מגן אברהם על אורח חיים תרלט
סעיף א
עריכהמי שאינו יכול לבוא בסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה בי"ט אסור לו לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א ורבינו ישעיה ז"ל [מהר"ש יונה סי' נ"א כ"ה] ועמ"ש סי' תרי"ג ס"ו ומ"מ צ"ע דהא אין מחויב לילך לסוכת חבירו כמ"ש סי' תר"מ ס"ד בהג"ה:
(א) אבל כלי אכילה: כד ששואבין בו מים חוץ לסוכה [גמ'] כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים חוץ לסוכה [מרדכי ש"ל] אם הכניס בתוכה כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך (ב"ח) עיין סי' תרס"ו:
(ב) מניח' חוץ לסוכ': שלא תדלק הסוכה ויתבטל ממצותה: המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה (הגמ"נ ב"ח) עיין סוף סי' תרע"ג:
(ג) תשמיש בזוי: כגון שטיפת קדרות וקערות (ב"י) משמע דבכוסות ליכא קפידא: משמע מל' הש"ע דקדרות וקערות דין א' להם קודם אכילה שרי לאח' אכילה אסור שאז הן מאוסים והעולם נזהרין מקדירה אף קודם אכילה ומהקערה אין נזהרין אף לאחר אכילה ואינו נכון:
סעיף ב
עריכה(ד) שינת עראי: דפעמים דסגי ליה לאינש בהכי וה"ל קבע:
(ה) ויין: ואפי' קבע ליין אין קביעות בזמן הזה כמ"ש סי' קע"ד (ד"מ) ולפי מה דקי"ל שם ובסי' רי"ג דהוי קביעות צריך סוכה וכ"כ הלבוש: וז"ל הב"ח אדם יחיד היושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכילה דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעודה לאפוקי נפשי' מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל וה"ה בקביעות דשאר משקין משמע להדיא דלשתיה בלי קביעות אין לברך וכ"כ המט"מ וכ"כ המרדכי בהדיא ומגמ"נ בשם הרא"ש:
(ו) אפי' קבע עלייהו: נלמד ממ"ש הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם דאפי' אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע לאכילת פירות ואשמעינ' דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר עכ"ל וא"כ למ"ד דפירי לא בעי סוכה היינו אפי' קבע והכי קי"ל ומשמע דס"ל להרא"ש דאפי' למאן דמחייב בפירות אינו חייב בכביצה אלא דוקא שיאכל שיקבע סעודתו עליהם [דאל"כ הוי שוה לפת] ולמד כן מדאמרי' ביומא ד' ע"ט אכילת עראי אין אכילת קבע לא ע"ש וצ"ע דהא לעיל מיניה אי' ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפי' לא קבע עליו דאל"כ לא פריך מידי דדילמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ומיהו לענין פירות לא נ"מ דקיימא לן דפרי לא בעי סוכה ואפילו אכל הרבה וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא מכל מקום נ"מ לענין מיני תרגומא דבעי סוכה אם קבע עלייהו היינו כשאכל כביצה דומיא דפירי למ"ד דבעי סוכה:
(ז) משום צינה: וא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו לישן שם כמ"ש ס"ז בהג"ה:
(ח) איש ואשתו: כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער:
סעיף ג
עריכה(ט) יצא י"ח: אף על גב דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה כביצה אבל הכא אפילו אי בעי למיכל כזית אסור לאוכלו חוץ לסוכה וא"כ יצא בו נמי י"ח [טור] וצריך לברך:
(י) פירות וקליות: היינו בח"ה אבל בי"ט ושבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עיין סוף סי' קפ"ח ותקכ"ט:
(יא) ולא יאכל כו': משמע דאין רשאי לאכול עד שתחשך וכ"כ בהגמ"נ דקידוש יכול לעשות מבע"י קצת על היין וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בליל דהא אפי' בפסח הוי שרי אי לאו משום ד' כוסות כמ"ש רסי' תע"ב ומיהו כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן צ"ל גם הקידוש בלילה:
(יב) מחצות ואילך: צ"ע דמהרי"ל פסק ג"כ גבי מצה כן וכמ"ש הר"ן גם כן פ' ע"פ אבל לפימ"ש רסי' תע"א דבע"פ אינו אסו' אלא משעי' י' א"כ למה נחמיר טפי בסוכו' ואפש' דפסח שאינו יכול לאכול פת רק מצה עשיר' אינו משביע כ"כ משא"כ כאן דאכיל' פת אסו' מחצו' וצ"ע דמנ"ל ועוד מאי קאמר דומיא דאכילת מצה ע' ריש סי' תקכ"ט:
סעיף ד
עריכה(יג) קורא ולומד: והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ולכאור' משמע בגמ' דאין מטריחין אותו כדאיתא בגמ' דף כ"ו גבי שומרי גנות ופרדסים וכ"מ בר"ן שם ויש לדחות דהתם טורח רב להוציאם לשדה אבל הכא מבית לסוכה לא הוי טירחא כ"כ ולכן יש להחמיר ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט:
(יד) מתפלל בסוכה: אם יש לו מנוחה ואם יש ב"ה בעירו הולך לב"ה (ב"ח בשם ריא"ז):
סעיף ה
עריכה(טו) ירדו גשמים כו': וכשם שמפנין מפני הגשמים כן מפנין מפני השרב ומיתושים (הג"א) אפי' אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש ס"ז (לבוש וב"ח) עיין סי' תר"מ ס"ג: ובליל ב' א"צ לאכול כזית בסוכה דבקיאין בקביעא דירחא סמכנין אהפוסקים וא"צ לאכול בסוכה כשמצטער והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו (ת"ה ד"מ הגמ"נ):
סעיף ז
עריכה(טז) אין מטריחין: נ"ל דוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה מידי דהוי אמי דלא שכב עד הלילה שצריך לעלות לסוכה עיין סי' ס"ג:
סעיף ח
עריכה(יז) בשעת אכילה: וכתב בהגהת סמ"ק והמברכין ואין אוכלים שם רק יושבים שעה א' טועים הם כי בעי' תשבו כעין תדורו וקרוב לומר דהוי ברכה לבטלה עכ"ל ועמ"ש ס"ב ומשמע ברא"ש וטור סוף סי' תרמ"ג דאפי' נכנס לישב בה קודם האכילה אינו מברך, ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך כדי שיפטור הכל אבל בלא אכיל' לא יברך כמש"ל דלא כשל"ה גם מ"ש שם שאם מברך בבוקר פטור מלברך עד בוקר שני צ"ע כיון שישן בסוכה למה תחשב הליל' הפסק וראי' ברורה מדאי' פ' התכלת דלמ"ד לילה זמן ציצית אם ישן בטליתו א"צ לברך בבקר ומכ"ש לפי מ"ש בש"ע סוף סי' ח' דאפי' לדידן א"צ לברך כ"ש כאן ואם ר"ל שבבקר אחר יציאת בה"כ צריך לברך דבה"כ חשיב הפסק א"כ גם בליל' חשיב הפסק הליכה לבה"כ וכנ"ל עיקר דהליכה לבה"כ הוי הפסק כמ"ש סי' ח' וכ"כ הרמב"ם ומ"מ ודוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניינו שלא לחזור לאלתר אבל לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכ' לשעתו כשיחזור א"צ לברך עכ"ל וה"ה כשיוצא לעשות צרכיו ואפי' בירך ב"ה כשאוכל שנית א"צ לברך שנית לישב בסוכה כיון שלא הסיח דעתו ממנה [לבוש ושל"ה] וב"ח בסוף סי' תרמ"ג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודוק עכ"ל ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות הא ודאי ליתא וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה וכ"מ תוס' ברכות דף י"א ע"ב: ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צ"ע אם יחזור לברך דלכאורה משמע בסי' ח' סי"ב בהג"ה דצריך לברך ואף לפי מ"ש שם דא"צ לברך היינו לפי שהיה דעתו בשעת הברכה על הטלית האחר ולא הפסיק בנתיים אבל הכא ההליכה הוי הפסק כמ"ש שם ולכן נ"ל דצריך לברך לישב בסוכה שנית עמ"ש סי' מ"ז סי"ב וכ"כ בשם ב"ה: אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה ועמ"ש סי' תרכ"א ס"ה וסי' תל"ב ס"א: מה שאין מברכין על מצה כל ז' היינו משום שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ משא"כ בסוכה (מהרי"ל) ע' בלבוש ומט"מ: