מהר"ם על הש"ס/עירובין/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כז.

בתוס' ד"ה מפני שיכול וכו' ולא משום דס"ל כסומכוס וכו'. פירוש לאפוקי פירוש רש"י דס"ל דת"ק דרבי יהודה ורבי יהודה שניהם ס"ל כסומכוס דמידי דחזי ליה בעינן ולכך קאמר ת"ק דדוקא בבית הפרס מניחין אבל לא בבית הקברות וצ"ל לפרש"י דת"ק דרבי יהודה לאו איהו ת"ק דסומכוס אלא רבנן אחרים ועיין לקמן בגמרא בפיסקא רבי יהודה אומר אף בבית הקברות סוף דף ל' פירש רש"י בהדיא דרבנן ורבי יהודה שניהם ס"ל כסומכוס ובאלפסי בשלטי הגבורים:

בא"ד וכן קאמרינן מערבין לכהן טהור וכו'. רבי יהודה קאמר לה לקמן בבריתא תחלת דף ל"א:

ד"ה כל שנישא וכו' כדאמרינן איזהו מגע וכו'. פירוש שמביא ראיה דכל מקום שאינו מסיט כולו אינו היסט:

בא"ד אי הוי דומיא דמשכב וכו' שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך. קצת תימה א"כ מאי הוי חילוק בין עליונו ובין תחתונו ותנא דברייתא חלק ביניהם דקתני כל שנישא ע"ג זב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור וי"ל דהא דקאמר ר"י מספקא ליה אי גם בכל שנישא ע"ג הזב צריך להיות ראוי לכך היינו ר"ל ראוי להיות נישא לא ראוי להיות משכב והשתא א"ש שהתנא חילק ביניהם משום שרוב דברים הן ראויים להיות נישא ע"ג הזב ולכך קתני כל שנישא על גבי הזב טמא אבל רוב הדברים אינן ראוים להיות הזב נישא עליהן כי אם אותן הדברים הראויים למשכב ומושב ולכך קתני כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב:

ד"ה כל שהזב נישא וכו' ואבן מסמא מפרש ד"ת וכו'. קשה לו מה ענין אבן מסמא למשכב ומושב לכך קאמר ואבן מסמא מפרש ר"ת כו' לאפוקי פרש"י דפירש שם פרק דם הנדה בענין אחר:

בא"ד ומפרש התם ר"ת וכו' אכתי מניין שלא יטמא טומאה קלה וכו'. ופירושו תמוה הוא דאם כן מאי קאמר בגמרא אי מה היא מטמאה באבן מסמא מה ענין אבן מסמא לטומאה קלה וי"ל דה"פ אי מה וכו' פירוש דאפילו באבן מסמא ליטמא טומאה קלה כל שכן במשכב גמור:

ד"ה אי דיתיב וכו' ודינם חלוק וכו'. פירוש לענין דמשכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים שעליו ומרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים אלא האדם לבד דישיבה דע"י מרכב גרע מישיבה דעלמא אבל לפי מאי דמסיק דתנן האוכף טמא מושב כו' אף ישיבה דעל ידי מרכב נמי מטמא אדם לטמא בגדים שעליו כשאר מושב אלא התפוס שאין בו ישיבה כלל הוא טמא מרכב דהיינו לטמא אדם ולא בגדים ודין מרכב שבתורה שחלקו הכתוב מדין מושב עליה כתיב וק"ל:

כז:

בגמ' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן. והא דקאמר לעיל ל"ש אלא מים בפני עצמו וכו' הל"ל אפילו מים בפני עצמו עם שמן מותר ול"ל למימר אבל מים ומלח ניקחים י"ל משום דאורחא דמלתא הכי הוא דנותנין שמן בתוך מים ומלח ואוכלין וא"כ מקרי מזון אבל אין דרך ליתן שמן במים בפני עצמן או מלח בפ"ע:

שם ואי כתב רחמנא בשכר ה"א מאי שכר דבילה קעילית. פי' ולכך כתב רחמנא ביין דאפילו יין אנב קנקנו מותר וכ"ש דבילה קעילית ולא צריך תו בשכר לדבילה קעילית הלכך ע"כ לתמד אתא כן פירשו בתוס' במסכת שבועות דף כ"ג:

בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' ומתניתין דמעילה וכו' ורבא דאמר וכו'. לקמן הוא דף כ"ט ע"ש:

ד"ה ה"א מאי שכר דבילה וכו' הא מכלל ופרט נפקא וכו'. פי' אבל אי מתיבת בשכר גופיה יליף לא שייך לאקשויי ל"ל הא מכלל ופרט נפקא דהוא עצמו הוא הפרט וכל הפרטים צריכי כדפירשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד הקשה מהר"ר שמואל וכו' והאמר הכא דאי לאו יתור דיין וכו'. פי' דקשה לא לכתוב ביין מאי אמרת דה"א דבי"ת דבשכר אתי לדבילה קעילית הא אמרת דבשכר גופיה אתי לדבילה קעילית אלא ע"כ ש"מ דבשכר גופיה אין פירושו דבילה קעילית א"כ ל"ל ג"ש דשכר שכר מנזיר דיליף מיניה בשבועות דבשכר הוי פי' יין ולא דבילה קעילית ויליף מיניה התם דשתייה הוי בכלל אכילה ואם נשבע שלא לאכול אסור לו גם כן לשתות ע"ש:

ד"ה ה"א צאן ע"ג עורו וכו' והא נפקא לן וכו'. יש להקשות למה לא הקשו התוס' קושיא זו מיד לעיל דקאמר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו או בצריכותא מיד וי"ל דלעיל ה"א דדלמא אין ה"נ מש"ה קאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי כו' וכן נמי מה שאמר אחר כך בבקר למה לי היינו נמי דיליף מיין אגב קנקנו אבל השתא קשה ודו"ק:

כח.

בתוס' ד"ה אהני כללא קמא וכו' עד אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין. פירוש למה מרבינן מהאי ריבויי דאפילו ליכא ביטול מלאכה יוצא לחירות ולא אמרינן שמא אתי לרבות דאפילו אינו מום שבגלוי יוצא לחירות ואמאי אמרינן דאתי האי ריבויא מהאי יותר משאר צדדים וק"ל:

ד"ה לפיכך וכו' דמתעשר אחר הבאת שליש. פי' דזהו דין תבואה דאין מתעשר אלא עד שיביא ויגדל שליש גידולו אבל ירקות מתעשרין מיד אפילו לא גדלו אלא מעט:

ד"ה לזרע וכו' ומתעשר הכל לאחר לקיטה. פירוש מיד אחר לקיטה לאפוקי תבואה דאין מתעשר אלא לאחר שנעשה גורן לאחר מירוח:

כח:

בתוס' ד"ה קור כו' אי חזי לאכילה וכו' ושפיר קרינן ביה מכל האוכל וכו' פירוש כלל הדבר דגבי טומאה בעינן שיהא מתחלתו עד סופו אוכל אבל גבי מעשר אין צריך אלא שיהא ראוי לאכילה בשעת לקיחה ולכך גבי בשמים אי נקחות בכסף מעשר חזי השתא לאכילה אם כן לעולם הן אוכל דהא אין משתנין לעולם ולכך מטמאין נמי טומאת אוכלין אבל קור אפילו אם נקח היינו דהשתא חזי לאכילה מ"מ אינו מטמא טומאת אוכלין כיון דסופו להקשות וק"ל:

ד"ה זה וזה לפטור וכו' דבסוף פ"ק דחולין וכו' עד גדולים למאי חזו. פי' אבל הכא דלא גרסינן גדולים נוכל ליישב דפריך למאי חזו אקטנים מתוקים אבל אין לפרש דפריך מקטנים מרים דאם כן למה לא פריך נמי אמאן דאמר קטנים חייבים גדולים פטורים ולמה פריך אמאן דאמר זה וזה לחיוב וק"ל:

כט.

בתוס' ד"ה מאי אולמיה וכו' אלא מכללא דהאי וכן אתמר וכו'. פי' דתלמידי דרב למדו דין זה מכללא דוכן ולכך דייק רב יוסף אם כן צריכין אנו לומר דתלמידיו שמעו דקאמר רב האי וכן אמתניתין לכך למדו דין זה ממנו מכללא דאי אברייתא מנא להו וכו' ודו"ק:

כט:

בתוס' ד"ה הכא שכר איקרי וכו' דכל עיקרו אינו אלא מים וכו'. דבשביל התמרים אין מתוסף שום משקה אלא שהתמרים עושין המראה והטעם ואם כן עיקרו אינו אלא מים מה שאין כן ביין אפילו הוא מזוג מ"מ יש בו ממשקה היין:

בא"ד ושם חמרא עלויה. פירוש וחמרא הוי שם פירא אבל שכר לא הוי שם פירא:

ד"ה ויעמוד על רביעית וכו' וחשיב נמי רביעית דם וכו'. אדלעיל קאי ופי' וחשיב נמי בנדר וכן הא דקאמר ופריך נמי התם קאי נמי אנזיר:

ד"ה בגדי עניים וכו' שלש על שלש הוי פי' ג' אצבעות וכך צ"ל ועוד דבמסכת כלים פ' כ"ז תנן דבגד מטמא שלשה על שלשה למדרס שלש על שלש למת כו':

ל.

ברש"י ד"ה אוכל הנאסר כו' ל"א ככר זו עלי מערבין וכו'. נ"ל דהאי לישנא אחרינא קאי אלעיל דפי' לעיל דמ"ד ככר זו עלי מערבין לו בה היינו מטעם דאפילו אמר עלי לא אסר אנפשיה אלא אכילה דהיא עיקר הנאה ובהקדש ודאי אסור בכל הנאה וע"ז קאי ל"א וכו' וק"ל:

ל:

בתוס' ד"ה וליפרוש עלה וכו' ואע"ג דרבה דאית ליה הכנה כו'. עיין לקמן דף ל"ח דתחילת היום קונה עירוב פירוש תחלת השבת שהוא אחר בין השמשות:

לא.

בתוס' ד"ה היכי אזיל וכו' ולקמן פריך מ"ט דרבנן וכו'. פי' ומאי פריך כיון דבקבר יחידי נמי צריך שידה תיבה ורבנן ס"ל דאהל זרוק לא שמיה אהל אם כן מאי פריך מ"ט דרבנן:

ד"ה בפשוטי כלי עץ וכו' וקולב היא דף מלאה יתידות שתולין בו צלוחית או דברים אחרים. טבלא המתהפכת פי' שיכולין להשתמש משני צדדים העשוי לנחת פי' שאין מגביהין אותו בשום פעם מן הקרקע דאינו מקבל טומאה והא דמשמע התם דטבלא עדיפא וכו' פי' משום דאל"כ למה תיבעי ליה יותר משאר פשוטי כלי עץ דטהורים מן התורה אפילו שולחנות דהא דרשה דת"כ אסמכתא בעלמא היא:

לא:

בתוס' ד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' עד לכן נראה לפרש וכו' אם לא בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין קצת תימה דהא בשמעתין מוקי ההיא דנתנו לפיל בעומד ורואהו ודוקא כשאומר לאחר לקבלו אז הוי עירוב אבל התוס' ר"ל הא דאמרינן דהוי עירוב בעומד ורואהו היינו שרואהו עד שיניחו במקום שצוה לו להניח ולכך הוי עירוב אפילו לא אמר לאחר לקבלו דהא טעמא דמלתא משום דלא הימניה הוא וכיון שרואהו שהניח הוי עירוב אבל בשמעתין איירי שלא ראהו כ"א עד שהגיע לאותו אחר שאמר לקבלו ואין להקשות בשמעתין וכן במתניתין ליפלוג וליתני בדידיה בין רואהו ובין אינו רואהו וכשרואהו ליתני דהוי עירוב אפי' בשלא אמר לאחר לקבלו זה אינו דאדרבה דכשאומר לאחר לקבלו ושוב אינו רואה אם האחר עשה שליחותו הוי רבותא טפי דהא בשהוא רואה שהקטן או הפיל הניחו במקום הראוי הוי כאילו בעצמו הניחו כיון דטעמא הוי משום שלא האמינוהו וק"ל:

ד"ה והיכא איתמר וכו' והשתא ל"ק מידי אמתניתין דמהימני וכו'. פירוש לא נצטרך לומר בעומד ורואהו וגם לא נצטרך לומר חזקה שליח עושה שליחותו משום קושיא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה משום דאי לא שקיל מיניה יחזיר כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

לב:

בגמ' אינהו נמי קא פתרי בה פי' המקשה פריך מה אמרו ליה ושאלו אותו אם פתרו בה ודקדקו בה כולי האי והא אינהו נמי קא פתרו בה ודקדקו בה הכי כדלעיל דקאמר האי אילן דקאי היכא וכו' ולמה (לא) היה להם לתלמידי דשמואל ורב לדקדק כל כך ומתרץ אלא הכי קאמרי ליה קבעיתו לה בגמרא וכו':

שם הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות וכו'. עיין לקמן בתוס' דף ל"ד ע"ב ד"ה אי למעלה וכו':

לג.

בגמ' והא אי בעי מייתי לה דרך עליו פירוש יכול הוא להלך על הנטייה וליקח העירוב מהאילן המונח למעלה מי' שהוא רה"י ולהביא אותו למקום השביתה דהא כשהוא מביא אותו באויר שהוא למעלה מעשרה הוא מביאו וכל למעלה מעשרה מקום פטור ועיין לקמן דף צ"ה בגמרא ובפרש"י והא דפרש"י כאן שיביאנו למקום שביתתו אין ר"ל דהיינו לעיקרו של אילן אלא ר"ל באויר נגד מקום שביתתו ועיין בתוס' בעמוד ד"ה והא אי בעי וכו':

בתוס' ד"ה והא אי בעי כו' ונראה דלאו מושיט הוי כו' פירוש דכאן דכשמביאו דרך עליו לא מקרי מושיט דלא יהא חייב כי אם בדיוטא אחת אלא מעביר מקרי וחייב אפילו זה כנגד זה דלא מקרי מושיט אלא כשאינו מעבירו כי אם ארבע אמות אבל יותר מארבע אמות לא מקרי מושיט אלא מעביר וחייב אפילו זה כנגד זה וק"ל:

בא"ד והואיל ואי בעי זריק ליה כו' ליכא למימר וכו'. ולעיל על פרש"י לא מצי לשנויי הכי דע"כ לרש"י ודאי אמרינן הואיל כולי האי דאם לא כן מאי פריך והא אי בעי מייתי לה דרך עליו דהיינו שיושיטנו באויר נגד מקום השביתה ואכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות עולות עד לרקיע אבל לפירוש ר"י דפירש הא דפריך ואי בעי מייתי לה בענין אחר אתי שפיר ויש להקשות לפי' ר"י למה לא הקשה המקשה קושיא זו אמתניתין בלא רבא דקתני למעלה מי' אין עירובו עירוב משום דאי בעי שקיל ליה לא מצי משום דהוי מוציא מרה"י לרה"ר והא אי בעי מנח ליה מתחלה למטה מי' שהוא כרמלית ואח"כ יחזור ויביאנו למטה לארץ וי"ל דמתניתין מיירי כשאין כאן נוף למטה שיכול להניחו עליו אבל יש כאן נטיה שהיא כרמלית וק"ל:

ד"ה אי דאית ביה וכו' הוי ליה כלכלה חורי רה"י דאל"כ מאי פריך מאי הוי הא הכלכלה עצמה לא הוי רה"י כי אם האילן אלא משום דהוי חורי רה"י פריך:

לג:

בתוס' ד"ה ורבי סבר כר' מאיר וכו' דאם כן היכי פריך לעיל מאי הוי הא לא השיב חורי דה"י וכו' ויש להקשות דלמא אין הכי נמי דמיירי שהכלכלה היא למטה מג' ומנא ליה להמקשה להקשות לעיל וי"ל דסבר המקשה דא"כ דמיירי שהכלכלה היא למטה מג' דלא הוי חורי רה"י אם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוי עירוב:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' וקמ"ל דלא חשיב רה"י וכו' ויש להקשות אם כן תקשה אמאי נקט כלכלה לינקוט עמוד שיש בראשו ד' וי"ל דנקט כלכלה דהוי רבותא טפי דמחזי יותר אהל מעמוד שיש בראשו ד' וק"ל:

לד.

ברש"י בל"א שמעתי וכו' נפק ליה חוץ לד' אמות כו' עד ונמצא מעבירו ד' אמות ברה"ר יש להקשות והא רש"י ס"ל דלרבי יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות כמו שפירש לעיל גבי אילן הנוטה דלמטה מי' הוי עירוב דיכול להוליכו פחות פחות וכו' וי"ל דהכא שאני דצ"ל הואיל ויכול לנטותו והואיל ויכול להוליכו פחות פחות מד' אמות וכולי האי לא אמרינן הואיל:

בתוס' ד"ה או בראש המגדל וכו' פי' וכרבי אתיא מדפריך וכו'. והא דלא הביאו התוס' ראיה מגופא דברייתא דקתני ברישא הניח בכותל למטה מי' עירובו עירוב והא נקיט ליה מכרמלית כשרוצה להביאו אליו לרה"ר אלא כרבי אתי דלא גזרו על השבות וי"ל דהמ"ל דרישא איירי כשרבים מכתפין עליו והוי מרה"ר לרה"ר וק"ל:

ד"ה ה"נ נימא יכו' אלא ודאי שביתתו לעולם בראש המגדל ארוך ולהכי בראש המגדל א"א לנטותו וכו' ונמצא מרוחק מעירובו ד' אמות וכו' כצ"ל:

בא"ד ואין זה מקומו והוי כאילו מסיר כל המגדל ממקומו וכו'. פי' ואין זה מקומו אא"כ נאמר שרואין כאלו מסיר כל המגדל ממקום הראשון כו' דאז הוי נמי השתא שביתתו בקרקעית המגדל שהיה מתחלה וכולי האי לא אמרינן הואיל:

לה.

בגמ' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. י"ל למה היה צריך לחלק בין אבר לנמצא ולהגיה נמצא המפתח דהא לא הוה קשיא לן אלא ואי ביו"ט איירי מה לי עיר מה לי שדה והוה ל"ל דחסורי מחסרא וכו' בד"א ביו"ט אבל בשבת אין עירובו עירוב ועל זה פליג ר"א ואמר בעיר עירובו עירוב וכו' הואיל ואישתכח יכול להביאו כדפרש"י לעיל מקמי דאוקמוה בחסורי מחסרא וי"ל דא"כ הוי ת"ק מחמיר טפי מר"א דהא ביום טוב אפי' בשדה שרי לר"א ובשבת בעיר הוי עירוב ולת"ק בשבת לא הוי עירוב בשום פנים ומתני' משמע דר"א מחמיר מת"ק ופליג איו"ט דהא מתניתין ביום טוב איירי ולכך נצטרך לומר דמתני' איירי בשלא נמצא דאז רבנן מקילי הואיל ויכול לפחות לכתחלה ור"א מחמיר דס"ל דלא שרי לפחות ובשבת בנמצא המפתח מקיל ר"א טפי משום דס"ל כר"ש דיכול להביאו דרך גגות וקרפיפות וק"ל והא דאי' בגמרא בשדה אין עירובו עירוב כרבנן עי' במאור (הגדול) [הקטן] ובדברי ר' יהונתן כפי' האלפס ותמצא פירושו:

בתוס' ד"ה חסירי מחסרא וכו' וד"ה ותניא בתוספתא וכו' נראה דהכל ד"א הוא וה"ג והא דתניא בתוספתא וכו' והמשך דברי התוס' כך הם ור"ל וא"ת והא ע"כ צ"ל דג' מחלוקת הם משום דהא תניא בתוספתא ומודים חכמים לר"א וא"כ תקשה מאי ומודים והא אינהו מקילי טפי מיניה במתניתין אלא ע"כ ג' מחלוקת הן דת"ק דמתני' סבר דבכל ענין הוי עירוב ור"א סבר דבכל ענין לא הוי עירוב והיינו אותן חכמים דהוא ר"א דמתני' ונקרא בתוספתא בשם חכמים ור"א דברייתא מחלק בין עיר לשדה ולכך קתני בתוספתא ומודים חכמים דהיינו ר"א דמתני' לר"א דמחלק בין עיר לשדה זה אינו דנראה דאנמצא המפתח קאי ותימה על התוס' דכתבו על רש"י דלא דק דהא דכתב רש"י דג' מחלוקת הן היינו מקמי דמוקי לה בחסורי מחסרא אבל בתר הכי אין ה"נ דס"ל לרש"י דב' מחלוקת הן וגם יש להקשות אאוקימתא דרבה ורב יוסף או לפי אוקימתא דאביי ורבא דלא מחלקי בין אבד לנמצא כדמחלק לפי אוקימתא דחסורי מחסרא וא"כ היכי מתרצין התוס' דקתני ומודים חכמים לר"א וי"ל דאינהו ס"ל דב' מחלוקת הן כדלעיל:

לה:

בתוס' ד"ה כל הטומאות כו' משום דחשיב אשה כבדוקה והא דאיתא התם דאשה נמי כיון דשכיחי בי דמים כאינה בדוקה דמיא כדלעיל היינו דוקא להלל וחכמים מטמאין לה בקדשים מעת לעת:

לו.

בתוס' ד"ה הכא בשני כתי עדים וכו' הכא שאני דהשתא ודאי ממאה היא פי' אבל בכתובות איירי דתרי אמרי זינתה ותרי אמרי לא זנתה ולכך אמרינן אוקי תרי וכו' ואימא לא זינתה אבל הכא השתא ודאי טמאה היא אלא דהעדים מעידים אי נטמאה מבעוד יום או משחשיכה:

ד"ה אדרבה וכו' הרי חסר לפניך וכי' פירוש דהא המקוה חסר ואתאי ולא יחסר בבת אחת אלא בהמשך זמן ולכך אתרע חזקתה ולא נוכל לומר דהשתא הוא דחסר דהא ע"כ מקמי השתא התחילה להתחסר ולא דמי לטומאה דלעיל דהטומאה נעשית בנגיעה כהרף עין ונוכל לומר דהשתא הוא דאיטמאה ועד השתא טהורה הואי וק"ל ועיין בנדה פ"ק:

ד"ה אבל עירב בתרומה וכו' כגון שהיו שני ציבורים וכו' הוכרחו התוס' לפרש כן משום דאל"כ אלא מיירי שהתרומה בעצמה הוי ספק נטמאה ספק לא נטמאה א"כ תקשה אמאי לא אמרינן אוקמא אחזקת כשרות כמו גבי ספק מבע"י נטמאו דאוקמינן אחזקתה ולמה לא אמרינן כאן ספק עירוב כשר ולכך הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בשני ציבורין דלא שייך לומר אוקמינן אחזקתן וק"ל:

ד"ה מאי שנא וכו' עד ויש לומר דרבא ס"ל דתחלת היום קונה עירוב צ"ע מאי קמבעיא ליה לרבא ממ"נ אי ס"ל סוף היום קונה עירוב הוי הדין הכי היום חול ולמחר קודש הוי עירוב היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב ואי ס"ל דתחלת היום קונה עירוב הוי איפכא דהיום חול ולמחר קודש לא הוי עירוב והיום קודש ולמחר חול הוי עירוב וא"כ מאי קמבעיא ליה וכבר תירצתי זאת בישיבה באריכות אבל אין עת עתה להאריך ואין להקשות מאי פריך ומאי שנא דלמא מש"ה היום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום די"ל דרבא לא ס"ל סברא זו דהא אמר לקמן אברייתא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ולא קאמר כרב פפא דאמר דטעמא דברייתא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ש"מ דלא ס"ל לרבא סברא זו:

לז:

בתוס' ד"ה אלא איפוך בלא איפוך וכו'. פי' דהתוס' ס"ל דהאי קושיא והא שמעינן לר"ש רב יוסף קאמר לה ולכן כתבו ולכך קאמר אלא פי' כיון דהמשך דברי רב יוסף הן שייך לומר אלא אבל אי הוה קושיא אחרת ממקשה אחר לא שייך לומר אלא וק"ל:

בא"ד ומיהו לפי זה לא א"ש וכו' פי' משום דאי המשך דברי רב יוסף הן דבעי לאשכוחי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ע"כ צ"ל דס"ל דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן דאל"כ לימא דאתי ככל הנהו תנאי לעיל דס"ל דלא אמרינן ברירה ואם כן איך אמר אח"כ קסבר מאן דאית ליה ברירה לא שנא בדרבנן ל"ש בדאורייתא דהא ע"כ שנא ושנא הוא אלא משמע דהוי קושיא אחרת בפני עצמה ולא מדברי רב יוסף הוא וצ"ל דלא גרסינן בגמרא קסבר רב יוסף אלא סתם קסבר מאן דאית ליה וכו' דאל"כ ע"כ צ"ל דמדברי רב יוסף הוא כיון דמסיק קסבר רב יוסף וכו' אלא ע"כ לא גרסינן ליה והא דמתחיל דבור אח"כ קסבר רב יוסף היינו לפירוש הראשון דס"ל דהקושיא דמקשה והא שמעינן וכו' מדברי רב יוסף היא וק"ל:

לח:

בתוס' ד"ה הא קא מכין וכו' עד וי"ל דהא דקאמר מערב ברגליו וכו' ברייתא דלעיל קתני לה וכו'. ותימה מה תירצו התוס' דהא ע"כ הא דמקשה אלא הא דאמר רב יהודה וכו' היינו הגופא דלקמן וקתני בסוף דבריו ואין מערבין לכתחלה בפת א"כ ש"מ אית ליה הכנה וא"כ תקשה לתחלת דבריו דאמר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני והא קא מכין וכו' ומה לי אם היא ברייתא או הם דברי רב יהודה עצמו סוף סוף אם ידע המקשה תחלת דבריו מהברייתא ידע ג"כ סוף דבריו מהברייתא דאל"כ לא הקשו התוס' כלום וא"כ אמאי לא פריך דברי הברייתא עצמה מרישא לסיפא ונ"ל לפרש דברי התוס' שר"ל שהמקשה לא ידע הגופא דלקמן שהגמרא מביא בשם רב יהודה ולא הקשה מדברי רב יהודה אלא הקשה מהברייתא דלעיל דקתני בפלוגתא דרשב"ג ורבי יהודה דקתני עירב ברגליו ביום א' מערב ברגליו ביום שני כו' כדלעיל ובאותה ברייתא לא קתני שאין מערבין בפת בתחלה ולכך לא הוה קשה להמקשה בדברי הברייתא מידי והא דכתוב בגמרא אלא הא דאמר רב יהודה כו' דמשמע שהמקשה הקשה מדברי רב יהודה המסדר הגמרא כתב כן מפני שרב יהודה ביאר הברייתא וסיים אותה והאריך בה בדברים שאין מבואר בהברייתא דלעיל כמו שהוא בגופא דלקמן ומה שאינו כתוב בברייתא דלעיל מה שהוסיף רב יהודה מפני שלא היתה ידועה להם עד שפירשה וסיימה ר"י לכך כתב הסדרן דברי הברייתא שהביא המקשה ג"כ בשם ר"י אבל באמת המקשה לא ידע מדברי רב יהודה ולא הקשה מדבריו כלום אלא הקשה מהברייתא דלעיל ודו"ק נ"ל:

לט.

בגמ' אמרינן חמרא אירכס ליה ובברייתא דקתני לא יהלך אדם לסוף שדהו וכו' ואמאי לא אמרינן נמי דלמא חמרא אירכס ליה כדהכא היינו משום דהתם הוא נשאר בשדה וכן גבי מרחץ ולכך מוכח מלתא דלצורך שדהו יצא אבל גבי תהום הוא חוזר לביתו אחר שישב שם מעט וקנה שביתה ולכך לא מוכחא מלתא:

מ.

בתוס' ד"ה זכרון אחר כו' והגיה במחזורו וכו'. פירוש כדי להזכיר גם כן שעיר של ראש חודש:

מ:

בתוס' ד"ה על דעתו ועל דעת קונו וכו' ואע"ג דאיכא כשפים כו'. פי' שהכשפים מכחישין פמליא של מעלה וכ"ש שאם עושין לאדם כישוף מעבירין אותו על דעתו ועל דעת קונו וא"כ ליחשב נמי כשפים:

ד"ה לצדדים קתני נ"ל דבספרים שכתוב בהן ועוד דניחא ליה כו' ט"ס הוא ולא גרסי' ועוד ותחילת התירוץ הוא דניחא ליה וכו' והא דקאמר לפני זה דסוף סוף וכו' צריך לקרות בלשון קושיא ומ"מ רברי מותר הוא וק"ל: