שולחן ערוך אורח חיים קנח ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קנח · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה.
- הגה: ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי אפילו הכי יטול בלא ברכה (בית יוסף)
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(ד) בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:
(ה) י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש:
(ו) נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף:
(ז) רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש:
שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור:
מגן אברהם
(ה) דבר שטיבולו: ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח):
(ו) משקין: שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז:
(ז) דבש דבורים: ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד:
(ח) דם: כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועיין סי' תע"ג:
באר היטב
(ד) שטיבולו: ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה רדב"ז ח"א סי' ע"ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח"ב סי' י"ח.
(ה) משקים: שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני.
(ו) יין: וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם.
(ז) דבש: היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ"א וט"ז וברכת הזבח ובהרדב"ז ומהרי"ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא"צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט"י ואם לאו א"צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע"פ שיש לחלוחית טופח ע"מ להטפיח א"צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע"כ.
(ח) שמן: שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא"ח כלל (י"א) [א'] סי' כ"ט ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י.
(ט) חלב: ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור"ט צריך נט"י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן.
(י) דם: כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ"א.
(יא) ברכה: שאינו אלא משום נקיות. ובל"ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ"א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח"י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט"י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע"כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע"ש.
(יב) הירק: וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה"ג ומטה יוסף שם ע"ת.
משנה ברורה
(יא) דבר וכו': היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:
(יב) שטיבולו: ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:
(יג) באחד משבעה משקין: אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:
(יד) דבש: דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:
(טו) שמן: היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:
(טז) חלב: וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:
(יז) דם: כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:
(יח) מים: ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:
(יט) אין ידיו נוגעות: גזרה שמא יגע בו:
(כ) בלא ברכה: כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:
(כא) אפ"ה יטול וכו': דחיישינן שמא יטבלנו כולו: