מדרש האיתמרי/דרוש ג

דרוש למילה

• ושם הדרוש הזה ברית שלום. וראיתי להסמיכו אחר דרושי הזיווג, בהיות שתכלית הזיווג הוא לקיים זאת המצוה.

[גדולה מילה]

מסכת נדרים (פרק ג משנה יא, דף לא ע"ב): גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו עליו השלום לא נקרא שלם עד שמל. ראוי לשים לב בפסוק "ויהי אברם בן תשעים שנה" כו' "ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). וקשה, למה נראה אליו בשם "שדי" כשבא לדבר עמו על עניין המילה, ולא בשם אחר מהשמות? ומהר״י אברבנאל ז״ל פירש, ששם שדי מורה שהוא תקיף ומשבר כח המערכות; ולפי שאברהם לא היה ראוי להוליד כפי מזלו, ועכשיו בעניין המילה היה מבטל המזל והמערכה להוליד ליצחק, לכן נראה לו בשם "שדי":

[תלה הכתוב המהולים ביהושע]

ובזה יובן טעם שתלה הכתוב מהולים שבמדבר ושבמצרים על ידי יהושע, אף על פי שגם משה ואהרן נתעסקו עמהם, כאומרם ז״ל במדרש חזית בפסוק "עד שהמלך במסיבו" (שיר השירים א, יב), וזה לשון המאמר: ויהי בחצי הלילה, אמרו לו למשה רבנו: תן לנו מה נאכל. אמר להם: כך אמר לי הקב״ה, "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" (שמות יב, מד). עמדו ומלו עבדיהם, והיה נפשם תוה לאכול. אמרו לו: תן לנו לאכול! אמר להם: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח). מיד כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו. מי מלן? ר׳ ברכיה אמר: משה מהל, ואהרן פרע, ויהושע היה משקה; ויש אומרים: יהושע היה מוהל, ואהרן פורע, ומשה היה משקה. הרי מבואר מכאן שעל ידי שלשתם נמולו, ולמה תלה הדבר ביהושע, שנאמר: "אשר מל יהושע"? (יהושע ה, ד):

אמנם הוא אשר דברנו, שבהיות שביהושע ניתוסף היו״ד מ"שדי", אשר עם היו״ד נשלם שם "שדי" בגופו של אדם, לזה תולה המהולים בו, שהמהולים נשלמים בשם "שדי" עם המילה, שהיא היו״ד.

[המילה מתישה כוח הקליפה]

עוד יש לומר, בעבור היותו מזרעו של יוסף שלא פגם במילה, לכן תולה המהולים ביהושע. שאחר שאדם מל – מתיש כח הקליפה, כמו שכתב החסיד בעל מנורת המאור בדף ל״ב משם הרב מורה צדק, שכתב בסוף ספרו בטעמי המצוות פרק מ״ט: וכן המילה אצלי, אחד מטעמיה למעט תאות המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שיתמעט במעשה זה, עכ״ל. ולכן היות המילה סיבה להתיש כח הקליפה כדי שלא יבא האדם לפגמה, תולה העניין ביהושע הבא מיוסף, שלא פגם במילה.

[ספקות במאמר]

אבל בעניין המאמר שהזכרתי, ראוי לשים לב בספקות הנופלות בו. ראשונה יש להבין, דלמה מיד בתחילת הדיבור לא אמר משה "כל ערל לא יאכל בו", אלא אמר להם בתחילה "ומלתה אותו אז יאכל בו", עד שסברו שהעבדים דווקא היו צריכים למול ולא הם, ומלו את עבדיהם, והוצרך אחר כך לפרש "כל ערל לא יאכל בו", שיבינו שגם כנגדם היה מדבר.

ספק ב׳, שמאחר שראו שהעבדים הוצרכו למול כדי שיוכלו לאכול, איך לא הבינו שגם הם היו צריכים למול כדי שיוכלו לאכול, מאחר שהערלה היה מעכב האכילה.

ספק ג׳, איך מלו בלילה? שהרי דרשו ז*ל: "ביום השמיני", ביום ולא בלילה.

ספק ד׳, להבין על מה בא היש אומרים דיהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה משקה.

ספק ה׳, מאחר שהיו ערלים, איך מלו עבדיהם ובניהם? שהרי דרשו ז״ל: "המל ימול", המל ימול.

ספק (ה׳) [ו׳] מה שמקשים העולם, דמאחר שאמר שנתן כל אחד איש חרבו על ירכו ומל עצמו, מה שואל מי מלן? שהרי הם עצמן מלו:

[היתר הספיקות]

אמנם נראה לפרש בהיתר אלו הספקות, דמשה רבינו עליו השלום לא רצה לקרותם ערלים, ולכן לא אמר להם בפירוש "כל ערל לא יאכל בו", שלא להזכיר סרחונם שהיו ערלים, ותלה הסרחון והפיסול בעבדים ואמר: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו", והם יבינו מעצמן שגם הם היו צריכים למול מאחר שהערלה מעכב האכילה, בראותם שהעבדים לא יכלו לאכול על היותם ערלים. והם לקחו החלוקה בדרך אחר, וסברו שהדבר תלוי בכוונה, להיותם מכוונים אל המצווה, ובעבדים דלא שייך כוונה וגם בקטנים צריכים מילה, כמו שמפורש במדרש פ׳ בא שמלו לעבדיהם ולבניהם. ולכן עמדו ומלו עבדיהם וגם בניהם, בהיותם שוללי הכוונות. אמנם הם היו יכולים לאכול בהיותם מכוונים אל המצווה בלבד, אף שהיו ערלים. וכיון שלא הבינו ולא מלו עצמן – אז הוכרח לומר להם בפירוש: "כל ערל לא יאכל בו", וקראם ערלים, אף שבתחילה רצה להסתיר זה הדיבור. והותר בזה ספק א׳ וב׳:

ובהתר ספק ג׳ יש לומר שכיון שהיו אנוסים מסיבת הרעב וקרובים לסכנה, והיו מוכרחים לאכול הקרבן, הוכרחו למול עצמן בלילה, והוסר בזה ספק ג׳:

ובהתר ספק ד׳ יש לומר, שבהיות שאין המצוה נקראת כי אם על שם גומרה, וידוע שגמר מצות המילה היא הפריעה, משום דמל ולא פרע כאילו לא מל, וגמר הפריעה היא המציצה וההשקאה. ולכן בא היש אומרים לומר שמשה, שהיה גדול מכולם, היה משקה, שהוא תכלית המצוה; ואהרן, שהיה גדול מיהושע, היה פורע; ויהושע היה מוהל, שהוא תחילת המצוה. אמנם כפי סברא ראשונה היו נותנים יותר מעלה ליהושע ממשה, ואיך יעלה על הדעת שמשה רבינו עליו השלום היה מניח מלעשות עיקר גודל המצוה? והותר ספק ד׳.

עוד יש לומר, שתלוי מחלוקת זה בפלוגתא דאיתא בגמרא אם חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב או אין חולקין: מאן דאמר משה היה מוהל סובר כמאן דאמר חולקין, ולכן חלק כבוד ליהושע תלמידו שישקה, שהוא תכלית המצוה; ומאן דאמר יהושע היה מוהל סובר כמאן דאמר אין הולקין.

ובהתר ספק ה׳, שמקשין שמאחר שמלו עצמן איך שואל מי מלן, נראה דאין הכרע לומר ממה שאמרו שכל אחד מל עצמו שמלו ממש בידם את עצמן ולא על ידי אחרים; אלא הכוונה לומר "כל אחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו", כלומר על ידי המוהל, כדרך שאומרים: "פלוני מל את בגו", והמוהל מל אותו, או דרך משל שאומרים: המלך ניצח המלחמה, שבהיות הוא הסיבה תולה הדבר בו. גם כן בנדון זה, בהיותם הם סיבה, אף על גב שמשה ואהרן ויהושע מלן, תולה בהם המעשה, והותר בזה ספק ה׳ וו׳.

עוד יש לומר בהתר ספק א׳, שאם היה אומר להם מיד שימולו, לא היו חוששים אחר כך על עבדיהם למלותם כדי למהר לאכול, לכן הזהירם תחילה על העבדים:

[המילה היא אות יו"ד בשם שד"י]

ונחזור לענייננו הראשון, ששם שד"י חקוק בגופו של אדם והמילה היא היו״ד. אשר עם זה יובן מאמר חז״ל שאברהם אבינו יושב בפתח גהינם, וכל איש שפגם יותר מדאי מעביר עליו ערלות התינוקות ומחפה מילתו ומשליכו לגהינם. וראוי לשים לב, דמה צורך לדבר זה לכסות המילה? שמאחר שפגם, למה אינו משליכו לגהינם מיד?

אמנם הוא אשר דברנו. ונקדים קודם מ״ש הרמב״ם בפ״ו מה׳ יסודי התורה וזה לשונו: כתב אלף למ״ד מאלהים יו״ד ה״א מהויה אינו נמחק, אבל הכותב שי״ן דל׳׳ת משדי הרי זה נמחק, ע״כ. וטעמא משום ששי״ן דל״ת אינו שם בחיסרון היו״ד, שנשאר שד. ולכן בהיות בגופו חקוק שם שדי, אם היה משליכו אברהם עם השם שלם, שהוא שם שדי שחקוק בגופו של אדם, גהינם לא היה שולט עליהם בהיות השם של שדי עליו, והוא מן השמות שאינן נמחקים, ואיך היה רשות לגיהנם למוחקו? ולכן מכסה המילה שהיא היו׳׳ד, ונשאר שד; והרי אם כתב שי״ן דל״ת משדי, הרי נמחק משום שנשאר שד, שאינו שם ולא חצי השם. ובזה שמעתי משם קדוש אחד מדבר, שזהו כוונת רז״ל בגמרא, ר׳ פ׳ שהיה בשעת הזיווג עם אשתו כאלו כפהו שד; דלמה אמרו שד ולא שם אחר של מזיק? אמנם הוא אשר דברנו, דשם שדי רשום בגופו של אדם, ובהסרת היו״ד נשאר שד, ובשעת המעשה מכסה היו״ד ולא נשאר לחוץ כי אם שד, לכן אמר כאלו כפהו שד, ודוק ונכון:

למנצח על השמינית

ובזה יובן מאמר רז״ל בפי התכלת דף מ״ג ע״ב, ת׳׳ר חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועליהן אמר דוד: "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך". ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה שעמד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. כיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, ואחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד", על המילה שניתנה בשמינית. ראב״י אומר: כל מי שיש לו תפילין בזרועו ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: "והחוש המשולש לא במהרה ינתק", ואומר: "חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם", עכל״ה.

ויש להבין, דלמה נצטער דוד המלך ע״ה כשהיה במרחץ בלא מצוות? שהרי באותה שעה היה פטור מהמצוות בהיותו במקום מטונף, שאין ראוי לקיימם.

ב׳. דלמה אמר שירה על מצות מילה יותר משאר מצות?

ג׳. דלמה נזכר מהמילה ולא ממצות הפאה?

ד׳. וכי בדבר הדבוק עם האדם שייך שכחה, שאומר "כיון שנזכר"?

חמישי, דהוה ליה למימר: כיון שנזכר במילה נתיישב דעתו; מהו "במילה שבבשרו"? שבוודאי שבבשרו היה.

ו׳. דלא אמר "על השמיני", כלישנא דקרא: "וביום השמיני ימול" כו', אלא על השמינית:

אמנם בהתר אלו הספקות צריך להקדים הקדמה, והוא מ״ש ז״ל: עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, והם הגורמים להחטיא לאדם. ובהיות לולא הקדוש ב״ה אשר ברחמיו עוזר לאדם להצילו מיצרו לא היה יכול לו, וטרם מכה ציץ רפואה פרח ונתן מצות תפילין שבזרוע הבאים נגד הלב להתיש כחו ומצות תפילין שבראש אשר הם נגד העינים, כדכתיב: "והיו לטוטפות בין עיניכם", כדי להגין לאדם מראיית העינים. וגם הציצית היא כחושן מכסה ומגן על הלב, באופן שבהיות האדם מסובב ממצוות אלו אין עבירה באה על ידו.

ואם תאמר: תינח ביום, שהוא מסובב במצוות אלו, יכול להציל את עצמו מן היצר; אמנם בהיותו שוכב על משכבו בלילה ויבא יצרו לנצחו, מה יעשה, מאחר שהוא ערום מאלו המצוות המגינות לאדם? על זה שמעתי מהקדוש המקובל האלהי האר״י ז״ל, שכל מי שיצרו תקפו עליו בלילה, יקום ויניח ידו על שם שדי שבמזוזה ויכוון שבסוף אותיות מילוי יצר^[1] הם אותיות שדי. וכשיכוון שבאותיות יצר כלול שם שדי ינצל מהחטא. ובזה נוכל לומר, דזה רמז הפסוק באיוב סימן כ״ב: "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך", כלומר: כשתכלול שם שדי בצריך, רוצה לומר ביצרך, שבמלת יצר כלול שם שדי, אז "וכסף תועפות לך", כסף לשון "נכספה" ותועפות "תעופה", כלומר: כוסף יצרך תעוף ממך, באופן שגם בלילה שאין האדם מסובב בציצית ותפילין המצילין ומגינין לו מהיצר יכול להציל בכוונה זאת של שם שדי.

ובזה יבא היטב עניין דהע״ה דוד המלך עליו השלום, שכיון שנכנס למרחץ וראה עצמו ערום ממצוות אלו המגינין לו מיצרו נתיירא מאד, אולי יצרו הרודף להחטיאו היה יכול עמו בבית המרחץ לפוגמו עם איזה מחשבה פגומה בהיותו ערום מהמצוות המצילין מהעבירה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו אשר היא יו״ד של שדי הרשום בגוף האדם, נתיישב דעתו בזכרו כונת הרב מהאר״י ז״ל שבאותיות שדי כלול יצר כדפרישית. ובהכוון הכוונה הזאת ינצל מן היצר אף שאינו מסובב עם אותם תמצוות, ועם זה הותר ספק א׳. ובספק ב׳ שאמר שירה עליה דיקא, בהיותה מסוגלת להצילו מהיצר. ובהתר ספק ג׳, שאמר "כיון שנזכר", כלומר נזכר אל הכונה שבאותיות יצר כלול שם שדי. ובהתר ספק ד׳, דלמה לא נזכר מעניין הפאה, שלעולם נזכר ממנה, אמנם לא נתיישב עמה בהיות שאינה מסוגלת להנצל מיצר הרע.

ובהתר ספק ה׳, באומרו "במילה שבבשרו", יובן באומרם ז״ל במדרש תהליס ד״י ע״ב: י״ג נולדו מהולים: אדם, שת, חנוך, נח, שת, תרח, יעקב, משה, יוסף, שמואל, דוד, ישעיה, ירמיה, ע״כ. ולכן דוד שנולד מהול מבטן ומהריון אמר "במילה שבבשרו", שלעולם היה המילה בבשרו משעת יצירתו ולא כשאר בני אדם שבא להם מיום השמיני והלאה, והותר ספק ה׳. ובהיות מצות המזוזה מסוגלת גם היא לינצל מהיצר כדפי׳ כדפירשנו, לכן לא אמר "על השמיני" אלא "על השמינית", רמז שהיא סמוכה לאחרות, כלומר היא מצוה שמינית מסוגלת מאותם ז׳ המצוות, דהיינו ציצית ומזוזה ותפילין, משום שבמילה יש סגולה אחרת בכוון בשם שדי כדפי׳, ונכון ודוק, והותר ספק ו׳:

אם לא בריתי

ובזה יובן מאמר חז"ל בנדרים פרק ג דף לב, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), שבעבור המילה שמים וארץ קיימים. דקשה, מה שייכות יש זה עם זה?

אמנם יובן עם האמור, שבאדם רשום שם שדי, וידוע שהקב"ה נקרא שדי על שאמר לעולמו די, ונמצא ששמים וארץ שנבראו יחד, גדברי חז"ל, נשלמו בשם שדי; ולכן בקיום מצות המילה, ששם שם שדי, שמים וארץ מתקיימים, שנשתכללו בשם שדי, ונכון ודו"ק:

גם כי אלך

1. יו"ד צד"י רי"ש