מגן אברהם על אורח חיים תק
סעיף א
עריכה(א) מחלק להם: דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור (ש"ל) ועמ"ש סוף סי' שכ"ב בשם התו' דבני חבורה המקפידין אפי' בלא גורל אסורים לחלוק דגזרי' שיבואו לידי מדה ומשקל ומנין אבל שכנים שאינם חברים אפי' מקפידין מותרים לחלוק בלא גורל ע"ש:
(ב) זו כזו: אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח (ש"ל):
(ג) עם עכו"ם: פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע (כ"מ בהג"א ע"ש) ונ"ל הטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר עיין סוף סי' תצ"ז ודיוקו של הג"א מדקתני אומר אדם לחברו משמע למעוטי עכו"ם ודכוותי' דייק בפ"ק דע"א שאסור לו' לעכו"ם הנראה שתעמוד עמי לערב אבל התו' בשבת דף ק"ן דחו פי' זה כמ"ש סי' ש"ז ס"ז א"כ אפשר דה"נ חבירו לאו דוק' וצ"ע עיין סי' תקי"ו:
סעיף ב
עריכה(ד) אסור לשקול: אפי' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור אף על גב דבמדה שרי כמ"ש סי' שכ"ג שאני התם דאינו נרא' כמודד רק כשופך לכלי אבל במשקל בכל ענין אסור: אסור ליקח ביד א' המשקל וביד השני בשר לשער המשקל (ב"ח):
(ה) וטבח אומן: פי' שיודע לכוין לשער בצמצום אסור ומשמע ביש"ש דוקא למכור אסור אבל בביתו מות' וכן נראה דהא הרשב"א מתיר לשקול ממש בביתו לידע כמה הוא צריך:
(ו) חותך כדרכו: ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוון למשקל אלא לו' לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה:
סעיף ג
עריכה(ז) אין נוקבין: דצריך שינוי לידע שמקח וממכר אסור בו [רש"י] וא"כ מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו דלא כיש מחמירין:
(ח) לעשות בו סי': שלא יחליפנו אדם: איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:
סעיף ד
עריכה(ט) באור: וה"ה שמותר לטומנו ברמץ:
סעיף ה
עריכה(י) מותר למלוח וכו': זהו מימרא דר"י משמי' דשמואל בגמ' וקאמרי' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הרב"י דהרמב"ם פסק כשמואל דדוקא למלוח בבת א' שרי דחד טרחא הוא אבל אם מלח חתיכה א' אסור להערי' ולמלוח אח"כ חתיכה אחרת ולומר בזו אני רוצה אסור עכ"ל וא"כ צ"ע מ"ש רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו' הערמה מאן דכר שמיה איפכא ה"ל למכתב דקודם אכילה שרי הערמ' וצ"ל דס"ל אף על גב דחד טרחא הוא אם בא למלוח הרבה חתיכו' אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור כמ"ש סי' תק"ג וב"ח כ' דאם שחט בי"ט מותר להערים אפי' אחר אכילה ולמלוח אפי' גרמא גרמא כדי שלא יסריח הבשר כמ"ש סי' תצ"ט ס"ג וכ"מ ברש"י ותו' דף י"ז ע"ב:
(יא) אף על פי שהי' אפשר למלחו: דידוע כשהבשר היא במלח מפיג טעמו ואף על גב דאמרי' לעיל שמותר להערים ולמלוח בי"ט כדי שלא יסריח ש"מ שעדיף טפי כשמונח במלח י"ל דהתם מיירי בי"ט ראשון דאם לא מלח ליה עד יום שלישי יסריח אבל מעי"ט לי"ט עדיף טפי כשמונח בלא מלח ודגים יש מינין שמשביחין במלח ואותן צריך למולחן מעי"ט (ת"ה) ונ"ל דמיירי שמולחו להוציא דמו וה"פ אם היה מדיחו ומולחו מעי"ט להוציא דמו היה צריך אחר הדחה שניה למולחו דאח"כ מתקלקל כשעומד בלא מלח והוא טוב יותר כשהבשר תולה כך באויר בלי הדחה ומליחה לכן מותר למולחו בי"ט ויש"ש פסק כמהרי"ל דאסו' למלוח בשר בי"ט ועיין סי' תצ"ה בהג"ה ונ"ל הא דמותר למלוח בשר בי"ט בשחרית בהערמה שלא יסריח היינו שמולחו להוציא דמו ומניחו במלח עד לאחר י"ט (עיין ביורה דעה סי' ע' ס"ה דיש אוסרין לכתחלה או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל י"ט ע"י הערמה שאומר מזו אוכל למחר אבל בשחרית אפי' קודם אכילה לאחר שמלחו והדיחו אסור למולחו שנית דאפי' צריך לאכלו הרי מבשל אותו מיד וא"צ מליחה כנ"ל) ונ"ל דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפי' אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח ס"ו ודוקא כשנשחט בי"ט כמ"ש ס"ו וכ"מ בר"ן:
סעיף ו
עריכה(יב) נוהגים לנקר: ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א דהא רב שרי להפריש חלה בי"ט מעיס' הנילושה מעי"ט עכ"ל הג"מ ויש לתמוה דאדרב' כל שא"א לאכול בע"א שייך בו בריר' כמ"ש סי' שי"ט ס"י ועוד דרוב הגאוני' לא ס"ל הא דרב ובהג"א מוכח דלא התיר ניקור אלא משום פסידא והיינו בשוחט בי"ט דכששחט מעי"ט אין הניקר מפיג טעמו אדרבה משביחו לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקרדום (וכמ"ש סי' תק"ד) לענין תבלין ואף על גב דהרקדה אסור' אפי' ע"י שינוי (וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב) שאני התם שרגילין לעשות הרבה בבת א' וחיישי' שיכוין לעשות' בי"ט ויתבטל משמחת י"ט כמ"ש הרמב"ם עכ"ל ת"ה ודבריו תמוהים שפירש פי' זר בדברי הג"מיי ודבריו כפשוטן דמ"ש משום דא"א בע"א לא בא לתת טעם למה אין בזה משום בורר וכו' כלו' דזה לא מקרי ברירה דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ"כ המרדכי בסתמא וברירה לא שייך כאן עכ"ל, ואפי' למ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהוא פסולת גמור או בב' מיני אוכלין אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' הוא דרביע עליו, ומ"ש הג"מ משום דא"א וכו' ה"ק עכ"פ כיון שהי' יכול לנקרו מעי"ט ליתסר לנקרו וע"ז קאמ' דא"א לאכלו בע"א שרי לעשותו ומייתי ראיה מרב דאמ' שחט צפור מעי"ט אסו' לכסותו בי"ט כיון שמותר לאוכלו בי"ט בלא כיסוי אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאסו' לאכלה בלא חלה ה"נ כיון דאסו' לאכלו בלא ניקור שרי כנ"ל ברור פי' של הג"מ וכ"כ בהדיא בס' ראב"ן ע"ש (ומסיק) אף על גב בדהוה ברירה שרי כמ"ש סי' תק"י ס"ב גבי קטניות עכ"ל ואפי' להאוסרין סי' תצ"ה אוכל נפש שהיה אפשר לעשותו מעי"ט היינו במלאכה גמורה אבל הכא לא הוי ברירה כמש"ל ומ"ש בת"ה דרוב הגאונים פסקו דלא כרב היינו משום שהוא מתקן גמור דקודם היתה כל העיסה טבל תדע דאפי' המתירין באוכל נפש אוסרין להפריש חלה אבל הכא לא חשיב תיקון דהבשר הוא אוכל בכל מקום שהוא רק בחותך מה שאסור לאכול, ומ"ש בת"ה דבהג"א לא התיר אלא משום פסידא, ז"ל הג"א שלפנינו ומשום פסידא שרי לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא עכ"ל משמע דלנקר מה שרוצ' לאכול שרי בלא פסידא אפי' נשחט מעי"ט ומ"ש הג"א ומשום פסידא נ"ל דמיירי אם ישהא אחר י"ט יסריח הבשר וצריך למלחו ע"י הערמה וא"א למלחו אא"כ מנקרו לכן שרי מ"מ דוקא בנשחט בי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור כמ"ש תה"ד:
(יג) וטוב לשנות: משמע דאם א"א לשנות מותר בלא שינוי וביש"ש פסק דאחוריי' אסור לנקר דא"א לנקרו בשינוי ואם נשחט בי"ט הכל שרי עכ"ל וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט שלא היה אפשר לנקרו קודם לכן, ולפי מש"ל יש להקל בכל ענין בניקור: ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו ואם ישהא אחר י"ט יהיה אסור לאכלו כי אם צלי אסור לנקרו ולהדיחו על ידי הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית כמו שכתב בת"ה דכשנשחט בערב יום טוב אסור דהוי לי' לנקרו בערב יום טוב וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא דה"ל לנקרו מעי"ט אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה כמ"ש סי' שכ"א סי"א, ול"ד להדחת כלים שאסור כמ"ש סי' שכ"ג דהתם עושה מעשה בידים שמדיחו מה שאין כן כאן ששופך עליו מים ודיו שרי כמו ירקות אבל בשבת נ"ל דאסור כמ"ש שם: