מגן אברהם על אורח חיים תסב
סעיף א עריכה
כתב בש"ג דף רל"ח תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עכ"ל ונ"ל שהוציא זה ממתני' פ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' אבל במנחות דף נ"ד איתא בהדיא בגמר' ובתוס' דהוי מי פירות וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים וזתים ודבש דבורים כלן הוי מי פירות וכ"כ הג"מ פ"ה וסמ"ק סי' רי"ט:
סעיף ב עריכה
(א) יאפה מיד: וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ועיין בהג"ה ס"ד:
סעיף ג עריכה
(ב) להתיר ניצוק: פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם:
(ג) קודם שלשו: אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן) עמ"ש ס"ו:
סעיף ד עריכה
(ד) ואפילו לקטף המצות: קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ ברי"ף ויש לומר דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש ס"ב: ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות ע' ברי"ף ורא"ש דלא כע"ש:
סעיף ה עריכה
(ה) במי פירות טוב וכו': משמע בב"י כאן דאפי' לש ביין ודבש הדין כן די"א דאינו חייב בחלה אא"כ נילוש במים וכ"כ הטור ביורה דעה סי' שכ"ט, ומ"מ קשה ומה בכך ילוש עשרון ויפריש חלה בלא ברכה, ועוד דבי"ד פסק בש"ע שחייב בחלה וכ"כ הדרישה שם בשם רש"ל שאף הרא"ש לא פליג אלא במי ביצים אבל בז' משקין מודה שחייב עכ"ל לכן צ"ל דקאי אמי פירות שאינן מז' משקים וכמ"ש בי"ד הטעם שלא הוכשרה ואסור לשורפה שהיא חלה טהורה וגם לא יאכלנ' כהן שכולנו טמאים עי' ססי' תנ"ז, ומיהו במקום שרגילין לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר וז' משקין ע' סי' קנ"ח ס"ד:
סעיף ו עריכה
(ו) ובלבד שלא נתערב: תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים:
ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר:
כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ:
(ז) המלח קודם פסח: דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סוף סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י סוף סימן צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא:
וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ:
כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם: