מגן אברהם על אורח חיים שכג
סעיף א עריכה
(א) מיוחד למדה: פי' שרגיל למדוד למכור בו:
(ב) מעט שרי: ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך בי"ט וכן נהגו להטיל טבעת במדה (מרדכי וש"ש ד"מ) וזה ההיתר למוכר ועס"ד:
סעיף ג עריכה
(ג) במנין: שכן דרך בע"ה להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך:
סעיף ד עריכה
(ד) וכן בסכום דמים: אבל מל' הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור:
(ה) שאין מקחו ידוע: פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיק' אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז א"ל שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו, כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזי' או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו ואם כן אין כונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי [והע"ש לא ע' בד"מ] וזה ההיתר ללוקח והיתר המוכר עס"א, וצ"ע למה לא נהגו עתה כן וכת' בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש:
מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר:
וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועיין סי' שכ"ה:
סעיף ה עריכה
(ו) בשינוי קלות: ע' בע"ש ודבריו סתומים:
(ז) וי"א דלמעט: צ"ע דמשמע דכ"ע מודין בזה כמ"ש סימן של"ג ס"ב ותלמוד ערוך הוא ומ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח מיהו בר"ן משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול וע"ש בהג"ה דפסק כי"א ע"ש:
סעיף ו עריכה
(ח) מדיחין: ואפי' י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות [רוקח]:
(ט) כגון שנשאר: משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח וכמ"ש סי' שי"ב ס"ג וכ"כ מהרי"ל שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח הכוס:
סעיף ז עריכה
(י) כלי חדש: אפי' היה לו קודם י"ט [רלב"ח סי' ט"ז]:
(יא) ויש אוסרין: ואף על גב דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר להטבילו וי"א דטבילת כלי חדש דרבנן שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חדש דלא חזי כלל קודם טבילה מיחזי כמתקן [מ"מ פ"ד מי"ט] ואם עבר והטביל כלים לא ישתמש בהם כמ"ש סימן שי"ח [רמב"ם] ואפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה עמ"ש סי' ת"ה ס"ט:
(יב) במתנה: כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ז:
(יג) ימלאנו מים: ונ"ל דלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה וכ"כ בתשב"ץ קלף:
סעיף ח עריכה
(יד) מותר להדיחו: דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ומשמע בשבת דף מ"ז בתוס' דאפי' יש בכוס פרורי פת ששרה בו הנכרי מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לד"א דבטלי לגבי כוס עיין סי' ש"ח סכ"ז:
אסור לבטל איסור בשבת או בי"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש ביורה דעה סימן צ"ט ס"ו והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב אבל מותר לשער ששים אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת (ת"ה סי' נ"ד) עיין סי' תצ"ח ס"ט נ"ל דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין ביורה דעה סימן ק"ט וכ"מ ריש פרק נוטל:
סעיף ט עריכה
(טו) בכל דבר: אפי' בחול אף על גב דזמנין דגריד מ"מ דבר שאין מתכוין הוא אבל בגרתקן הוי פ"ר וכת' מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"כ וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עיין סי' של"ו סי"א:
סעיף י עריכה
(טז) כשחופף בחזקה: אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סי' ש"ך ס"ט: