באשה ובעלה:
אע"פ שאמרו אין רשאי לכוף את אשתו פי' שלא תתאבל על קרוביה:
אבל מוזג' לו את הכוס וכו' ולא חיישי' שמא תבוא לידי תשמיש המטה כמו שחששו באבלות בנדה דבאבלות הקלו כדאיתא בפ"ק דכתובות וקושיין מדקתני מרחצת לו וסתם מרחצת רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין משמע שהיא אסורה במקצת גופו דאלו בצונן אינו אסור אלא ברחיצת גופו:
אתא בריה קרוע בפניו פרש"י ז"ל דקרע אבא באפי ברא מידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד קריעה שלישית ואינו מחוור דלישנא דאדכר משמע שנזכר על הקריעה הראשונה ואי בשנייה קרע מעומד בדידה יצא ידי חובה כמו שיוצא בזו השלישית ונצטרך לומר כי בשניהם קרע מיושב ולבתר כן במעמד אחר נזכר וקרע בג' מעומד ועוד היה לו לומר אתא בריה קרע באנפי ובנוסחי דוקני אשכחן וקרע באנפיה: ובתוספ' פירשו אתא בריה קרע באנפיה. ברא באפי אבא לפי שקרע אביו מיושב שלא כהוגן ולא היה רוצה לומר שטעה כאות' ששנינו בפ"ק דקדושין לא יאמר לו אבא כך כתוב בתורה אלא היה עושה מעשה כדי להזכירו ובזה אידכר האב דמיושב קרע קם קרע מעומד וזה נכון:
קריעה מעומד מנא לן. פירש אפילו לכתחלה וכ"ש לעכב כדמוכח מהאי עובדא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה